יום שישי, 1 בנובמבר 2019

שלב ב

שלב ב
איך הכרתי את צה״ל
  
לְליוֹנְיָה אפשטיין

היכרותי הראשונה עם צה״ל התרחשה בפברואר 1973, כשהתייצבתי בלשכת הגיוס ביפו לשירות צבאי סדיר מקוצר. שני ביקוריי הקודמים באותה לשכת הגיוס לצורך רישום ובדיקה רפואית - לא נחשבים. את המושג ״שלב ב״ בעגה הצבאית הכרתי רק בהמשך, אך תוכנו התבטא בבירור בהרכב קבוצת המגויסים שבה מצאתי את עצמי. מתוך כמה עשרות זכרים שעברו את ימי הנעורים שלהם - מבני 23 ועד בני 40 לערך - שלשת רבעים היו עולים חדשים והשאר - מקומיים - איך לומר בעדינות? - בעלי מעמד חברתי לא גבוה במיוחד - החל מטיפוסים פליליים מובהקים ועד לדמויות בעלות סממנים של פיגור שכלי קל. העולים החדשים היו: שני אמריקאים - שניהם מעל גיל שלשים, והשאר - ״רוסים״, כלומר - אלה שבאו לפני קצת יותר משנה ממקומות שונים של ברית המועצות - אז עדיין מרובת עמים ואיתנה כמו סלע. הארצות הבלטיות וּגְרוּזִיָה היו מובילות, אם כי היו נציגים גם מאוקראינה, מולדובה, אסיה תיכונה ואפילו מוסקבה. פרט לכמה, כולל אותי ושני ״האמריקאים״, רובם שלטו בעברית ברמה יום יומית בסיסית בלבד, כלומר - לא מספיק כדי למלא טפסים או לקרוא שלטים ומודעות על קירות בקו״ם בתל השומר - לשם הובלנו באוטובוס מיפו - הנסיעה של כחצי שעה באותם הימים בטרם פקקי תנועה. העברית של האמריקאים הייתה טובה יותר בגלל שהם היו בארץ כבר שלש - ארבע שנים ומשכו את גיוסם, ושלי - הודות לשלשה וחצי כרכים של ספרי הלימוד ״אלף מילים״, אשר למדתי בעל פה במשך שלש שנים לפני העלייה.
האם כל המקומיים ידעו לקרוא אני לא יודע, אבל מהם ניתן היה לדלות ביטויי סלנג צבאי ואזרחי, וכן להכיר מבטאים אתניים, במיוחד תימני ומרוקאי - שכבר כמעט ולא קיימים כיום.
במחשבה שניה: צריך להודות שהכרות מיוחדת כלשהי עם צה״ל הייתה אצלי עוד קודם, כשנה לפני הגיוס, כשהייתי בארץ רק חודש אחד. אז הגעתי לקורס תכנות מחשבים של שבעה חודשים, שניתן לעולים על ידי מחלקת ההדרכה של ממר״ם צה״ל. הלימודים התנהלו על ידי החיילים והקצינים של אותה מחלקה. ממר״ם - מרכז המחשבים של צה״ל היה החלוץ בהטמעה והפצה של הציוויליזציה הספרתית בארץ, כך שיחידות ההיי-טק המפורסמות ואחריהן חברות הסטרט-אפ בתחום - ממנו יצאו. כמובן איכות החומר האנושי של המדריכים שלנו הייתה די גבוהה, אבל אז, רק חצי שנה אחרי שעזבתי את הפקולטה למתמטיקה של אוניברסיטת מוסקבה, לא נתתי לזאת הרבה דעת. רק אחרי תקופת מה נזכרתי בבחינת מיון שעברנו כמתגייסים במסגרת בדיקות רפואיות. היה זה המיון המפורסם ל״קבוצות איכות״, שקבע את המסלול העתידי של מגויס - מי לקורס טייס ומי לשק"ם. על פי השתלשלות האירועים כולנו - השלב-ביתניקים נועדנו לשק"ם. אגב, כדי להתקבל לממר״ם המועמדים עברו בחינה נוספת - Programmer Aptitude Test, שניתנה על ידי חברתIBM , אשר בימים ההם הייתה שם נרדף למחשבים. עברתי אותה כדי להתקבל לקורס, אבל מאחר שפורמלית היא לא נערכה במסגרת הצבאית, לא הייתה לה השפעה על הקריירה הצבאית שלי.
