המאה היהודית של סלזקין בראייתו של ז'בוטינסקי

המאה היהודית של סלזקין בראייתו של ז'בוטינסקי

עבודה סמינריונית באוניברסיטת בר אילן

  SCRIBD    לינק לקריאה והורדה באתר 

המאה היהודית של סלזקין בראייתו של ז'בוטינסקי

וכאן הטקסט בפורמט של הבלוג:

המאה היהודית של סלזקין בראייתו של ז'בוטינסקי עבודת גמר בקורס:   "העולם היהודי ממלחמת העולם השנייהועד ימינו"

 מוגש ע"י:  לוי צירולניקוב

 

 

מנחה: פרופסור אדם פרזיגר

 

 

אוניברסיטת בר אילן

אפריל  2020

 

טיוטה

 1. מבוא

ספרו של יורי סלזקין הוא מחקר מקיף ומעמיק שמנתח את התהליכים העיקריים שעברו על היהודים בעולם ב״מאה היהודית״ שכרונולוגית היא המאה העשרים בתוספת כמה עשורים בסוף המאה התשע עשרה. כתוצאת הניתוח הזה נוצרת תמונה מרשימה של התמורות הכבירות שחלו בעם היהודי ובעולם במהלך "המאה היהודית".

בעבודה הזאת לא אעסוק בביקורת על הממצאים של סלזקין - קטונתי - אבל אנסה לבחון את תפיסות המחבר לגבי מושגי יסוד עיקריים לאור תפיסת המושגים האלה על ידי זאב ז'בוטינסקי - אחד מדמויות המפתח שפעלו ב״מאה היהודית״ והשפיעו על תמורותיה.

להשוואה הזאת שתי מגבלות:

האחת היא - השוני הגדול בין הפרספקטיבות שבהן ראו שני האנשים האלה את עם ישראל ותולדותיו.

השנייה - הוא הפער הגדול בפרקי הזמן שעמדו לרשות שני האנשים האלה להתבוננות בהיסטוריה היהודית: בעוד שלרשותו של סלזקין עמדה התקופה כולה עם כל המקורות המדעיים והאומנותיים העדכניים, זאב ז׳בוטינסקי, שנולד אומנם ממש בתחילתה של ״המאה היהודית״, נפטר 60 שנה לפני תומה, מעורב עמוק בסערותיה, ויכול היה רק לחזות את המאורעות העתידים להתרחש, וביניהם השואה והקמת מדינת ישראל.

כמו כן, העבודה מתבססת על ספר אחד בלבד של סלזקין, אומנם מקיף מאוד ועל מגוון רחב של יצירותיו של ז'בוטינסקי.

המושגים שאותם בחרתי להשוות לאור השקפותיהם של סלזקין וז׳בוטינסקי הם יסודיים עבור מחקרו של האחד ומפעל החיים של השני. ואלה הם: הפרספקטיבה, המודל ההיסטורי, לאומנות, ציונות, מדינת ישראל, ואקטיביזם יהודי. אלה יפורטו בפרקים 2.1 עד 2.5.

 

2. השוואת מושגי יסוד.

2.1  פרספקטיבה.

כדי לטפל בפרספקטיבה - מגוון המאפיינים של ראיית האובייקט –אגדיר את האובייקט. בעבודה הזאת הוא גורלו של העם היהודי. ובכן , פרספקטיבות שבהן משקיפים סלזקין וז׳בוטינסקי על גורל היהודים ניתן להשוות ממש על פי הסעיפים.

א. עמדתו של המשקיף: אצל סלזקין העמדה הזאת מבחוץ. אע”פ שהוא מכריז על ייחוס כלשהו
    שיש לו עצמו לעם הזה כבר בהקדמה - בהקדשת הספר לסבתתו היהודייה, שרוב ימיה
    התכחשה ליהדותה, אך בסופם ״הייתה גאה מאוד באבותיה היהודיים וחשבה שכל החייה היו   
    טעות״[1], סלזקין עצמו לא מזדהה ולא מגדיר את עצמו כיהודי.
    שיטתו של סלזקין לתת תשובות על ״שאלות המחקר״ שלו היא מיוחדת. יש שאלות שהוא
    עונה עליהן במפורש - למשל על השאלה: מי ייסד את השמאל האינטלקטואלי בגרמניה[2].
    יש שאלות שהוא לא עונה עליהן במפורש, אבל אפשר לנחש את התשובה. שאלה מהסוג
    הזה היא שאלת הטעם שבהמשך קיומו של העם היהודי. לשאלה הזאת הוא מתייחס מספר
    פעמים בספר, באמצעות דמותו של טוביה החולב – גיבורו הספרותי של שלום עליכם. את
    הספר הוא מסיים בשאלה הזאת,[3]  אך לא קשה להבין את התשובה, והיא בהחלט משאירה
    אותו בחוץ. לסוג נוסף של השאלות שעולות מספרו של סלזקין - אלה, שאותן הוא לא מעז
    לשאול - אתייחס בחלק אחר של העבודה.

    לעומתו עמדתו של ז׳בוטינסקי היא - באופן מוחלט, גורלי ונרגש –מבפנים.[4]

ב. המעורבות האישית: בעוד שסלזקין נשאר מנותק ולא מחויב, כיאה לחוקר "אובייקטיבי" של
    אוניברסיטה אמריקאית במאה ה-21, מעורבותו של ז׳בוטינסקי בגורלו של העם היהודי היא
    אישית ועמוקה - בפעילותו הציבורית ובחייו האישיים.[5]  דאגתו של ז׳בוטינסקי לגורלו של העם
    היהודי - לוהטת, סלזקין - די אדיש, פרט לנוסטלגיה מסוימת.

ג. הגישה לנושא: גישתו של סלזקין היא מתוך מגדל השן האקדמי, ואילו גישתו של ז׳בוטינסקי
   תמיד מעשית, עכשווית ודחופה.

ד. ההשקפה: זו של סלזקין מעוגנת בראיות מדעיות, זו של ז׳בוטינסקי - בדרך כלל ספונטנית,
    רגשית, אפילו מיסטית. [6]

ה. אופק הראיה: ראייתו של סלזקין של תולדות העם היהודי  - מוגבלת ל״מאה היהודית״ שבהן.
    כנראה כאן גם מסתיימות תולדות היהודים לדעתו - הספר שלו לא עוסק ולו במילה אחת
    בעתיד. ראייתו של ז׳בוטינסקי מקיפה את כל ההיסטוריה היהודית וגם את העתיד.[7]  

ו. “how it feels”: כדי לבחון את ההתרחשויות שקורות בקרב בני העם היהודי, להבין
   “how it feels” - משתמש סלזקין לרוב ובאופן מוצלח ומשכנע במקורות מספרות יפה, כולל
    ציטוטים נרחבים משירה ומפרוזה. הגישה הזאת קרובה גם לז׳בוטינסקי, 50 שנה לפני
    הפוסט-מודרניזם, אבל בשונה מסלזקין - ז׳בוטינסקי מחבר יצירות ספרות בעצמו – בפרוזה,
    בשירה ובמחזאות[8].