ביפו התייצבנו על פי הצו בשעה שבע בבוקר ובסביבות שעה תשע כבר היינו בתל השומר, ובשעה תשע בערב לערך שמעתי באקראי כי נדונה השאלה אם אולי לשחרר אותנו הביתה, כדי שבבוקר למחרת נתייצב להמשך ״הקליטה והמיון״. מה שנוגע לעצם הקליטה הזאת, אז במשך כל היום נעשו בנו שלש פעולות קליטה ומיון.
ראשית, מתוך כחמישים המגויסים נשלפו וסופרו שלשה – ארבעה ארוכי שער. נזכור: היה זה העידן של ביטלז ורולינג סְטוֹאוּנְז, עם רעמות ופאות, אך הרוב, חוץ מכמה קשוחים במיוחד, הסתפרו כבר בבית. כשאני חושב עכשיו, אז נדמה לי שארוכי השער שהתייצבו ״לא ראו את עצמם בצבא״ ותכננו בסוף איך שהוא להתחמק ממנו, מה שקרוב לוודאי בסוף הצליח להם.... אבל - בלי רעמות.
שנית, נדרשנו למלא כמה שאלונים, באיזה צריף, בחדר גדול בלי אף כיסא ועם אשנב, שלתוכו היינו צריכים למסור את הניירות הממולאים. לא זוכר איך הדבר אורגן ואם היה מאורגן בכלל...
את השאלונים נאלצנו למלא בעמידה ליד שולחן גבוה שעמד במרכז החדר והיה מלא חתכים וְכִתְמֵי דיו. פרט אחד משך את תשומת לבי: על השולחן ועל הרצפה סביבו היו מפוזרים עותקים רבים של איזה טופס מוזר. היה הוא בגודל 10 על 4 סנטימטרים עם טקסט כלשהו מודפס - נראה כעוד שאלון, שהיינו ממלאים, חותמים ומוסרים לאשנב. הרמתי וקראתי: היה זה הנוסח של שבועת האימונים של צבא ההגנה לישראל עם שורה נוספת לפרטים אישיים, תאריך וחתימה. בגלל הפורמט הקטן (חכם צבאי אחד החליט לחסוך נייר) הטפסים הוצאו בחבילות, שהתפזרו בקלות על פני השולחן והרצפה. אף אחד לא טרח לאסוף אותם. אף אחד גם לא שם לב לזה - ממילא הרוב לא הבינו על מה חתמו.
המשימה השלישית והאחרונה - היה המסע לחדר אוכל לארוחת צהריים. הלכנו - כמו שהיינו - בבגדים אזרחיים, לא בשורה, בליווי איזה סמל שנבחר באקראי להראות לנו את המקום. בדרך שמתי לב להתקלות בין שני סמלים או קצינים בעלי דרגות נמוכות ולמדתי כמה ביטויים מאוצר המילים של הצבא:
- אז אתה מסרב?!
- ומי אתה כדי לתת לי פקודות?!
- תן לי את הפרטים שלך!
וכך הלאה.
״גם כן משמעת״ - חשבתי לעצמי. אומנם בימים ההם היעדר ״משמעת חיצונית״ ואי כיבוד דרגות בצבא הישראלי היה חלק חיובי של המיתוס שנפוץ בחו״ל אחרי ששת הימים.
כל יתר הזמן ישבנו באולם גדול על כסאות פלסטיק ערוכים בשורות ולא עשינו כלום. היה לי, כנראה, ספר כלשהו, אז השתדלתי לא להשתעמם.
המפקדים - אם היו כאלה - לא הבחנתי בהם - החליטו בסוף לא לשחרר אותנו, וּכְבָר אחרי חצות העמיסו אותנו לתוך משאיות מכוסות ברזנט, כמו שהיינו - בבגדים אזרחיים עם הילקוטים שהבאנו מהבית.
המשאיות, אגב, היו סובייטיות מתוצרת מפעלי הרכב של גוֹרְקִי, מתוך השלל של ששת הימים, - מהמעטות שהצליחו להחזיק במצב עבודה. מאות כאלה - שורות על שורות של משאיות, טנקים, נושאי גייסות, עומדים ללא תועלת - אפשר היה לראות בנסיעה על הכביש, על המגרשים הסמוכים לשדה התעופה בלוד.
אף אחד לא הסביר כלום. מציץ מתחת הברזנט, על פי סימני דרך החולפים על פנינו בחושך ולפי כך שהתחלנו לעלות, הסקתי שנוסעים לכיוון ירושלים. כשיצאתי מהבית היה בוקר חמים של פברואר, כך שמעל החולצה היה עלי רק מעילון דק. בלילה בדרך נהיה די קר. כעבור עשרים דקות התחיל לרדת גשם, להישפך דרך הפתחים והחורים של הברזנט, כך שכאשר כעבור שעה הורדנו באיזה מחנה צבאי חשוך בלתי מוכר, כבר רעדתי מקור, ספוג מים, ברוח. תחת הגשם הובלנו לארוחת ערב מאולתרת בצריף של חדר אוכל, עם שלוליות בוץ על הרצפה, ביצים מבושלות קרות, לחם יבש, עלי בצל ירוק ותה קר. שמעתי מישהו אומר ברוסית: ״תראה, הוא מנגב שולחנות באותו מגב, שבו ניגב בוץ על הרצפה״.
אחרי ארוחת הערב הובלנו ל״מגורים״ - צריף ארוך עם שלוליות על רצפת בטון ועליהן גלים שהעיפה הרוח, החודרת דרך הסדקים בַּחלונות והדלתות שלא נסגרו היטב.
בשני הצדדים של הצריף עמדו שורות של מיטות דו-קומתיות, צרות וּקְצרוֹת, עשויות מתכת מפוקפקת וצבועות בצבע כסף, שנראו בלתי בטוחות בעליל. כשמישהו עלה על העליונה, כל המתקן היה מתנדנד באופן חשוד ואיים להתפרק. בהמשך נודע לנו כי בעגה הצבאית הן נקראו ״מיטות סוריות״ - גם הן מהשלל. הקבלן של הצבא הסורי, השיג אותן כנראה בזול והתחלק עם המזמין בתקציב.
ברגע זה הופיע קצין תורן ופנה אלינו בנאום קצר. התנצל או שהתלונן - ״לא ציפינו לכם״ - והסביר שאנחנו נמצאים בבסיס המפורסם, כפי שהתברר אחר כך, להדרכת טירונים - בה״ד ארבע בבית אל ליד רמאללה, וכי עוד מעט יביאו שמיכות ויתר הקליטה תתחיל בבוקר. היה זה כבר אחרי השעה שלש לפנות בוקר. כעבור זמן מה הביאו צרורות של שמיכות צמר, בעלות דרגות לחות שונות - מכאלה שהיה צורך לסחוט ועד ללחות באופן מתון. קיבלתי את ארבע השמיכות המגיעות לי, התעטפתי בהן בצורה זו או אחרת, התמקמתי על היצוע הסורי, המתנדנד בכל תנועה, וניסיתי להירדם, מה שבסוף, כנראה, הצליח לי. כשפקחתי עיניים כבר לאור הבוקר המוקדם, ראיתי שכל החלונות מכוסות קרח, ובחוץ הכול לבן מהשלג העבה שירד בלילה. הסתבר שבגלל השלג הכבד המחנה ״מנותק משאר העולם״. כדי להשיג מים לשתייה או להכין תה, אספו שלג, ובמה הלך בשירותים עדיף לא להיזכר. הקור מתחת לאפס לא אפשר לשלג ולקרח להפשיר. זה נמשך שבוע ימים.