 

2.2 מודל היסטורי

המודל ההיסטורי של סלזקין - אנשי מרקוריוס לעומת אנשי אפולו - מתאר את תהליכי השינוי ההיסטורי ב״מאה היהודית״ כדינמיקה בין קבוצות של “אנשי אפולו" לעומת "אנשי מרקוריוס", כאשר החלוקה לקבוצות הללו מבוססת על מיקומן במנגנון הפעילות הכלכלית - אנשי אפולו הם אלה העוסקים במלאכות הדרושות ליצירת אמצעי קיום בסיסיים, ואילו אנשי מרקוריוס - במלאכות המלוות, המאפשרות את היצור והשימוש באמצעי קיום - מסחר, תיווך, עזרה רפואית, חקר העולם הסובב, ניסיון חיזוי בו וכיו״ב[9] . לעניות דעתי סובל המודל הזה, למרות החומר המחקרי העצום, שמביא סלזקין לביסוסו, מעמימות – המודל בעצמו “mercurial” - , כלומר לא לגמרי ברור, נתון לפרשנויות ולביקורת. כך, למשל העידן המרקורי שעל פי סלזקין חופף באירופה את ״המאה היהודית״ - שהיא המאה העשרים וכמה כמה עשוריםמ בסוף המאה התשע עשרה[10], ואילו על פי פרשנויות היסטוריות אחרות מאפייני ״תקופת המרקוריוס״ של סלזקין תואמים להגדרות המרקנטיליזם, שליווה את עידן האבסולוטיזם החל מתום תקופת הרנסנס ועד המאה ה-18.[11]   אבל לא הביקורת מעניינת אותי, אלא המודל המקביל של ז'בוטינסקי המניע לדעתו את ההיסטוריה היהודית, ולא רק לאחרונה, אלא לכל אורכה. גם המודל הזה הוא כלכלי ביסודו, והוא ברור וחד. בצורה יפה הוא מפורט במאמר ״על ארבעת הבנים״[12]. המאמר מתחיל בתשובה לשאלתו של הבן החכם מ"ההגדה של פסח":

"... ראה, בני, הפילוסופיה של יציאת מצריים כלולה בשני משפטים, הכתובים בספר הנצח. שני המשפטים האלה - כמו אלפא ואומגה באלפבית - תחילתו וסופו של שגשוג אבות אבותיך במצריים: ועוד ניתן לדמות אותם לשני קטבים, שציר עובר ביניהם, וסביב הציר הזה מסתובבת לה שאלת היהודים במצריים. ולא רק במצריים. כשתגדל ותקרא ספרים רבים, יובהר לך, כי בכל תלאות העם שלך, בכל שלב קיימת האלפא הזאת וגם האומגה, שכל שלב מתחיל בכך ובכך גם מסתיים, במה שהתחיל והסתיים במצריים. וגם הקטבים האלה, שביניהם משליך הגורל את השבט שלך, מאז התקופה השכוחה ההיא - לא נשתנו ולא זזו.

מהם שני המשפטים הללו? את האחד תמצא בספר "בראשית", שבו מסופר איך הציג יוסף לפרעה את אחיו ומה לפני כן הוא יעץ להם. אדם חכם וערמומי היה יוסף, בן אמתי לאביו יעקב...

יוסף ... היה חכם וערמומי. הכיר היטב את כל ענייני מצריים, ידע מה חסר למצרים, ובמיוחד הכיר את נפשו של פרעה ואנשיו. ואז נתן לאחיו שביקשו לרדת למצרים עצה: תגידו כי רועי צאן אתם. והוסיף משפט, אשר אתה, בני, שנן, כי בו כלולה החוכמה העיקרית של נדידתנו הלאומית: ״כי תועבת מצרים כל רועה צאן"...

את המשפט השני תמצא בספר ״שמות״. עברו שנים רבות, יש אומרים - 400, אחרים - פחות, בכל מקרה מתו מזמן גם יוסף ואחיו וכל אותו הדור, וגם הפרעה, שידע את יוסף, מת. מלך חדש עלה לכס המלכות, ומצא כי צאצאי יוסף רבו יותר מדי. ואז אמר הוא את המשפט השני, שאותו חייב אתה לשנן, כי מאז ועד היום מסתיימת במשפט הזה כל תחנה בדרך, כל מרווח נשימה שמקבל העם שלך בדרך נדודיו, וברגע שנשמע המשפט הזה, נגזר עליו לאסוף את מטלטליו לילקוט הנדודים שלו: ״הבה נתחכמה לו: פן ירבה״ , אמר הפרעה החדש.

ומשני המשפטים האלה, בני, מורכבת בעצם כל הפילוסופיה של הנדודים שלנו. תשאל: איך זה? למה הורה יוסף לאחיו לקרוא לעצמם רועי צאן, אם רועי צאן - הם תועבה בעיני המצרים? - אז זהו כל העניין. לעסוק ברעיית צאן היה חרפה לדעתם, אבל צאן היה להם לרוב, ואת הגבינה הם אכלו בחשק. אי לכך היו זקוקים למגדלי צאן ובקר.... ובכלל שמחה לא קטנה הייתה במצריים - כי הינה נמצאו אנשים טובים, שיעשו עבורנו משהו שאנחנו בעצמנו לא אוהבים לעשות...

אז מה קרה במשך השנים שמפרידות בין עידן המשפט הראשון לשני? מה פתאום מאסו כל כך המצרים בצאצאי הרועים הכנעניים? ... במה העניין? אתה לא מבין? לו ידעת, בני, את תולדות נדודינו החדשים, היית מנחש בנקל, מהי סיבת ההתקררות. - לכאורה, למדו המצרים במשך הזמן הזה לגדל צאן ובקר.  תחילה התביישו ובזו, אך אחרי זה למדו מהיהודים... אחרי כן התעודדו ומצאו בעניין הזה טעם, - וביום בהיר אחד ראו כי כעת יש יותר מדי יהודים, ואפשר כבר גם בלעדיהם להסתדר לא רע. לא בבת אחת, כמובן: יציאה המונית לא רצה הפרעה להרשות, כי אז עלול היה להישאר ללא השגחה חלק מסוים של עדר הבהמות הלאומי. אבל לאט, באורח קל, באמצעות הכחדה הדרגתית - עניין אחר... ובינתיים האוכלוסייה המקורית תשתלט על כל הענף של המשק הלאומי, שנכבש על ידי זרים. והינה - ״הבה נתחכמה״… 

בהמשך מתאר ז׳בוטינסקי את הסיפורים הדומים מההיסטוריה האירופית - על מסחר, אשראי, בנקאות, יוזמות לגילוי העולם, רפורמות פוליטיות ומהפכות חברתיות עם אותה התוצאה ההיסטורית - ״הבה נתחכמה לו״. אגב מזכיר ז׳בוטינסקי מחקרים של וורנר זומברט, שלדעתו היה ליהודים תפקיד של סוכני קידמה בתולדות אירופה, בפיתוח הקפיטליזם.  גם סלזקין מזכיר את זומברט, אך לדעתו זומברט הגזים... [13]

זהו "הדין של ארץ נוכרייה" על פי ז'בוטינסקי - שהוא הסיבה והעילה למצוקות היהודים. זהו המודל הפשוט של ז'בוטינסקי והוא גם המפתח לפתרון הבעיה היהודית - לשים קץ, לעזוב את  ארץ הניכר ודינה המר ולהקים מולדת יהודית בא״י. עבור העם כולו, לא רק עבור האליטה ״הנאורה״ [14]. המודל הזה מוזכר ומתואר במאמרים רבים וגם במחזה הנשכח ״ארץ הניכר״,[15] שממנו צמחה עם הזמן יצירת המופת של ז׳בוטינסקי - הרומן ״חמשתם״. אבל הכי יפה, לטעמי הוא מתואר במאמר על הפוגרומים ברוסיה בתחילת המאה ה-20 [16]  ובשיר, שהופיע בהקדמה לתרגומו של ז׳בוטינסקי לפואמה של ביאליק ״משא נמירוב״:

בָּעִיר הַהִיא רָאִיתִי תּוֹךְ סְחִי,

פִּיסָּה אַחַת מִגְּוִויל–תּוֹרָה קָרוּעַ. 

נֵעַרְתִּי בִּזהְִירוּת מִקְּלָף נִצְחִי

אֶת הָאָבָק שֶׁבּוֹ הָיָה זרָוּעַ;

וְשָׁם כָּתוּב: בְּאֶרֶץ נכָרִיּה 

רַק שְׁתֵּי מִלִּים מִסֵּפֶר עַם–הַנֵּצַח.

בִּשְׁתֵּי מִלִּים הַלָּלוּ חֲבוּיָה,

הִסְתּוֹרִיָּה שֶׁל כָּל פִּרְעוֹת–הָרֶצַח  [17]

 

2.3 לאומנות

״לאומנות״ היא מושג מרכזי אצל סלזקין וז׳בוטנסקי כאחד, אך המשמעויות שהם מייחסים לו - מנוגדות באופן קוטבי. השימוש של סלזקין במושג ״לאומנות״ מגוון ומתוחכם, בהקשרים רבים, כך שעל מנת להשוות הבנתו לזו של ז׳בוטינסקי חייבים לתת לו כמה מאפיינים ברורים.

אז אצל סלזקין ל״לאומנות״ יש תמיד קונוטציה שלילית, זה משהו מיותר ואבסורדי - כמו האף מסיפור האבסורד של גוגול, שמופיע באפיגרף לפרק 2 בספר[18]. בהתאם לתפיסה הפוסט-מודרניסטית גם סלזקין רואה בלאומנות דת מודרנית, מעין אופנה חולפת, לא תורמת ואף
מזיקה [19], דעה קדומה פרימיטיבית משהו[20]. מבחינתו של סלזקין ציונות, שיחסו אליה שלילית, אבל על זה -  בפרק הבא, היא ״לאומנות האקסצנטרית ביותר״[21]. נאציזם - הוא העוול האולטימטיבי בעולם המודרני - הוא ״הביטוי העקבי ... ביותר של לאומנות״ [22]. אפשר להבין כי לפי ציפיותיו בעתיד לאומנות תיאבד את משיכתה ותיעלם  לטובת ערכים נעלים יותר.

נראה לי כי יחס שלילי למושג ״לאומנות״ הוא נפוץ ומקובל כיום על הכול. והינה ז׳בוטינסקי הוא המחבר היחיד הידוע לי, שהמשמעות שהוא מקנה למושג הזה היא חיובית ללא סייג וספק. לא פעם הוא מכנה את עצמו לאומן בגאווה[23]. בעיניו מגוון העמים  - כל אחד עם שפתו, תרבותו, היסטוריה, נופים, קווי אופי ומזג משלו - הוא ערך גבוה מאוד, חלק חיוני של הבריאה [24]. הוא נוהג להשוות את מגוון העמים עם כלים מוזיקליים שונים שינגנו בהרמוניה מושלמת בעולם אחוות העמים העתידי [25]. בפרק ״עיתונאי״ בספרו האוטוביוגרפי פורס ז׳בוטינסקי בקצרה את הפילוסופיה האישית שלו. זאת היררכיה של ישויות – אישיות - מעל לכול, אחריה - לאום, ואחרי זה - אנושות.[26] מכאן שגם השתייכות ללאום היא בחירתו החופשית של אדם. והלאומנות - היא ״האינדיבידואליזם של עמים״[27].  

לא פעם הוא יצא להגנת ״הלאומנות" של עמים שונים באירופה המדוכאים על ידי קיסרויות
על-לאומיות, כביכול - רוסית, אוסטרית, עות׳מנית, ואגב - נכלם וגינה תפקידם של יהודים רבים בדיכוי הזה .[28] [29] אז מבחינתו של ז׳בוטינסקי נאציזם, שהוא לא זכה לראות את נפילתו, הוא בעצם ההיפך מהלאומנות, ולא "הלאומנות העקבית ... ביותר" על פי סלזקין.

 

2.4 ציונות

עבור סלזקין ציונות היא חלק מהאופנה החולפת, הדת המודרנית - לאומנות[30]. המפתח להבנת היחס הערכי של סלזקין לגבי הציונות טמון כבר באפיגרף לפרק הרביעי והדומיננטי של ספרו, בשם ״שלש ארצות מובטחות״,  שמוקדש לדרכי העם היהודי ב״מאה היהודית״. האפיגרף הוא ארבעה חרוזים מסיפור אגדה רוסי פופולרי מהמאה 19 מאת הסופר יֶרְשׁוֹב, שבו מוצגות שלש דמויות סמליות מוכרות מאגדות עם רוסיות. אלה הם שלשה אחים. באגדות-עם מוצגות הדמויות האלה בדרך כלל בתחילת הסיפור כאשר האח הבכור מוצג - במפורש או לא במפורש - כחכם והצעיר כטיפש (״איוון הטיפש״ לעתים). במהלך הסיפור התפקידים מתהפכים והאח הצעיר מתגלה כחכם אמתי ואילו הבכור - כטיפש או אפילו רשע.

באפיגרף מקבלים שלש הדמויות האלה אפיון מפורש: אחד – "חכם", השלישי - ״טיפש גמור״ והאמצעי - ״ככה - ככה״.  בהמשך ספרו של סלזקין מתחלפים האחים באחיות - הבנות של טוביה החולב מספרו של שלום עליכם. הבת הודל –מחליפתו של האח הגדול והחכם כביכול - מייצגת את אותו חלק מהעם היהודי שהלך נלהב אחרי החלום הקומוניסטי הסובייטי. הבת ביילקע - מחליפתו של האח הקטן והטיפש מייצגת אותם בני עיירה יהודית בתחום המושב, שבאו, נבכים – חייטים, רוכלים, נפחים, כמות שהם - לאמריקה[31]. בסופו של הסיפור יוצא האח הבכור והחכם הסובייטי כטיפש מושלם, ואילו האח הקטן והטיפש - הוא הוא מתגלה כחכם אולטימטיבי - כמוהו כמחבר הספר יורי סלזקין בעצמו. ואילו האח האמצעי - הוא האח הציוני, נשאר כמו שהיה ״ככה - ככה״ ומטופל בסיפור ״המאה היהודית״ בזלזול ואדישות המגיעים לו.