לבסוף, מאוחר יותר, באותו הבוקר הראשון, התייצב מולנו סגן אלוף - מפקד המחנה. גם הוא התנצל או שהתלונן, אמר נאום קצר מעורר השראה, הסביר שכאן נעבור קורס טירונים במשך חודש, ואחרי זה יַפְנוּ אותנו למקומות אחרים להשלמת השירות הסדיר. בשבילי היו אלה שלשה חודשים בסך הכול.
ארוחת הבוקר לא הייתה מעוררת תיאבון יותר מארוחת הערב. לאחר מכן הלכנו להצטייד. מכנסיים עבורי, כאלה שאפשר היה לכפתר עליי עד למעלה, לא נמצאו, כך שעד סוף שירותי הסדיר הסתובבתי במכנסיים מכופתרים עד למחצה, מוחזקים בחגורה, ומכוסים מטעמי צניעות על יד חולצה בחוץ. מעיל צבאי עבורי גם לא נמצא, אבל אחרי שפשפש בַּמדפים וּבַתיבות, מצא האפסנאי עבורי שִׁינֶל אנגלי ארוך, חדש לגמרי. היו עליו שתי תוויות. על האחת צוין - ״Design 1939״, על השנייה - ״Tailored 1942״ ... כעבור שמונה חודשים במהלך מלחמת יום כיפור בהתאמה לשינל הזה קיבלתי את הקסדה האנגלית המצוינת - שטוחה כזאת, כמו שרואים בתמונות של מלחמת העולם הראשונה. אך לא נקדים את המאוחר.
כמו שסבלתי שם מקור באותו השבוע הבלתי נשכח, בין הרי אפרים המושלגים, לא סבלתי בשום מקום, לא לפני ולא אחרי. המכאיב מכול היה זה, שלא הייתה ישועה. נו, קר לך כשאתה בכפור, נו - שעה, שעתיים, שלוש..., אבל אחרי כן באה הישועה – תנור לוהט, חדר מחומם, מעיל פרווה, תה חם... פה לא הייתה ישועה - שעה אחרי שעה, יום אחרי יום, שבוע שלם....
תוך קבלת ציוד התוודענו לעוד מושג צבאי - ״חבילה ערבית״. להלן ההסבר. בדרך כלל לחייל בצה״ל לצורך נשיאת ציוד חיילי לא פרטי, מגיע שק גדול וחזק עם רצועות נשיאה, שנקרא קִיטְבֶּג. אך לבזבז שקים מצוינים כאלה על שלב-ביתניקים כמונו, למפקדת האפסנאות היה חבל, ולכן הודרכנו בתרגיל הזה, שהומצא על ידי גאון בלתי ידוע, כנראה עוד בימי המנדט, המלחמה העולמית הראשונה, ואולי אף יותר מוקדם. אז ככה: על הרצפה (אדמה, חול, אבק) פורסים שמיחה - אחת מהארבע המנופקות. עליה מערימים את כל הפריטים הצבאיים שנופקו תמורת חתימה - קסדה, חגור, מימייה, מסטינג, תחבושת אישית, מחסניות עם כדורים, שלוש השמיכות הנותרות וכל השאר. לעתים קרובות מנוצלת תצוגה שכזאת על ידי אפסנאי כדי לבדוק את שלמות הציוד ולגבות חתימת מקבל. אחרי זה שני זוגות של הפינות המנוגדות זו לזו של השמיכה נקשרות בהצלבה, ו״חבילה ערבית״ מוכנה. כעת ניתן להעמיס אותה על הכתפיים, יחד עם הרובה והילקוט שהובא מהבית - ואז יש סיכוי לא רע להביא את הכול מהאפסנאות לאן שצריך - לקסרקטין, לאוהל, לאוטובוס המחכה - לפעמים קילומטר - שניים.
הנשק גם נופק לנו באותו יום. היו אלה - מה שמכונה - ״הרובים הצ׳כיים״ - ״קרבינים בריחיים״, בעלי מַטְעֵן של חמישה כדורים, גרמניים  Mauser,  דגם 1889, אשר היו בשירות וֶורְמָאכְט במלחמת העולם השנייה, ואשר נרכשו ב-1948 עבור צבא ההגנה לישראל, שזה עתה הוקם, מצ׳כוסלובקיה, כנראה תוך הסכמתו שבשתיקה של סטלין. על כל אחד מהרובים האלה היה חרוט נשר נאצי, ורק צלב הקרס בתוך הזר המוחזק בטפריו, הועלמה על ידי האזמל המסור של נשק עברי.