הזיהוי של ״האח ככה - ככה״ המוחלף על ידי הבת החוטאת - חווה שמתאהבת בגוי וחוזרת לטוביה, אחרי שבעלה עזב אותה, ואשר סיפורה ״לא משכנע במיוחד״ את סלזקין מלכתחילה[32] -  לא ממש מתאים לנרטיב הציוני. אבל זה לא באמת מפריע למחבר. אם האח ״ככה - ככה״, אז גם הסיפור שלו יכול להיות ככה – ככה...

על פי המודל ההיסטורי של סלזקין מייצגת הציונות מגמה אפולונית [33] - מעין ״חזרה לאדמה״, שהיא אבסורדית ב״עידן של מרקוריוס״ [34] על פי סלזקין. נכון, מוטיב "אפולוני" נוכח בנרטיב הציוני, ואולי היה פעם נחשב לדומיננטי אצל חלק מאבות הציונות בתחילת התנועה והמדינה, אך, אציין - לא אצל ז׳בוטינסקי. אבל למחבר ב-2004 יכולה הייתה להיות תובנה מחוכמת יותר. לנקודה הזאת אתייחס גם בפרק הבא.

סלזקין מקדיש תשומת לב רבה לתהליך חשוב מאוד בתולדות יהודי אירופה - התמסרות רגשית עמוקה אך נואשת, לזהויות התרבותיות של ארצות מושבם. משום מה אבל הפניה הטבעית, עקב הייאוש, לזהות התרבותית היהודית לא נראית לו הגיונית. וזהו ההבדל העמוק בין גישתו לזו של ז׳בוטינסקי, שעבורו החזרה הזאת הייתה לא רק הגיונית, אלא גם בלתי נמנעת[35].
בניגוד לז׳בוטינסקי עמדו מול סלזקין עוד 60 שנה של תולדות יהדות בריה״מ, אך הוא לא התרשם מהתהליך הזה של חזרה לזהות היהודית בקרב יהודי בריה״מ, שנתלשו בכוח ממורשתם ועמם. לא התעלם, רק לא התרשם – "ככה – ככה"... הינה עדות מעניינת לעניין הזה: סלזקין מביא ציטוטים נרחבים מהספרות והשירה של סופרים יהודים בבריה׳מ המתארים את תשוקת היהודים בתחילת המאה ה-20 לנטוש ולדחות מעל עצמם את המורשת המיושנת, הטפלה, הקודרת וטובענית של עיירה יהודית. אבל לא הבחין סלזקין שעבור הדורות החדשים של שנות ה-50, ה-60 וה-70 הייתה לאותם הסופרים ולאותם הציטוטים משמעות נוספת – חוויה ועדות לקיומם של עבר יהודי ומורשת יהודית בכלל, שמהם נתלשו אבותיהם ובפניה נחסמו הם עצמם. החוויה הזאת הייתה עבורם תמרור בדרכם ליהדות ולציונות.

מה שז'בוטינסקי חזה, סלזקין לא השכיל לראות.

עבור ז'בוטינסקי, הייתה הציונות דרך לית ברירה לשרידותו של העם: אם ניסיונות לברוח מהזהות היהודית ולהתחבר לזהות ולתרבות של עם אחר נדונו לכישלון - אז רק הגיונית ובלתי נמנעת היא המסקנה - חיפוש אחר הזהות היהודית האותנטית, ואז - כיבוש המולדת ובנייתה. זאת גם הדרך ההגיונית היחידה להימנע מ"דינה האכזר של ארץ הניכר״ - רדיפות, אפליה ופוגרומים. יש  שחושבים כי הוא חזה את השואה המתקרבת[36]. 

לציונות של ז׳בוטינסקי היה מאפיין נוסף חשוב: הוא ראה בה תכנית הצלה ועתידו של העם היהודי כולו, ולא לעלית מובחרת, כמו שחשבו חלק ממנהיגי הציונות. באוקטובר 1936 כך אמר  בנאומו במועדון "הרופאים והאינג'ינרים" בווארשה:  "יש תפיסה האומרת: אין  טעם בחיי היהודים בגולה, יצירות-התרבות של יהודים כאן כולן בכל שטחי המדע, הפילוסופיה, הספרות – כל מה שיוצרים יהודי הגולה נזקף על חשבון האומות אשר בתוכם הם יושבים. לכן – הבה נבנה לנו נווה במדבר, שיהא כעין מעבדה ליצירת רוחנו, וכך נראה לעולם כולו מה רבים כוחותינו וכמה רבה יכולתנו בכל השטחים, ואפילו - או, אולי, בעיקר  – בשטח יצירת משטר סוציאלי חדש, משטר של צדק ויושר. הבה נסחוט כלימון את יהדות העולם ונשקיע את העסיס שלה באותו נווה. אבל, את הלימון גופו נשאיר גם להבא בגולה! תפיסה נהדרת היא זו. אבל, אני לא אנקוף אצבע לשם הגשמתה. אותי מעניין בעיקר – הלימון. אותי מעניינים המוני ישראל, עם ישראל כולו!... הייתה לי אפשרות טובה להסתכל באותה מצוקה, שאין לה גבול ואין לה אח. כל אשר משמש מכשול בדרך להגשמת המטרה הזאת – בו אלחם. ולו יהיה זה הפרוגרס בעצמו ובכבודו – אתנגד לו, אם אראה כי נכונים בגללו ייסורים לעמי."[37]

ז'בוטינסקי היה ער שלא רבים נמשכים לרעיון הציוני המופשט, נמשכים ע"י היסטוריה, תרבות החזון הציוני, אך האמין שאת שאר העם יביא למולדת "הגורל היהודי" (למה? - ככה!)[38]. זה היה החזון שלו ועבור הגשמתו הוא עבד במלוא כוחו.

ז'בוטינסקי, בניגוד למנהיגים ציוניים אחרים רבים, האמין שהגולה והציונות בסופו של דבר מבטלים אחד את השני, שאין עתיד לעם היהודי בגולה.

נדמה לי שבנקודה הזאת האחרונה סלזקין מסכים אתו.

 

2.5 מדינת ישראל

ז'בוטינסקי לא זכה לראות מדינת ישראל קמה. כל מה שהיה לו זה חזון ומנהיגות. המנהיגות שלו התרסקה מול הכוח הפוליטי הדומיננטי בתנועה הציונית, אך במרוצת השנים, תוך מאבקי שלטון, עליות וירידות יושם במדינת ישראל חזונו של ז'בוטינסקי.

היחס של סלזקין למדינת ישראל כמוהו כיחסו לציונות - ״ככה - ככה״. וגם הטיפול שלו בנושא מדינת ישראל שטחי ופשטני, כמשהו לא כל כך חשוב, אם כי נעשה בהקשרים מתוחכמים.

אנסה לסכם את יחסו למדינת ישראל – נטו - ללא ההקשרים החכמים.

סלזקין מקבל את הקלישאות הידועות, שמקורן בעיקר בצדה השמאלי של החשיבה הפוליטית היהודית לאורך שנים.  אמנה את העיקריות מהן ואחרי זה אתייחס לכל אחת בנפרד.