עד למלחמת יום כיפור היה זה הנשק המצוי בחיל הרגלים של צה״ל. נוסף לו, היה כמובן תת מקלע של שודדים - עוזי, בעיקר אצל מפקדים, וכן הרובה הבלגי החצי אוטומטי FN, שאף אחד לא רצה בגלל מורכבות פירוק והרכבה וחוסר אמינות בירי.   Assault rifles אמתיים - M16 אמריקאים הופיעו רק אחרי תחילת מלחמת יום כיפור, ולא אצל כולם, כמובן. למפקדים המכבדים את עצמם היו רובי סער קלשניקוב מרופטים, ואצלנו - החיילים - אותם הצ׳כים. אומנם, פעם בסיני, קיבלתי קרבין SKS גם הוא בלוי נורא. אך נחזור לפברואר...
אז באותו השבוע הקפוא ישבנו רוב הזמן בתוך הצריף ועסקנו במקצועות פנים, כגון תקנות הצבא, פריקה והרכבת נשק - צ׳כי, עוזי, FN, עזרה ראשונה וכיו״ב. אז הכרנו לראשונה את המפקד והמדריכים שלנו. אחרי הפקידים, תורני המחנה, אפסנאים ועובדי המטבח, שאיתם היה לנו מגע עד כה, אלה היו בחורים נורמליים סוף סוף. אחד - סגן משנה - מפקד המחלקה, ושלשה סמלים - מ״כים - מדריכי בסיס ההדרכה. בשלשת השבועות הנותרים הם הריצו אותנו במדרונות המסולעים של הרי אפרים - להסתער, לירות ולזחול למקומות מסתור אם נתקלת באויב, לצעוד בשורה במגרש האמונים - רק קצת, לרוץ ולקפוץ בשיעורי ספורט, לירות על המטרות במטווח ולזרוק רימונים. אחרי אותו החודש בטירונות, במשך עשרים ושתיים שנים הבאות של שירותי במילואים, אף פעם לא נדרשנו לשמור על כללים חיצוניים, כגון פניה למפקד, עמידת דום, הצדעה וכד׳. עם זאת דווקא החבר׳ה האלה נראו והתנהגו ״נורמלית״. בכל השאר, פרט לאימונים גופא - ביקור באפסנאות, נשקיה, מרפאה, תורנות מטבח - שרר אותו הברדק, שליווה את הגיוס שלנו. לדוגמא - לבוא למחסן בשביל משהו ולחכות שעה וחצי לאפסנאי, שהלך לאכול צהריים - היה נורמה.
חייבים להודות, שהייתי זקוק למטען ציוני לא קטן כדי לעכל את המציאות העגומה הזאת. לרוב חבריי לשירות מטען כזה לא היה כלל, ולכן גינויים, גידופים, לעג, השמצות לגבי כל מה שהתרחש אתנו, עם הכללות לגבי הצבא כולו, המדינה, הממשלה ועם ישראל, ברוסית בעיקר, נשמעו סביב יומם ולילה. ״המקומיים״ איך שהוא לא השתלבו, וּשְׁני האמריקאים - בגלל שהיו מבוגרים יותר ובעלי ותק בארץ - שמרו על סקפטיות בריאה כלפי כל מה שהתרחש. אחד מהם, שעשה כבר שירות בצבא האמריקאי, היה אומר: צבא? -  Hurry up, and wait  - עניין רגיל...
והינה הגיע היום לפני האחרון לשהייתנו בבה״ד ארבע. בבוקר הודיעו שבערב יתקיים טקס השבעה. לי, מאחר שקלטתי שאת ההשבעה כבר כאילו ״עברנו״ באותו הצריף המרופט והמטונף בתל השומר, ההודעה הזאת גרמה לפליאה קלה. אומנם להשתתף באירוע הזה לא יצא לי - כאשר כולנו במדי עבודה מסודרים פחות או יותר (כי למדי א שלב-ביתניקים כמונו לא הינו זכאים), עם נשק אחרי ניקוי, התכוננו ליציאה כדי לנסוע לאן שהוא לטקס, אותי השאירו בתור ״שומר המאהל״. אגב, היה זה נוהג קבוע - לאן שהלכה המחלקה - לחדר אוכל, לאימונים - אחד תורן נשאר ״שומר מאהל״.