- ישראל היא מדינה ״אפולונית״ ואפילו אנטי-מרקורית על פי תפיסתו, במילים פשוטות – לקשר
  עם אדמה לחקלאות תפקיד מוביל בתולדות המדינה, ויחס שלילי לכל דבר ״מרקורי״ - מסחר,
  מלאכה, מדע, אומנות וכיו״ב.[39]

- ישראל היא מדינה לאומנית - לאומנית וסוציאליסטית גם יחד.[40]

- סוציאליזם היה הכוח העיקרי שבנה את המדינה.[41]

- עם השנים נעשתה ישראל דומה לבריה״מ.[42]

- בישראל הפכה השואה להצדקה מרכזית לקיומה של המדינה.[43]

- ישראל היא מדינה מיליטריסטית, מחנה צבאי.[44]

- ישראל דומה לדרום אפריקה עם האפרטהייד שלה[45].

- ישראל מבודדת בעולם.

- ישראל היא מדינת pariah [46]

ובכן לאור חזונו של ז׳בוטינסקי והעובדות:

נכון שבמיתוס הציוני בדורות הראשונים היה מקום נכבד להאדרת האדמה והחקלאות. בעולם בכלל מתקיים יחס מועדף, אידיאולוגי משהו לחקלאות, שמתבטא בסובסידיות ממשלתיות, מכסות ייצור, מגבלות על מסחר וכיו״ב בתחום הזה. ואומנם גם תורת הכלכלה וגם המציאות סותרות את האנכרוניזם הזה. חלקה בתוצר הלאומי בעולם המערבי וגם בישראל יורד באופן קבוע. די במספרים המעטים, שמוצאים בלי מאמץ מיוחד, כדי לקבל את התמונה: בישראל חלקה של החקלאות בתוצר הלאומי ירד מ-6% ב-1970 ל-2.3% ב-2017. לא השגתי נתונים לגבי תקופה קודמת, אך בשנות ה-1950 היו בחקלאות מועסקים 15% בלבד של כוח עבודה.

חשוב לציין כי ז'בוטינסקי לא היה שותף להאדרת החקלאות הזאת האופיינית למנהיגי  ציונות רבים.  להיפך - היה לו תמיד יחס מאוד חיובי לעיסוקים יהודיים מסורתיים – "מרקוריים" - כמו מסחר ובנקאות. לא חשב שיש להתבייש בהם ואף נטה לראות בהם חלקים של הקידמה, שהיהודים הביאו לאירופה[47].

על פרשנותו החיובית של ז׳בוטינסקי למושג הלאומנות הרחבתי בסעיף 2.3. בנוסף אציין שהוא ראה סתירה בין הציונות (שהיא לאומנות יהודית) לסוציאליזם[48]. היו מנהיגי ציונות שחשבו אחרת, אך מעשית התגשם חזונו של ז'בוטינסקי.

בניגוד למיתוס הנפוץ לז'בוטינסקי היה ברור ״מי בנה את המדינה״ – הבורגנות בנתה ותבנה - תיאורטית ומעשית.[49] לדעתי - צדק. וכך כתב: "הכסף בשביל המדינה הציונית בא בתשעים אחוזיו מכיסיהם של אנשי המעמד הבינוני שלנו. כל בתי החרושת שלנו בארץ-ישראל הוקמו ע"י  המעמד הבינוני. את הכסף להקמתה של תל-אביב הביא המעמד הבינוני. והמושבות – הוותיקות נוסדו בחלקן בכספי הזעיר-בורגנים ובחלקן בכספו של בעל הון גדול.  הקבוצה הבינונית (מסחה, סג'רה ואחרות) בכספי איק"א, ז"א בכספי הברון הירש. המושבות החדשות בעמק – מכספי קרן-היסוד: על כן שוב בכספי הבורגנות"[50].
בקורס "היישוב היהודי במאה עשרים" של דר' יוסף שרביט הובאו הנתונים הבאים: בין מלחמות העולם התחלקו ההשקעות במשק היהודי כך – 78% (M153 לא"י) – השקעות פרטיות, ו-22% (M45 לא"י) – השקעות מקרנות לאומיות. נדמה לי שמהציטוט של ז'בוטינסקי ניתן להסיק כי גם לקרנות הלאומיות היו מקורות פרטיים. סביר גם להניח כי ההשקעות הפרטיות היו יעילות יותר.

לקלישאה על הדמיון של ישראל לבריה״מ יש על מה להתבסס - עד שנות ה-1970 היו כמה קווי דמיון בולטים[51]. זאת ז'בוטינסקי לא חזה, וברוך ה׳ קווי הדמיון האלה נעלמו לפני שנעלמה בריה״מ. אדגיש רק שלסלזקין היה חשוב לציין את הדמיון הזה.

הצדקת קיומה של ישראל: ציונות הייתה תנועה צודקת ללא סייג בעיני ז'בוטינסקי. וכך כתב:

"דמוקרטיה והגדרה עצמית הן עקרונות מקודשים, אך דווקה עקרונות מקודשים כשמו של אלוהים  אין להעלות "לשווא" - לצורכי מרמה ולמען מטרות מכוערות ובלתי צודקות. עקרון ההגדרה העצמית אין פירושו שמי שתפס פעם חלקת אדמה יישאר לצמיתות בעל הבית שלה,... הגדרה עצמית פירושה – רוויזיה – רוויזיה כזאת של חלוקת כדור הארץ בין העמים, כדי שאלה מבין העמים, שלהם אדמות יותר מדי, ימסרו את חלקן גם לאלה העמים, שהם משוללים אדמה לגמרי: למען תינתן אפשרות לכל העמים ליהנות מזכות ההגדרה העצמית...

בהשוואה עם השטח העצום התפוס ע"י הערבים, הינה ארץ-ישראל רק חלק ה-170 ממנו[52]. ואולם כשהעם היהודי מחוסר המולדת דורש לעצמו את ארץ-ישראל, הרי זה בלתי-מוסרי, מכיוון שהילידים מוצאים שאין הדבר נוח להם...".[53]

ז׳בוטינסקי אומנם חזה, כנראה, את השואה, אבל הייתה זאת הצדקה מיותרת לגמרי – עבורו ועבורנו.

בעיני ז'בוטינסקי כל מדינה ״מבוססת על אלימות״ עד ש"ישתכנעו" השכנים שלא כדאי ואין להם סיכוי להתמודד אתה. הוא לא האמין שעם כלשהו יסכים ״בטוב״ לוותר על חלק שטח כלשהו מרצונו, והזהיר מהאשליות לגבי זאת[54]. עובדתית, ולא רק מבחינת ההיגיון והצדק, האמת הייתה לצדו.

ועל הבידוד מול אחוות העמים כתב ז׳בוטינסקי ב-1903:

"... הוויכוח הוא הרבה יותר עמוק. בצד אחד עומדים אלה אשר - במודע או שלא במודע - איבדו את התקווה או את הרצון לשמור על היהדות ללא פגע ומובילים להיעלמותה מהבמה, ובצד שני – אלה, שלקראת יום אחוות העמים העתידית רוצים לשמור בחיים על האח ושמו ישראל, ויישמרו עליו – מה שלא יהיה".[55]

 נראה לי שהאח הקטן לא נשאר מבודד, אע"פ שלסלזקין לא ממש אכפת מהמשך קיומו.

ומעבר למענה קלישאות הנ״ל היו בחזונו ובפועלו של ז׳בוטינסקי גם: עקרונות החופש, הליברליזם והמבנה הפוליטי של המדינה, הכלכלה שלה, הגנה וצבא ומעל לכול – ע"פ דעתו - התרבות והשפה העברית[56].

 

2.6 אקטיביזם יהודי - ברכה או קללה?

מימי נעוריו היה ז'בוטינסקי מודאג, - לא, מוטרד ממש, מהשתתפותם הלא פרופורציונלית של יהודים בענייני ציבור לא יהודיים. נראה לי שלא נתקלתי בדאגה כזאת מצד אף מחבר או פעיל יהודי אחר, ציוני או לא ציוני.

נכון, דאגה כזאת אופיינית היא לאנטישמים דווקא, ופעמים רבות – היא מקוממת. זה לא אומר שהנושא לא ראוי לבחינה.

דאגתו זו של ז'בוטינסקי מובאת בכתבים רבים שלו. היא עוברת כמה שלבים, שכדאי לציין אחד- אחד:

א. דאגה קלה, או תמיהה לאור הבחנתו ב״תופעה מוזרה״: ככל שיהודים מגלים השתתפות ערה
    מדי במפעל  ציבורי כלשהו, משתתפים רוסים - אנשים ישרים והגונים ברובם - מתחילים איך
    שהוא לאבד בו עניין ובשקט מפסיקים להשתתף בו - פשוט מפסיקים לבוא[57].

ב.  דאגה כי יהודים משקיעים באופן לא פרופורציונלי במאבק צודק של ציבור גדול - כגון המאבק
     נגד דיכוי מצד שלטונות רוסיה הצארית. זהו מאבק צודק, כלל ארצי, כרוך בסיכון, ולכן יש
     להשקיע בו באופן שווה. ויהודים נוטים להשקיע, להסתכן ולהינזק יותר ממשתתפים
     אחרים.[58]

ג. יותר מודאג, אפילו מוטרד היה ז׳בוטינסקי, כאשר השתתפותם של יהודים בפעילויות מחאה
    הייתה הופכת לגדולה מדי, אפילו דומיננטית, והציבור הלא יהודי, בהבחנתו בכך, ש״זרים״
    בולטים מדי במחאה, עלול היה לנטוש את קו המחאה הלגיטימית ולהפנות את האנרגיה שלה
    לכיוון הרסני, כגון פרעות שיכורים ואפילו פוגרום. בתופעה הזאת הוא צפה בימי המהפכה
    הרוסית של 1905 באודסה[59].[60]

    במחזה הכמעט נשכח שלו ״ארץ הניכר״ משנת 1908 בין הדמויות - 3 רוסים ו-25 יהודים -
    זאת החלוקה של רשימת המשתתפים במחזה. ולכל אורך ההצגה היהודים מנהלים תעמולה
    מהפכנית נמרצת ונלעגת ע"י המחבר כלפי הגויים הנענים בעצלתיים. המחזה מסתיים
    בדיווחים על התפרעות המונית רצחנית בעקבות התעמולה של יהודים. אפשר לנחש
    שהיהודים יהיו גם הקורבן הגדול של הפורענות. [61]

ד. אך מעל לכול היה ז'בוטינסקי מוטרד ואף נכלם מהשתתפותם הבולטת עד דומיננטית ואף
    בלעדית בתנועות או פעילויות לא הוגנות ולא צודקות, כמו החדרת תרבותו של הלאום
    השולט של אימפריה בקרב עמים אחרים, המדוכאים על ידה. הוא צפה בתופעות האלה
    בשלש הקיסרויות הגדולות של ימיו - באימפריה הרוסית - כלפי אוקראינים ובלורוסים,
    באימפריה האוסטרית - כלפי צ׳כים, פולנים, סרבים ואחרים ובאימפריה העות׳מנית - כלפי
    יוונים, סלבים וערבים.[62] [63]

לא מצאתי אם הוא הספיק להגיב להשתתפותם הלא פרופורציונלית של היהודים במנגנוני דיכוי בולשביקים במלחמת האזרחים של רוסיה ובבריה״מ. מאמרו "עריקים ואדוניהם" משנת 1909
כולל נבואה כואבת ומאיימת על התוצאות של אקטיביזם יהודי מופרז.[64]

 

והינה אקטיביזם יהודי - זהו אחד הנושאים המרכזיים בספרו ובמחקרו של סלזקין. אומנם סלזקין לא מטפל בו בנפרד - אין אפילו מילה כזאת ברשימת המפתחות. אקטיביזם הוא חלק של התיאור הכולל והמקיף של פועלם והצלחתם של היהודים בכל הענפים ״המרקוריים״ ב"מאה היהודית" - עסקים, השכלה, מדע, אומנות, וגם – פוליטיקה, עסקנות ופעילות ציבורית.

נראה שנושא האקטיביזם היהודי העסיק את ז'בוטינסקי לפני שנות ה-1920, בזמן שהוא חי ופעל בקיסרויות הרוסית, האוסטרית והעות׳מנית. דברים אחרים וקשים העסיקו אותו אחרי זה. סלזקין מקיף במחקרו גם את האזורים האלה ומתמקד באירופה וגרמניה במיוחד, ארה״ב ובריה״מ לכל אורכה של ״המאה היהודית״. בעיקר בריה״מ וארה״ב מעסיקות אותו כזירות של שתיים מתוך שלש ההגירות הגדולות של יהודי העולם במאה היהודית. ארץ ישראל - הזירה השלישית, כאמור, לא ממש מעניינת אותו. סלזקין מביא כמות כבירה של נתונים סטטיסטיים, סוציולוגיים ואחרים, מלווים בסיפורים וציטוטים ספרותיים לרוב, המוכיחים את הצלחותיהם היוצאות מן הכלל של היהודים בכל תחומי החיים במאה ה-20, למרות השואה והיעלמותה למעשה של יהדות בריה״מ.

ברצוני לציין שני הבחנות של סלזקין, שנראות כטריוויאליות, אבל יש לי רושם שהן לא ממש קיימות בתודעה ההיסטורית והציבורית. האחת היא - שבמאה העשרים "היו ליהודים לא שתיים, אלא שלש הגירות גדולות", כאשר השלישית שנשכחה היא ההגירה של המוני יהודים מעירות של תחום המושב למרכזים האורבניים של בריה״מ[65] [66] ההבחנה השנייה היא זו, שכתוצאת התמורות של ״המאה היהודית״ ״המדינה הכי יהודית מימי הבית השני נעלמה מעל פני האדמה"[67]. השאלה שהטרידה את ז'בוטינסקי - האם אקטיביזם יהודי הוא ברכה או קללה -   עבור יהודים עצמם ועבור ארצות הניכר שבהן הם חיו – את סלזקין לא ענינה - הפרספקטיבה שלו שונה מדי. אבל לגבי כמה תחומים אפשר לנחש את התשובה המשתמעת ממחקרו:

לגבי האקטיביזם היהודי באירופה לפני מלחמת העולם השנייה התשובה לא חד משמעית: מצד אחד הייתה לו משמעות בעליית הנאציזם והשואה, אבל לא משמעות מכרעת, לדעתו.