לא יודע איפה, איך ומי ניהל את ריטואל ההשבעה - לפי הבנתי זה לא יכול היה להיות אחד מהמקומות הידועים, כגון הכותל, הר הרצל, מצדה - אם כי גם בסביבה, בהרי אפרים, לא היה מחסור בנופים מרשימים, נוכח השקיעה - במיוחד...  והינה כולם, ללא יוצא מן הכלל, בכלל זה מחרפים ומקטרים מושבעים, אנטי-ציונים, חזרו המומים ונרגשים מהאירוע, אוחזים בידיהם ביראה בספרונים שחורים של תנ״ך במהדורה צבאית. זכור לי בחור אחד, כבן ארבעים, אומר נבוך, כשהוא תוחב את ספר התנ״ך לילקוטו: מילא אני, אבל הבן שלי ייקרא.
למחרת, נוסף על ההכנות הרגילות, שכללו הזדכות על הציוד - תהליך מכאיב לעתים קרובות, הייתה גם שיחת סיכום עם המפקדים שלנו - הראשונה, שבה כל אחד סיפר משהו על עצמו וניסיונו. והינה כל המלעיזים והמתמרמרים של אתמול, בכנות מלאה - כך נראה לי - שיבחו את המפקדים שלנו בקול אחד, לא שוכחים אגב לגנות את הברדק המלווה.
למשך החודשיים הנותרים של שירותי הסדיר נקלעתי למקום מופלא. בצו ההתייצבות שלי היה כתוב: משטרת כנען. איפה זה ואיך מגיעים לשם הייתי צריך לברר באופן עצמאי. התברר שפרט לכינוי של ארץ ישראל בתורה, כנען הוא גם שמו של הר גדול בגליל העליון, ושם על מדרונו מעל כנרת שוכנת העיר צפת, ומעליה בדרך לביריה - הפסגה של הר כנען נמצאת משטרת כנען - בניין גדול - מעין מבצר, הבנוי על פי הדגם של המהנדס האנגלי טֶאגַרְד. מחצית הבניין תפוסה על ידי המשטרה ובית המשפט של המחוז, ומחציתו השנייה – על ידי הצבא, כולל מפקדת אוגדת הגליל. לשם לפקודתו של רס״ר המחנה הגעתי והופניתי למטבח לשטיפת כלים.




נו, אז קודם כול - היה זה אביב בגליל - מהולל בשירים, מושא הכיסופים - הוא היה נהדר.




שנית - אחרי הרי אפרים הצבא הראה לי גם את הגליל ואת הכנרת והגולן, ובדרך - את עמק יזרעאל והר כרמל. היכרותי הראשונה עם הארץ התקיימה הודות לצבא.
שלישית - ניסיון שירות בתפקידים הכי נטולי יוקרה התברר כמעניין ומועיל. עמדתי הייתה במטבח, בשטיפת כלים - מה שמכונה ״בצוללת״: בשני חדרונים - נִישׁוֹת במטבח - בשרית וחלבית - שם התרחש תהליך שטיפה. ״צוללת״ - כנראה בגלל ששם אתה כל הזמן רטוב. חדר אוכל - למאתיים איש, ארוחות בוקר, צהריים וערב, בנוסף - ״שירות מיוחד״ - כמו ארוחה מאולתרת בלילה לעשרה חבר׳ה שזה עתה חזרו מלבנון. לפעמים אין מספיק מקום בחדר אוכל ועורכים משמרת שניה... לשטוף הכול, כולל סירים ענקיים, מחבתות, מיקסרים מדגמים תעשייתיים... מים חמים לא היו, אז היה צריך לחמם אותם על האש בסירים אימתניים...  שם קיבלתי ניסיון ראשון של מה שנקרא ״עבודת צוות״, והוא היה מועיל מאוד בשבילי בהמשך במקצוע האזרחי שלי.