לגבי האקטיביזם היהודי ברוסיה הצארית הוא כן נותן תשובה ברורה לדעתי, אבל מטושטשת – אולי בכוונה. בסיומת של פרק 3 - ״אהבתו הראשונה של באבל״, שבעיקרו עוסק ביהדות רוסיה עד סוף המהפכה, הוא מצטט את הפרשנות שנתן הסופר הסובייטי קוּנְיָאיֵב לפואמה של אדוארד בגריצקי משנת 1929. בסיפור הזה בחור יהודי בן העיר בתחום המושב שמאוהב בנערה רוסיה ונדחה על ידה, כשהוא מעז להתקרב אליה, חוזר לעיר במהלך מלחמת האזרחים, כמפקד כוח צבאי קומוניסטי, שנלחם במתנגדי המהפכה ובפשיעה. שם הוא פוגש את הנערה הזאת בבית בושת, שבו התמקמה כנופיית הפושעים, שעליה הם פושטים, ושם הוא אונס אותה.

כותב סלזקין תוך שהוא מצטט את קוניאיב: ״לפי סְטַנִיסְלָב קוּנְיָאיֵב זה האונס של רוסיה, שעליו חוגג ״משורר הציונות הרומנטית והאידיאליסטית באופן גלוי, אשר לא רואה הבדל בין רעיונות משיחיוּת לבין אכזריות פרגמטית״״. יש לתת שני הסברים לקורא העברי:

א. סטניסלב קוניאיב - סופר ידוע, עורך כתבי עת ספרותיים חשובים – הוא אנטישמי מובהק,
    וותיק עם קבלות.

ב. המשורר אדוארד בגריצקי – מחבר הפואמה "ט. ב. צ." – הוא אומנם יהודי, אבל איננו ציוני
    כלל וכלל. בהקשרים אחרים מצטט אותו סלזקין בהרחבה דווקא כעדות לשאיפתו של הדור
    שלו להתנתק ולברוח מיהדותם. השימוש בתואר "ציוני" על ידי קוניאיב פה הוא כמוהו כביטוי
    ״יהודי מלוכלך״.

נרתע מהמשמעות הנוראה של הפרשנות הזאת מביא סלזקין בו במקום פרשנות ספרותית נוספת, רכה יותר, אבל אני חושש, שדווקא הראשונה נראית לו האמתית. לא סתם הוא לא חושף את הרקורד האנטישמי של קוניאיב, לא פה ולא בשום מקום בספר, בעוד שבמקרים אחרים דווקא נוהג סלזקין לציין פרטים רבים ואפילו לא רלוונטיים על האנשים שהוא מזכיר.

אותי מסקרנת מאוד השאלה הזאת לגבי שני סיפורים אחרים של אקטיביזם יהודי, אשר ז'בוטינסקי לא זכה לראות, וסלזקין מתאר בשקדנות ובפרטים רבים: אקטיביזם יהודי בתנועת המחאה בארה״ב בשנות 1960 ובתנועת המחאה (הדיסידנטית) בבריה״מ בתקופה המקבילה ומעבר לה בשנות 1970 ו-1980.[68]  [69]  אכן היו יהודים דומיננטיים בשתיהן על פי סלזקין.

ברכה או קללה? - קטונתי.

 

3. לסיכום

המשך קיומו של העם היהודי לא מעניין את סלזקין. המאה היהודית מבחינתו נגמרה בסיום מזהיר. שיעורים של נישואי תערובת בארה״ב מבשרים כמעט העלמות התפוצה הזאת בדורות הקרובים. הספר מסתיים בתהייה - בעקבות טוביה - האם יש משמעות לקיום העם היהודי הנפרד משאר העמים? - אפשר לנחש את תשובתו: אחרי שהעולם כולו הפך ל״מרקורי״ - אין.

במהלך המאה הזאת "המדינה הכי יהודית מאז הבית השני נעלמה מעל פני האדמה" – כתב סלזקין בשנינותו, אך לא הבחין ב-2004 כי הינה כבר קמה עוד אחת כזאת. לא ציפה זאת מהאח ״ככה - ככה״. אדישות.

עבור זאב ז׳בוטינסקי היה המשך קיומו של האח ישראל לקראת אחוות העמים העתידית תחליט חיו ופועלו.  

בפרק הסיום הנפלא של ״מגילת הגדוד״ - זיכרונות הגדוד העברי – מספר ז׳בוטינסקי על גויים רבים שלא נשארו אדישים לרעיון הציוני, תמכו וסייעו בכל כוחם. ובהקשר הזה חוזר על אמרתו של הרצל: ״העולם אינו עולם שודדים, עולם צדק הוא" –

Die Welt ist keine Räuber Welt, die Welt ist eine Richter welt

כשאני מביט על גל האנטישמיות נגד ישראל, השוטף את העולם, את האוניברסיטאות, כולל אוניברסיטת ברקלי של סלזקין, העולם שגם אחרי מאה שנה והשואה לא מקבל את ״המוסר של קיר הברזל״, אני תוהה אם שניהם טעו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אחרית דבר

כתב ז'בוטינסקי ״על ארבעה בנים״:

… הבן השני - רשע חצוף - יושב בנחת, רגל על רגל, חושף שיניים בלעג, ושואל: - מה זה המנהגים המצחיקים והזיכרונות לכם?

ספר לו בתשובה ללעג, שהיו כבר כמוהו, גם במצריים העתיקה. על אחד מהם נשמר זכר גם בתנ״ך. הנער משה הגן על יהודי, שהוכה על ידי מצרי, והרג את המצרי ההוא. ויהודי אחר ראה זאת והתרעם על משה: להרים יד על בעל הבית? ולמחרת עוד מישהו מהזן הזה חשף שיניו למשה. ״מי שמך מנהל ודיין עלינו?". ואחרי זה עוד אחד מהזן הזה הלשין לפרעה, כי הופיע מפנטז מסוכן שכזה ומחנך מחדש את רצון היהודים... לו היה זה בימינו, היה כאדם הגון, בוחר בדרכים אחרות להשחיר את משה - לא בפני פרעה אישית, אלא בפני פרעה קולקטיבי - בפני הקהל הנאור של מצריים... למה אדם כמשה מבזבז את כוחו על האמנציפציה של חופן רועי צאן, במקום לפעול למען התמורה וההתחדשות של מצריים כולה? ולאן הוא קורא להם?

האם לא חטא הוא לנטוש את הארץ העשירה הזאת, שיש בה שפע רב - לחם, וסירי בשר, גם בצל, גם שום, ופפירוסים רבים, מכוסים כתבי חרטומים חכמים, בעוד שהקרובים של משה  - עניים, נטולי נכסים ותרבות? ״איזה מין המצאות יש לכם?״ - שאל בלעג אותו אדם את משה ואהרון, יושב בנחת, רגל על רגל, חושף שיניים.

״הקהה את שיניו״ - מציע לגבי הבן הזה מנהג סדר פסח. אך אני מסופק, שניתן להקהות את שיניו. הלא הוא חמוש היטב, כי אין דבר בלתי מנוצח יותר מהאדישות....

 רשימת מקורות:

1. Yuri Slezkine , The Jewish Century , Princeton University Press, 2004.

2. זאב ז'בוטיסקי, אבטוביוגרפיה: סיפור ימי, מגילת הגדוד, מבצר עכו, ערי ז'בוטינסקי,
    ירושלים, תש"ז.

3. בדרך למדינה (מאמרים), ערי ז'בוטינסקי, ירושלים, תשי"ג.