התברר כי המטבח וחדר האוכל בבסיס הזה היו הכי נקיים, הכי איכותיים ומשוכללים מבחינה קולינרית ומסודרים מכל מה שיצא לי לראות במשך 22 השנים הבאות של השירות בצבא. המצב הזה הושג באמצעות בדיקות ומסדרים תכופים ומאוד קפדניים בכל הרמות - ממחלקתי ואחריו - פלוגתי, חטיבתי, מחוזי... וכך קרה שלפחות פעם בשבוע במשך חצי לילה אנחנו ניקינו, קרצפנו ושטפנו את התנורים, הכיריים, המקררים, הארונות, הכלים. שום דבר דומה לא פגשתי יותר בחדרי אוכל צבאיים. עם זאת היה זה לפי הבנתי עסק די מושחת - החל מכך שבצוות הקבוע שלו היה לפחות פי שניים אנשים ממה שהיה צריך, ועקב כך כל חבר צוות קבוע מחצית הזמן בילה בבית. אנחנו - הגַאסְט-אַרְבַּייטֶרִים - כמובן, לא נכללנו בסידור המצוין הזה.
אירוע בולט בִּזְמן השירות שלי בבסיס הזה היה כך. פעם, בשעה תשע בערב לערך, למגורים של שוטפי כלים עייפים התפרץ רס״ר המחנה: ״אתה, אתה, אתה ואתה - תעלו על המדים ואחריי לקומנדקר! עלינו, הקומנדקר הוביל אותנו בכביש מזרחה, עבר ראש פינה והתחיל לעלות על הגולן. איפה שהוא באמצע הרמה בחסות החושך נעצרנו - נוף ירח מפואר על הכינרת, הרי הגליל, אורות טבריה, צפת, יישובי עמק הירדן והגליל העליון... יצאנו, בחושך התחלנו לדשדש בסבך של עשבים שוטים ושיחים קוצניים. כעבור כמה עשרות מטרים נתקלנו בחפירה מוסתרת על ידי שיחי בר ובתוכה - מרגמת 120 מילימטר סובייטית - מטרת המסע שלנו. אותה הרמנו בהנהגת הרס״ר, סחבנו והעמסנו על הקומנדקר. דרך חזרה, עצירה קצרה בראש פינה - אספרסו לא רע בבית קפה לילי עם ביליארד... כשחזרנו לבסיס וארבעתנו התחלנו להוריד את המרגמה הזאת, הבסיס הכבד שלה התפרק פתאום מהקנה, נחת על האדמה ובנס לא ריסק לאף אחד מאתנו רגליים. בבוקר נתגלתה המטרה של המבצע הלילי הזה: המרגמה הועמדה על המגרש הקטן למסדרים מול הכניסה לחדר האוכל, ליד התורן עם הדגל, צבועה בצבע כסף - בתור קישוט. אף על פי שהיא הייתה זרוקה בשדה ללא השגחה או תועלת, היה עליה מספר חרוט על ידי חוליית השלל הישראלית... נשאר לי הרושם כי פשוט גנבנו אותה בפשיטה הלילית הזאת.





השתחררתי באמצע מאי. עד מלחמת יום כיפור, אשר פוצצה את הכול והציגה למשפט הציבור את כל העוולות של הצבא והאומה, שלא עמדו במבחן הניצחון, נשארו חמישה חודשים. הסתבר כי מה שראינו בעולם המיקרו של ניסיון אישי, היה חמור וממאיר הרבה יותר בעולם המקרו.