4. זאב ז'בוטינסקי, שירים, ערי ז'בוטינסקי, ירושלים, תשי"ז.

5. זאב ז'בוטינסקי, מאמרים ברוסית – קישור לאינטרנט:

https://ru.wikisource.org/wiki/%D0%92%D0%BB%D0%B0%D0%B4%D0%B8%D0%BC%D0%B8%D1%80_%D0%95%D0%B2%D0%B3%D0%B5%D0%BD%D1%8C%D0%B5%D0%B2%D0%B8%D1%87_%D0%96%D0%B0%D0%B1%D0%BE%D1%82%D0%B8%D0%BD%D1%81%D0%BA%D0%B8%D0%B9

6. “Selma Stern “The Court Jew, The Jewish Publication Society of America,
    Philadelphia, 1950

7. DUMMY

8. זאב ז'בוטינסקי, ארץ הניכר (רוסית) «Чужбина» - מחזה, הוצאת זלצמן, ברלין 1922.

9. ז'בו, ביוגרפיה של זאב ז'בוטינקי, שמואל כץ, דביר, 1993.

10. פרויקט בן יהודה – זאב ז'בוטינסקי, https://benyehuda.org/author/62

11. דר' דניאל גלילי: "מניע המלכות" – משנתו הכלכלית של זאב ז'בוטינסקי, דוקטורט
      בפקולטה להיסטוריה ויחסים בינלאומיים, אוניברסיטת יורק.

12. דן מירון, "הגביש הממקד, פרקים על זאב ז'בוטינסקי – המספר והמשורר", מוסד ביאליק,
      ירושלים, 2011

 

---

[1]  (1)  עמ' XI

[2]  (1) עמ' 86

 (1) עמ' 371[3]  

[4]    קשה ואף אין לדעתי צורך להביא ציטוט אחד המעיד כי ז'בוטינסקי ראה את עצמו בתוך העם היהודי, ואם רוצים
     אחד – הינה  (2) עמ' 25

[5]  העדות הכי יפה – (1) "מגילת הגדוד".

[6]  על גישתו המיסטית, אם אפשר כך להתבטא, מעידים כמה סיפורים שלו עצמו, כאשר בנקודות גורליות בחייו על
   השאלה ״למה?״ - התשובה שנתן הייתה ״ככה!״. על כך (2) בפרקים ״בין ילד לעלם״ עמ׳ 24 - 25 ו״הקונגרס״
   עמ׳ 50. 

[7]  טווח הראיה ההיסטורית של ז׳בוטינסקי ניתן בצורה תמציתית וחזקה ב-(4), במאמר ״ על ארבע בנים״, ואילו
   דאגתו לעתיד העם - במאמריו ונאומיו המוקדשים לפוליטיקה, צבא, כלכלה ותרבות.

[8]  How it feels - בפרוזה - בעיקר ברומנים ״חמשתם״ ו"שמשון", בסיפורים ובמחזה ״ארץ הנכר״ וגם בשירים.

[9]  (1) פרק 1.

[10]  (1) מבוא ופרק 1.

[11]  למשל (6)

[12]  (5) מאמר "על ארבעה בנים", 1911 - «Четыре сына»

[13]  (1) עמ' 42, 45.

[14]  (10) סיפור על דימוי הלימון מתוך ההרצאות של ז'בוטינסקי בווארשה, בתרגום של משה עטר, 1936, פרויקט
          בן יהודה.

[15]  (8) 

[16]  (5) המאמר "בימי אבל" 1903, «В траурные дни»

[17]  (4) עמ' רלד

[18]  (1) עמ' 40.

[19]  (1) עמ' 1 – 2.

[20]  (1) עמ' 43 – 44.

[21]  (1) עמ' 2

[22]  (1) עמ' 2, 365.

[23]  (5) על לאומנות.

[24]  (5) ביקורת הציונות, 1903, «Критика сионизма»

[25]  (5) על לאומנות, 1903, «О национализме»

[26]  (2) עמ' 34 – 43.

[27]  (5) על לאומנות, 1903, «О национализме»

[28]  (5) לקח היובל של שבצ'נקו, «Урок юбилея Шевченко»1911, זיוף בית ספר, 1910,
          «Фальсификация школы»  

[29]  (2) פרק "קושטא", עמ' 75 – 76.

[30]  (1) עמ' 2, 102, 364 ועוד.

[31]  (1) עמ' 210

[32]  (1) עמ' 204

[33]  (1) עמ' 149, 208, 212, 269

[34]  "העידן של מרקוריוס" הוא שמו של הספר של סלזקין בתרגומו לרוסית.

[35]  (5) על מה הוויכוח, 1903, «О чем спор»

[36]  (9) עמ' 1156 - 1157

[37]  (10) על תכנית האֶבאַקוּאַציה: הרצאה במועדון הרופאים והאינג’נירים, וואַרשה, אוקטובר 1936

[38]  מתאר לפי זכרוני, עדיין לא הצלחתי לאתר את המקור המדויק.

[39]  (1) עמ' 328, 367

[40]  (1) עמ' 327

[41]  (1) עמ' 209

[42]  (1) עמ' 367

[43]  (1) עמ' 370

[44]  (1) עמ' 327 – 328, 365

[45]  (1) עמ' 328

[46]  (1) עמ' 366

[47]  למשל (5) על ארבעה בנים

[48]  (3) ציון וקומוניזם, עמ' 59

[49]  (11) מאמרו של ז'בוטינסקי "אנו הבורגנים", בנספח לדוקטורט.

[50]  (3) ציון וקומוניזם, עמ' 65

[51]  עדות אישית.

[52]  בחישוב הזה לקח ז'בוטינסקי את שטחה של כל א"י המנדטורית.

[53]  (3) עמ' 263 – 266 מתוך "המוסר של "קיר הברזל"" , 1933. הבאתי חלק קטן מתוך טקסט של ארבעה
         עמודים. שווה קריאה במלואו.

[54]  (3) "על קיר הברזל", עמ' 253 – 260.

[55]  (5) על מה הוויכוח, 1903, «О чем спор»

 

[56]  (12) מחקרו של דן מירון על תרומתו של ז'בוטינסקי לספרות והשפה העברית.

[57]  (5) מאמר "תופעה מוזרה", 1911, «Странное явление»

[58]  (5) מאמר "מרדנות יהודית", 1906, «Еврейская крамола»

[59]  (5) שם

[60]  אין מנוס מלהיזכר בתופעה הזאת נוכח הידיעות על מחאות אזרחיות בארה"ב בימים האחרונים הגולשות
    לפרעות ולביזה.

[61]  (8)

[62]  (5) "זיוף בית ספר", 1910, «Фальсификация школы»

[63]  (5) "בנתיב השקר", 1912, «На ложном пути»

[64]  (5) מופיע תחת הכותרת "ארבעה מאמרים על מקרה צ'ריקובר", «Четыре статьи о чириковском  
         инциденте », «Дезертиры и хозяева»

[65]  המשפחות של הוריי היו חלק מההגירה השלישית הזאת.

[66]  (1) עמ' 216 - 218

[67]  (1) עמ' 359 - 360

[68]  (1) עמ' 349

[69]  (1) עמ' 342