פעם נוספת נפגשתי עם הצבא חודש אחד בלבד לפני אותו יום הכיפורים הגורלי. כבר במסגרת המילואים נקראתי לשלשה ימי אימון בסביבת החורבה של מבצר הצלבנים מגדל צדק. שלשה ימים באוהלים עם התרוצצויות וירי על המדרונות של אותם הרי אפרים. בהתאם ל״קבוצת האיכות״ הלא גבוהה, שהוענקה לנו, לשירות מילואים הוצבנו ביחידות הכי לא שוות - חק״ש - חיל קשישים בעגה הצבאית. אלה היחידות שיעודן בדרך כלל הוא שמירה של מתקנים יבשתיים. תפקיד השדה שלנו היה לשמור על מתקני חיל אוויר - שדות תעופה, מחסנים, סוללות טילים נגד מטוסים. רוב ״הקשישים״ היו בגילי (25), אחדים הגיעו עד לארבעים ומשהו. ביומו השני של האימון נערך ״מסדר הכוחות״ מול מפקד הגדוד. בתהליך של הכאה על חטא וביקורת עצמית שהתחיל אחרי יום כיפור, בגינוי מיוחד זכו גינוני יוהרה שאומצו על ידי קצינים בכירים רבים בשיכרון הצהלה מהניצחון בששת הימים. אז במסדר הזה המפקד גדוד החק״ש שלנו - סגן אלוף כבן חמישים, הציג לפנינו את כל הגינונים, שעוד מעט יזכו בגינוי - את כולם ביחד. כניסתו הטקסית לרחבת המסדר נערכה בג׳יפ פתוח יושב במשקפיים כהים על יד הנהג, כאשר על המושב האחורי - בלונדינית מרשימה ולידה - כלב רועה גרמני חמוד. וכשהמג״ד קפץ ממדרגת הג׳יפ, תחת זרועו היה סְטֶק - בסגנון הקצינים הבריטיים מתקופת המנדט.








בתהליך למידת הלקחים של המלחמה בא הרגע, כאשר כבר ב-1976, הגיע לאימון שלנו במסגרת חיל הקשישים, הרמטכ״ל - מרדכי גור, שעליו הוטל שיקום הצבא, ראה לא מעט בחורים צעירים לא חלושים, שמוינו לחק״ש, ובעוד חודש קיבלתי צו לקורס הסבה לחרמ״ש ל-41 יום.


 כאן הייתה לי ההזדמנות לראות איך משקמים צבא. הפלוגה שלנו שצוותה מחדש קיבלה מ״פ וסמך מ״פ חדשים - רב סרן וסגן. שניהם היו בעלי השכלה אקדמית וניסיון קרבי רציני.

בהיכרותם אותנו הם הזדעזעו, דרשו מהפיקוד ארבעה אימונים לשנה, קיבלו, ובמהלך הראשון מהם זרקו מהפלוגה את כל הטיפוסים בעלי סממנים פליליים או מנטליים. סגנון הפיקוד שלהם היה שונה בתכלית מזה שאליו הספקנו להתרגל. בִּמְקוֹם: ״אתה, אתה ואתה, גשו לבור תחמושת ותביאו...״, סמך מ״פ היה קופץ ראשון לתוך התעלה: ״ חבר'ה, תנו יד...״. ב-1982 בפלישה ללבנון הפלוגה השתתפה בפעילות צבאית באורח שווה עם יחידות אחרות.
היה זה צבא אחר.
היו אירועים רבים ושונים במשך עשרים ושתיים השנים של השירות שלי במילואים. הצבא המשיך לדאוג ולהכיר לי את הארץ וסביבתה: סיני, אלמוגים ודגים צבעוניים בשארם אשייך, הגולן, עמק הירדן, אגם קרעון, נבטיה. בצבא פגשתי את עם ישראל - חבר׳ה מכל הקבוצות והשכבות - חברתיות, אתניות, דתיות, מקצועיות...
היחס האישי שלי לצבא נשאר כמו שהיה בִּתְחִילָה - אותו קלטתי מאבא שלי והעברתי לבת שלי - רב סרן מילואים: הצבא - זה חרא, וכשהוא לא – זה מזל יוצא דופן, תיהנה.
כבר יותר מעשרים וחמש שנה אני לא משרת במילואים ומגבש דעות לפי שמועה.
מקשיב לדעתם של קצינים בכירים אחדים בדימוס, שמודאגים מתהליכים מסוימים שמתרחשים בצבא בשנים האחרונות .

מכבים

אוקטובר 2019

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה