יום שבת, 24 ביולי 2021

התיבה של סבא - יד אבי

יד אבי

 להורדה כקובץ PDF


... וְזוֹכֵר חַסְדֵי אָבוֹת וּמֵבִיא גוֹאֵל לִבְנֵי בְנֵיהֶם...

     'תפילת 'שמונה-עשרה

 

ידו הימנית של אבא שלי הושחתה בפגיעה של רסיס פגז גרמני שהתפוצץ בבוקר של תשעה במארס 1943 בין עצי יער בִּיצָתי אי-שם בקו החזית של לנינגרד, שכבר טושטש בפתיחת המבצע לפריצת המצור.[1]

 

רופא רוסי במחנה השבויים שאליו הגיע אבא שלי, שתעה ביער בדרך לתחנת איסוף הפצועים, הצליח להציל את ידו מקטיעה, ועל כך היה אבי אסיר תודה לו עד סוף ימיו. צלקת עמוקה לאורך הזרוע נסתיימה בכף ידו, חסרת אמה וקמיצה ועם זרת שנשארה כפופה, חסרת חיים, אבל עם אגודל ואצבע פעילות למחצה. שתיים אלו בתמיכת הזרת הכפופה הספיקו לו כדי להסתדר עם עיפרון על גבי לוח שרטוט במשרד הפרויקטים, אך גם עם כף ומזלג, טורייה ופטיש, ושלא לדבר על כפתורים ואבזמים.

 

האגודל והאצבע ופיסת בשר חרוך נוקשה ביניהן יצרו מעין קרס, וכמה קל ונוח היה עבורי – בן שנה, שנתיים, שלוש וארבע לאחוז, להישען, להיתלות, למשוך בקרס הזה. בחיים לא הייתה לי משענת בטוחה יותר.

 

חייו של אבי מורכבים עבורי משני חלקים – לְפָנַיי ואחר כך. כעת אני מנסה לשחזר אותם, את החלק הראשון – על פי סיפורים אקראיים, נשכחים למחצה, את השני – על פי זיכרונות רבים יותר, גם הם אקראיים ונשכחים, וגם על פי סיפורים, מסמכים, רישומים וחפצים – מעט מאלה נשמרו, אך יעזרו גם הם.

 

סְמוֹרְגוֹן

אבי, סֶמְיוֹן יהושע צִירוּלְנִיק נולד ב-29 בדצמבר 1913, כלומר ב-11 בינואר 1914 לפי הלוח החדש בעיירה סְמוֹרְגוֹן, במחוז וילנה של פולין, אשר סופח לקיסרות הרוסית ב-1795. זה היה שְׁטֶעטְל[2] מבוסס, אשר לעת לידת אבי מנה 16,000 תושבים, כ-85% מהם – יהודים.

 

בוויקיפדיה נכתב: "לקראת סוף המאה ה-19 סמורגון היא מרכז חשוב לתעשיית עור ונעליים". הינה אז בסוף המאה ה-19 התחתן יצחק-שמעון, שוליית בית המלאכה לרצענות של יֶבְסֵיי גוֹבְסִייֵבִיץ'[3] עם מֶערֶע-בֵּיילֶע, בתם של ייבסי ואִיטְקֶע, סבא רבה וסבתא רבתא שלי. על פי אגדה משפחתית העביר יבסיי, אחרי שחיתן את מערע-ביילע בתו האחרונה, את בית המלאכה שלו ליצחק-שמעון ונסע למות בארץ ישראל. איטקע נשארה בסמורגון. כשראיתי את אבי בפעם האחרונה ב-1988 הוא סיפר לי על כך והוסיף: אתה יודע, זה ודאי היה לפני 100 שנה!

 

 יצחק-שמעון ומערע-ביילע

זה תואם פחות או יותר למה שסיפרה לי בשנת 1993 פֶנְיָה, אחותו הגדולה של אבי, שהאריכה ימים ממנו. פניה עצמה לא ידעה מהו תאריך יום הולדתה המדויק. על פי סיפורה – לְיוֹנְיָה, אחיו הבכור של אבא שלי נולד ב-1898, אחריו נולדו האחיות לְיוּבָּה ב-1902, סוֹנְיָה ב-1904, מַנְיָה ב-1907 ופניה עצמה ב-1909, ואבי – הצעיר מכולם – ב-1914.

 

בין כל האירועים האלה, על פי סיפורה של דודתי סוניה, יצחק-שמעון, סבא שלי, הספיק להיות מגויס והשתתף במלחמת רוסיה-יפן בשנים 1905-1904, נפל בשבי היפני וחזר הביתה דרך סין ואנגליה. דודה סוניה הייתה נזכרת במתנות שסבא הביא לילדים מלונדון. היא עצמה הייתה אמורה להיות בת שנתיים-שלוש. חזרתם של 70 אלף שבויים מיפן לרוסיה היא עובדה היסטורית, אבל בשום מקום לא הצלחתי למצוא אישוש למסלול דרך סין ואנגליה. היה יותר מתאים אילו יצחק-שמעון ברח מהשבי. אולי דודה סוניה סיפרה על כך, אבל הייתי קטן ואיני זוכר.

 

בסוף 1914, כשאבא שלי היה בן שנה, נוכח התקדמות הגרמנים עזבה המשפחה את סמורגון, ככל הנראה על פי פקודת השלטון הרוסי. וטוב שכך עשתה, כי בשנים 1916-1915 עבר במקומות האלה קו החזית והתרחשו הקרבות הקשים ביותר במלחמת העולם הראשונה, וכתוצאה מהם נחרבה סמורגון כליל.

 

בשנת 1920 כתוצאה מהמלחמה בין הסובייטים לפולין הפכה סמורגון לחלק של פולין העצמאית, וב-1939, על פי הסכם מולוטוב-ריבנטרופ, סופחה לְבֶּלוֹרוּסְיָה הסובייטית. בין 1968 ל-1971 יצא לי לנסוע לעיתים ברכבת בין מוסקבה לְוִוילְנָה. בדרך ממוסקבה בארבע השעות האחרונות מהמסע שארך 12 שעות עברה הרכבת בין מִינְסְק, בירת בלורוסיה לְוִוילְנְיוּס, בירת ליטא. בחצי הדרך לערך הייתה הרכבת עוצרת לשתי דקות בתחנת 'סמורגון'.

 

למינסק הגיעה משפחת אבי – פליטים מסמורגון, יכול להיות שברכבת – המסילה בין וילנה למינסק הייתה אז כבר פעילה, אבל אני מדמיין – בתוך עגלה רתומה לסוסים כפליטי מלחמה. על פי סיפורה של פניה שהתה המשפחה זמן-מה במינסק, ומשם עברה ב-1915 לחַרְקוֹב. אולי בגלל ששם כבר גרו קרובי משפחה, משפחת בּוּרָק. רַחְמִיל בּוּרָק, בהמשך יְרַחְמִיאֵל בָּרָק, מפעילי מפא"י הבולטים, אחד ממייסדי קיבוץ חניתה, היה בן דודו של אבי – אימהותיהם היו אחיות. על פי דברי אבי היו הבורקים עשירים, וכשהוא היה מבקר אצלם ביקש תמיד תה בחלב. מקורם של הבורקים היה בסמורגון, כך שייתכן שהמשפחות ברחו משם יחד.

 

חרקוב – פעם ראשונה

משנת 1915 ועד 1929 גרה המשפחה בחרקוב. יצחק-שמעון החזיק בית מלאכה לרצענות. מהתקופה הטרום-סובייטית לא זכר אבא שלי הרבה. בפרטים זכר סוסים מטופחים של הצבא הגרמני שכבש לזמן-מה את חרקוב ב-1918 על פי תנאי חוזה בּרֶסְט-לִיטוֹבְסְק בין הבולשביקים וגרמניה. זכר וסיפר, כנראה בתגובה לשאלות שלי, על ההפגנה עם הדגלים האדומים והשירה: "אֵין רַב רִיבֵנוּ וּמוֹשִׁיעַ לֹא אֵל, לֹא מֶלֶךְ, לֹא גִּבּוֹר".[4]

 

בחרקוב כבר בימי השלטון הסובייטי הלך אבי לבית ספר יהודי. זה היה בית ספר של שבע שנות לימוד, והלימודים היו ביידיש – אותה יידיש סובייטית נוראה, שבה בוטלו הסופיות, והמילים העבריות נכתבו בּתַעְתִיק פונטי. ואומנם על השליטה בשפה הזאת שמר אבי כל חייו – קרא ביידיש את שלום עליכם ואת מנדלי מוכר ספרים. פעם ציין ש"אבא הכריח אותו להתפלל", זאת אומרת שזה היה כבר אחרי בר המצווה.

 

טַגַנְרוֹג

בשנת 1929 סגר סבא שלי, יצחק-שמעון, את בית המלאכה שלו ועבר לכפר וַארֶנוּבְקָה במרחק של כמה קילומטרים מטגנרוג לחוף הים האָזוֹב והצטרף לקומונה חקלאית יהודית בשם "הִתְחָרוּת סוציאליסטית".[5] הילדים שנשארו איתם היו כנראה רק סֶנְיָה וסוניה, השאר היו כבר בעלי משפחות משל עצמם. מה הייתה סיבת העזיבה – אינני יודע, ניחוש סביר – זו הייתה התוצאה של מדיניות מיגור 'הנֶאפּ'[6] – המדיניות הכלכלית החדשה. עסקים פרטיים מכל הסוגים, בהם גם חנויות זעירות, בתי מלאכה וספקי שירותים מקצועיים הפכו ליעד של נישול שיטתי על ידי השלטונות.

 

אבא שלי ודודה סוניה נזכרו לעיתים קרובות בנעוריהם ליד הים: שחפים מעל המים, סירות מפרש של דייגים, החלקה על הקרח של מִפרץ טגנרוג הקפוא. בכל השיחות האלה מעולם לא הוזכרה וארנובקה.  כל זה התרחש "בטגנרוג." למה עברו דווקא לשם – אינני יודע, אולי זה היה קשור לכך שהאחות הבכירה יותר והנשואה, מניה, גרה בטגנרוג. בעלה היה טבח, וקודם לכן שימש טבח על ספינות צי המלחמה. הוא בישל טעים כל כך, ואף שאבי לא סבל דייסת גריסי פנינה – את זו שבישל בעלה של דודתי מניה אכל בשקיקה. על בעלה של מניה סיפר אבי את הסיפור הבא: בתחילת דרכו בצי הוא שירת כנער סיפון על סְקוּנֶר – ספינת מפרשים. פעם עלו על הסיפון נוסעים – אדמירל עם אשתו ובנם הקטן. הגיעה שעת ארוחת הצוהריים, הצוות הזמין את האורחים לארוחה. אשתו של האדמירל והבן הודו וּוִיתרו, אבל האדמירל הצטרף לשולחן. נו, איזה אוכל יש למלחים? – בּוֹרְשְט ודייסה, אך התבשילים היו כל כך טעימים עד שבסוף הארוחה שאל האדמירל: ומי פה אצלכם הבשלן? "זה הנער", הצביעו עליו. האדמירל הודה לבעלה של מניה לעתיד ונתן לו מטבע זהב. ערכו של הזהוב הזה היה כמשכורת חצי שנתית שלו. הדייסה האהובה עליי – גריסי פנינה.

 

מניה ובעלה נתפסו בטגנרוג בכיבוש הנאצי ואבדו. שום פרט על כך לא שמעתי משום מקום.

 

חרקוב – פעם שנייה

בשנת 1933 לערך נסע אבא שלי בן ה-19 לחרקוב ללמוד. בספרו המיוחד 'המאה היהודית' ההיסטוריון האמריקני יורי סלזקין[7] מציין שבמאה ה-20 היו ליהודים שלוש הגירות המוניות, ולא שתיים, כפי שרבים חושבים. השלישית, הנשכחת והגדולה מכולן הייתה הגירת המוני יהודים אחרי המהפכה ממאות העיירות של תחום המושב של הקיסרות הרוסית לערים, כך שלקראת מלחמת העולם השנייה כמעט 90% מהיהודים הסובייטיים גרו בערים, שליש מהם – ב"ארבע ערי הבירה" – מוסקבה, לנינגרד, קייב וחרקוב. ואף על פי שתנועות המשפחות של אבי ושל אימי אינן תואמות במדויק את הנוסחה של סלזקין, הן היו חלק מן ההגירה הזאת על פי הכוחות המניעים והכיוון. כך מצאה רוב משפחת אבי את עצמה בחרקוב, וחלק ממשפחת אימי – בקייב ובמוסקבה.

 

על פי ההתבטאות של סלזקין "רַבְּפָאקים[8] היו לכלי החשוב ביותר לניידות חברתית בשנות
ה-20 וה-30". כך בחרקוב היה המסלול של אבי דרך רבפאק למכון הפוליטכני של חרקוב, ובקייב היה המסלול של אימי דרך רבפאק לאוניברסיטת קייב. אבי היה הראשון מבין אחיו שזכה בהשכלה גבוהה. על חיי הסטודנט שלו בחרקוב אני יודע מעט. אפשר להניח שהם לא היו שונים בהרבה מהתיאורים הספרותיים הרבים של התקופה ההיא, תקופת 'הדור המקולל' של צעירים בשנים בטרם המלחמה, שרק לאחוזים אחדים מהם התמזל המזל לחזור ממנה. בחרקוב, נדמה לי, גרו באותה תקופה האחות הגדולה – לְיוּבָּה והאח הבכור – ליוניה. אינני יודע מתי בדיוק הגיעו לשם גם האחיות סוניה ופניה. אני יודע שאבא גר במעון הסטודנטים של חַ-פֶּ-אִי[9] בבניין 'גִיגַנְט' המתנוסס מעל בית הקברות.

 


 נשמר תצלום דהוי של אבא שלי עם חברו בבית הקברות הזה, מכוסה שלג. שני בחורים חסונים – אחד מבצע עמידת ידיים מעל הידיים המושטות של השני המוצב בשלג. זכור לי שאבא אמר שהבחור השני היה בעל שם משפחה זהה לשלו. מי למטה ומי למעלה – קשה להבחין בתצלום. אינני זוכר, נדמה לי שאבי אמר שהוא למטה.

 

בחופשות מהלימודים היה נוסע הביתה להורים ב'קולחוז', הרוויח עבורם 'ימי עבודה'[10] – זה בקשר לשאלה מי היה עוזר למי בימי הסטודנט שלו. כנראה גם עבד בעבודות מזדמנות – סבלות או משהו דומה. אני חושב שהאח והאחיות עזרו קצת. על פי כל הסימנים זו הייתה תקופה מאושרת, ואפילו אם היו השנים האלה שנים של רדיפות המוניות בברית המועצות – בסובבים של אבי הן לא פגעו. היו חברים שאיתם שמר אבי על הקשר עד סוף ימיו. אחד מהם, אַנַטוֹלִי קוֹלוֹמֵייצֶב, למד עם אבא שלי בשנה הראשונה ופנה לקריירה צבאית, הצטיין וקיבל תואר של 'גיבור בריה"מ' במלחמה עם פינלנד בחורף 1940-1939. כאשר כבר התגורר במוסקבה והיה בדרגה של גֵנֵרָל היה מקיים קשר קבוע עם אבי, גם אחרי ש"התברר שיש לו בן בישראל." כשהגעתי מישראל לבקר את ההורים בשנת 1988, בתקופת ה"פֶּרֶסְטְרוֹיקָה",[11] בדיוק אז ביקר אנטולי בחרקוב בדרכו למוסקבה, ואנחנו נפגשנו. שתינו וודקה.

 

חרקוב 1988 הראשון משמאל – ואדים, הרביעי – אנטולי, מימין – אבי. דרך החלון רואים את 'גוספרום'.

על חבר אחר של אבי מימי הסטודנט שלו, וָאדִים דֶרֶוְויָאנְצֶ׳נְקוֹ, אספר מאוחר יותר.

 

המלחמה

את הדיפלומה של מהנדס מכונות קיבל אבי עם תחילת המלחמה ב-1941. לאנשים מהדור של הוריי, בלי קשר עד כמה טרגי היה גורלם האישי ואילו דרגות מצוקה נפלו בחלקם, הייתה המלחמה פצע עמוק ובלתי נרפא, והוא הפך ועיוות את חייהם, אם לא החריב אותם כליל. עבור הדור שלי הייתה המלחמה אירוע מכונן שעל הרקע שלו התגבשה תפיסת העולם שלנו.

 

בימי ילדותי הייתה המלחמה נוכחת בכול: בתים הרוסים בכל חלקי העיר, נכים קטועי רגליים על קרשים עם גלגליות, קטועי יד או רגל, לבושי סחבות, מתחננים לצדקה, וגם כרזות, שירים ונאומים ברדיו, בשיעורים של גן הילדים, משחקים בקרבות עם יריות וצעקות "הֶנְדֶה הוֹךְ", סיפורי חברים בגן או בחצר ביתנו על "כמה פְרִיצִים[12] הרג אבא שלי", אילו דברים נפלאים הביא מהמלחמה ואילו עיטורים ומדליות הרוויח בה.

 

אבא שלי לא הסכים לשוחח על המלחמה, אבל כאשר בלחץ השאלות שלי היה פולט כמה מילים זה היה תמיד משהו לא נעים, דוחה, סותר את שיח הגבורה הצפוי. איזו תחושה מגעילה היא להשתתף בתור חייל רגלים בהסתערות של טנקים: בתחילה – רכוב על דפנות השריון של הטנק, מרגיש כאילו אתה מטרה במטווח, אבל אחר כך חיש גולש על הקרקע ומחפש מחסה כלשהו, הכי טוב בתוך מכתש מפגז... או איך שלאבא שלי היה חסר כלי פח אישי לאוכל[13] והוא נאלץ להיעזר בחייל אחר, שהיה מקבל מנה כפולה של מרק עבור שניהם, אכל ראשון כמובן, והיה דולה מהמרק את כל חתיכות הבשר.

 

עיטורים ומדליות לאבא שלי לא היו. מכל סוג שהוא.

 

לצבא לא גויס אבי מלכתחילה בגלל שתי סיבות: קוצר ראייה והפנייתו בסיום הלימודים למפעל ייצור מטוסים בעיר סָרָטוֹב לתפקיד שנתן לו "שִרְיוּן",[14] אבל הוא שאף להגיע לחזית. לאבי היו זרים 'הדיבורים הגבוהים', אבל את ההתנהגות הזאת שלו הוא הסביר לי פעם בערך כך: בניגוד לרוב בסביבתי הייתי סבור שהיטלר ינצח, ואז עבורנו, היהודים, זה הסוף – ורציתי למות עם נשק ביד...

 

כך שבתחילת המלחמה מצא אבי את עצמו בעיר סרטוב על שפת הנהר וולגה. נשמרו שני מכתבים שלו לאחותו סוניה – ידיעות וחרדה לגורלם של בני המשפחה – מי מחפש הצלה מפני האויב המתקדם ואיפה. היה שם אזכור של אחותו פניה עם בתה התינוקת ובעלה ניקולאי, שלבסוף הגיעו לסרטוב. בשיחתי איתה אחרי מותו של אבי ב-1993 סיפרה לי דודה פניה איך הגיעה לסרטוב, ובידיעה שאבי נמצא שם הלכה ללשכת הגיוס כדי שיעזרו לה למצוא אותו. בלשכת הגיוס אמרו לה: ודאי שאנו מכירים את אחיך, הוא עשה לנו חור בראש, כל הזמן בא ודורש שנגייס אותו.

 


בסרטוב, נובמבר 1941 אחרי 'העבודה בקולחוז',[15] הזקן – משם

 במכתב מ-29 ביולי 1942 כתב אבי: "באוגוסט-ספטמבר יוכרע העניין." והעניין הוכרע. אחרי קורס קצר של רובאים מצא אבי את עצמו בחזית ההגנה על לנינגרד הנצורה. על אחת ההתנסויות שם הוא סיפר: על ההפצצות של עמדות הצבא הסובייטי מהספינות של צי המלחמה הגרמני בים הבלטי מתותחים ארוכי טווח בעלי קוטר גדול.[16] לא חשוב איפה נופל פגז – עוצמת ההתפוצצות כה עזה, שבכל פיצוץ אתה נופל אינסטינקטיבית על הקרקע...

שם הוא נפצע ונפל בשבי.

  

השבי

על כך שאבי היה בשבי נודע לי בגיל שש לערך, כבר אחרי שתיקותיי הנבוכות המאולצות לנוכח הסיפורים של חבריי בגן ובחצר על מעשי גבורה ומדליות של אבותיהם. על מעשי גבורה לא סיפר אבי, ומדליות לא היו לו. בראשונה פלטה זאת דודתי סוניה וסיפרה איך בכתה כשהגיעה ההודעה שאבא שלי "נעדר". היא הייתה בטוחה שהוא נהרג. ברוב המקרים זה גם מה שהיה – חזרתו של "נעדר" נחשבה נס. כשהבינה שאין לי מושג על כך התנצלה וביקשה שלא אספר להורים על פליטת הפה שלה.

 

אז היא גם הסבירה לי את הסיבה שבגללה העלימו הוריי את הסיפור הזה ממני. העניין הוא שעל פי התקנון של הצבא הסובייטי לחייל אסור "להתמסר לשבי האויב". הכוונה היא שהחייל חייב להתאבד ולא ליפול בשבי האויב. החוזרים מהשבי זכו במבט עקום, ורבים נשלחו למחנות הריכוז של סטלין באשמת 'בגידה במולדת'. פציעה נחשבה למעין נסיבות מקילות. למעשה, דעת הקהל – אם היה דבר כזה בתקופה ההיא – לא קיבלה את התפיסה הרשמית הזאת, והיחס לשבויים לשעבר 'בעם' וכנראה גם בקרב חלק מהממסד היה אוהד. כעבור שנה-שנתיים החליט, כנראה, אבי שהגיעה העת, ובעצמו סיפר לי על השבי שלו. אני משער שזו הייתה מצידו שיחה מתוכננת, מאחר שהוא קיים אותה במסע רגלי המשותף שלנו מתחנתה האחרונה של החשמלית – כפר אַלֶכְסֵייֵבְקָה – כארבעה קילומטרים דרך השדות לגן שלנו במתחם 'פַּבְלוֹבוֹ פּוֹלֶה'. על הגן בחיי אבי ובחיים שלי אספר בהמשך. בשיחה ההיא הוא סיפר לי על המניעים שלו להתנדב לחזית. על פציעתו בתשעה במארס אני כותב כעת על סמך תשובתו של המפקד שלו, סרן צִ'ירְקִין, למכתבה של דודתי סוניה. בתשובתו מ-1 ביוני 1943 הודיע פרטים על פציעתו של אבי, על כך שהפצע אינו מסוכן, ושאבי הלך לבד לתחנת איסוף הפצועים, אבל, כפי שהתברר לאחר מכן, לא נרשם בה. ברצונו לעודד את האחות של החייל שלו הביע סרן צ'ירקין הנחה שאבי הגיע ליחידה רפואית אחרת ונפרד ממנה ב"דרישת שלום לוהטת, לבבית וקרבית לך באופן אישי ממני, מהמפקדים ומהלוחמים שלי".

 

מה שקרה הוא שבעוברו דרך היער, תעה אבי קצר הראייה וכנראה בלי משקפיים בדרך וּכְשיצא לקרחת היער מצא את עצמו מול קבוצת חיילים גרמנים. מנצל את המרחק של כמה עשרות מטרים בינם לבינו, קפץ אבי לתוך מכתש של פגז, ובמשך כמה שניות, עד שהגרמנים הגיעו אליו, הספיק לשלוף מכיס חולצתו הצבאית את תעודת החוגר שלו, שבה היה כתוב שחור על גבי לבן: 'יהודי' ו'מתנדב' ולתקוע אותה בתוך הבוץ.

 

מתוך המסלול שעשה אבי במשך שנתיים בשבי הגרמני זכור לי רק איזה שהוא מחנה באסטוניה, אחד מהמבצרים המפורסמים כפי שלמדתי אחר כך בקַאוּנַס, ואחרי זה – מחנות השבויים בגרמניה. סוף המסלול היה במחנה השבויים באזור המבורג. אבי זכר ואמר את שמות המקומות, אבל אני לא רשמתי. פרט אחד נמצא במסמך ישן ובלוי לגמרי שהגיע לידיי. זוהי גלויית דואר צבאית גרמנית. על צידה האחד מופיעה הכותרת בדפוס גותי "Feldpost," יש מקומות לכתובות של השולח והנמען והציטוט בגרמנית החתום "der Führer" – משהו על החזית, המולדת וההיסטוריה. גלויית הדואר הצבאית הזאת שימשה כנראה כרטיס בכרטיסיית המרפאת במחנה השבויים, כי בצד השני הריק שלה היה כתוב בעיפרון כימי בכתב יד באותיות גותיות: "Gefangene No 301 Cyrulnikow Semionowitsch" וכמה נתונים במכונת כתיבה, שמהם אפשר בקושי להבחין במילים "lazaret", "Ljuban" והתאריך 10.4.1943.

 


 מקופל לארבעה חלקים, תחוב בכיס חולצתו הצבאית הכרטיס הזה מכרטיסיית המרפאה שימש כנראה את אבי כמעין תעודת זהות בשבי ולאחר השחרור. כך שאפשר להניח שמרפאת מחנה השבויים בְּלְיוּבָּן הכבושה כ-80 קילומטר מלנינגרד הייתה התחנה הראשונה במסלול ההוא שארך שנתיים.

 

אחרי שהציל את ידו של אבי מקטיעה דאג אותו רופא שבוי רוסי אלמוני גם לתזונת הפציינטים שלו: הוא ניצל את קשריו במנהלת המחנה, השיג עבור הפצועים גבינה צהובה מקולקלת שנפסלה במחסן. גבינה כזאת, לדברי אבי, אפילו עבֵשה ועם תולעים, שומרת על תכונותיה התזונתיות, ואכילתה כרוכה במקרה הגרוע בקלקול קיבה. כמעט תמיד אני אוכל שאריות גבינה עבֵשה.

 

הסכנה העיקרית עבור אבי בשבי הייתה, כמובן, שיגלו שהוא יהודי. הוא הבין מייד שלהיזהר צריך לא מהגרמנים – אצלם הדימוי של אב-טיפוס יהודי היה שונה לחלוטין, אלא מבני ארצו השבויים. אבי סיפר שברגע מסוים בהתחלה, כשהוא היה במצב של דיכאון, הוא הבין שהבעת תוגה 'יהודית' מיוחדת עלולה להסגיר אותו. לאורך כל תקופת השבי הוא נאלץ לקיים במאמץ ובמתח רב דימוי כזה שלא עולה בקנה אחד עם היהדות. חלק אחד של התדמית היהודית האב-טיפוסית אצל הסובייטים הייתה האינטליגנטיות. כדי שלא להיראות 'אינטליגנט' ועקב כך – יהודי היו לאבי שני אמצעים: לנבל את הפה בגסות למכביר ולעשות עבודה פיזית בלי התחמקות ובמיומנות. הניסיון שלו ב"קולחוז" עזר לו מאוד – הוא אפשר לו להראות שלא זו בלבד שהוא לא נרתע מעבודה פיזית, אלא גם מכיר ויודע לעשות כל מלאכה. חיפשו מי יקבל עליו לטפל באורווה שבה ארבעה סוסים – אבי התנדב. חבריו ניסו להניא אותו מכך: מה איתך? הלא הגרמנים כל כך קפדנים וקשה לרצות אותם, אבל אבי הכיר את העבודה הזאת, למעשה זו הייתה עבודה קלה, הוא היה מסיים אותה מהר, והיה לו זמן – למד לקלוע סלים מקש. לדבריו bauer היה נותן כיכר לחם בעבור שני סלים, וזו הייתה תוספת גדולה לקצבת הרעב של המזון שקיבלו השבויים.

 

על כמה מקרים הקשורים בסכנת חשיפה סיפר אבי. הוא פגש והתיידד עם שבוי יהודי, שכמוהו הסתיר את זהותו. פעם תפסו אותו וחשפו את יהדותו – לא הגרמנים, אלא השומרים האוקראיניים עם המבט המיומן שלהם. זה היה ככה. בניגוד לשבויי המלחמה מצבאות בנות הברית לא קיבלו השבויים הסובייטיים שום עזרה מהצלב האדום על פי הציווי של סטלין. המערביים קיבלו שתי חבילות בחודש, וזו הייתה עזרה מהותית. היה שם בשר משומר, חלב מרוכז, צנימים, שוקולד. שבויים מצבאות בנות הברית החליפו מכתבים עם משפחותיהם.

אבי התבטא פעם: "רק נשים היו חסרות להם". אז המערביים חלקו את החבילות שלהם עם הסובייטים – היו סידורים. לדברי אבי "המעשה היה פשוט" – לבשו חולצה וחבשו כומתה ממדי הצבא הצרפתי והלכו לאזור המערביים. למה דווקא צרפתי? כך אמר אבא, אינני יודע, אולי בגלל הדמיון בשאר פרטי המדים או המגפיים.

אז בדרך חזרה ממבצע כזה תפסו השוטרים האוקראיניים את חברו היהודי של אבי והכו אותו. מאוחר יותר ראה אותו אבי עם הטלאי הצהוב. ברגע מסוים לחש לו החבר שלו: עדיף למות מלהיתפס.

 

מקרה אחר היה כך: מדי כמה חודשים נהגו הגרמנים לגלח לשבויים את שיער הערווה מטעמים תברואתיים. פעם לצורך ביצוע המשימה הגיע לצריף שלהם ברנש עם "פנים מאוד לא טובות". מלא חשש נעמד אבי אחרון בתור. האיש הסתכל, הרים מבט: "מה הלאום שלך?" אבא ענה: "טטרי". במזל זה עבד.

 

מקרה אחר שאבי סיפר היה כשהוא ניסה להסביר לגרמני מה זה שום. אבי ידע גרמנית לא רע על פי מידות סובייטיות – הוא למד בבית הספר ובמכון, אבל בעיקר עזרה היידיש מאוד. פעם, עוד לפני השבי, הזעיקו אותו למפקד וביקשו לתרגם מסמך גרמני כלשהו, אבל הטקסט היה מסובך, בכתב גותי, והוא לא כל כך הצליח. לוּ היה מצליח היו אולי הופכים אותו למתרגם. אז הוא פחד שהמילה שמשמעותה 'שום', knoble, היא מילה עברית ולא גרמנית, לכן לא העז להגיד אותה. ניסה להסביר במילים אחרות, אולי יבין הגרמני ויפלוט מילה נכונה. לא הצליח לו.

 

תקופה מסוימת עבד אבי במשק חקלאי של איכר. היו נוסעים לאסוף זרדים ביער, אבי ובעל הבית. פעם בדרך חזרה נעצר הסוס. אבא אמר: לפעמים זה קורה, פתאום הבהמה נעצרת ולא מוכנה לזוז בשום אופן. בעל הבית ניסה כך ואחרת – הסוס עומד. בעל הבית יצא מכליו – שוט, מקל – כלום לא עוזר. ברגע מסוים עצר מבטו באבי: ואתה, למה אתה לא עוזר?  – הניף עליו שוט. אבי שלף מקל מערֵמת זרדים והניף עליו חזרה. עמדו כך דקה, בעל הבית נרגע. הסוס זז.

 

על מקרה אחר הזכיר לאבי חברו לשבי שכתב לו מכתב כשהייתי כבר בן תשע בערך. זה היה אירוע יחיד במינו, לא זכור לי שהחברים לשבי שמרו על קשרים בתקופה שאחרי המלחמה, אבל מקרה כזה קרה והחבר הזה הזכיר אותו לאבי במכתב אליו, והוא סיפר לי.

לגרמנים היה נוהג: על כל עוון או משגה – לקבוע עונש. אבי לא אהב נוהג שכזה גם בהוויי הסובייטי וקרא לו "התנהגות של כלב רועה גרמני". העונש הנפוץ ביותר היה springen, כלומר לשכב ולקפוץ לעמידה עד שהשבוי כבר לא יכול לקום ממכה של קת הרובה. פעם ציווה כך שומר אחד על אבי, אך הוא סירב. השומר רץ והביא רובה כדי לאיים עליו, אבי התעקש ולא קפץ. לא יודע מה קרה שם, אבל המקרה נשאר בזיכרון.

 

בשבי נחשפה בפני אבי האמת על האנטישמיות. העדויות של כולם מהדור ההוא, עם מי שיצא לי לשוחח על כך, היו פה אחד: "לפני המלחמה לא הייתה אנטישמיות בברית המועצות". לעומת זאת, אחרי המלחמה היא פרצה ופרחה במלוא הדרה. אני חושב שלפני המלחמה רגשות אנטישמיים הוסתרו בקפידה, אבל במחנה השבויים ובעידוד התעמולה הנאצית הם קיבלו ביטוי מלא, ולכן היה צריך להסתתר מ'החברים' לשבי ללא הרף. אבי לא דיבר על זה הרבה, רק אמר פעם את המשפט: "לפני המחנה הייתי מוכן להתחתן עם לא יהודייה, אבל אחרי השבי הבנתי שלא".

 

שיחה אחרת עם גרמני, כנראה אזרח, שיזם אותה בעצמו הייתה כך: הוא התעניין בחיים בברית המועצות, אפשר שהיה מ'האוהדים'. אמר לו: "אל תחשוב, אני יודע איך זה אצלכם – סוציאליזם, שלטון העם... דבר אחד רק אני לא תופס: איך יכול להיות שאין אצלכם ניצול כאשר יש יהודים?"

 

אבי ציין שנפילתו בשבי הייתה כבר אחרי הכישלון הגדול של הגרמנים בסטלינגרד,[17] ואז היחס שלהם כלפי השבויים היה פחות אכזרי לעומת קודם, כך סיפרו.

 

הוא זכר את ההפצצות על גרמניה בידי מטוסי בנות הברית: "חצי יום היו השמיים שחורים מגלי המטוסים של האמריקאים והבריטים הטסים להפציץ".

 


 דיוקן אבי שצויר בפחם על ידי צייר אלמוני מבין השבויים. מקופל לארבעה חלקים עשה את אותה הדרך

 כמו הכרטיס מכרטיסיית המרפאה.

 בימים האחרונים לפני הגעת חֵילות בנות הברית התפזר משמר המחנה. השבויים שנשארו לבד התייעצו מה לעשות. הדעות נחלקו – היו שחשבו שצריך לשבת ולחכות, אחרים – שצריך לקום ולברוח. אבא שלי ברח, היה לבד ביער, לא אכל שלושה ימים. פעם התקרב לבית בקרחת היער. יצא אליו גבר בחולצה אזרחית, אבל מכנסיים צבאיים, אמר: לך מפה. אבי הסתובב והלך. על גב השינל שלו – האותיות SU.[18] כלום לא קרה. בסוף היממה השלישית שמע רעש של טנק שחצה את היער. לא ידע של מי הטנק. הטנקיסטים הבחינו בו, הטנק נעצר, הטנקיסטים יצאו החוצה – אלה היו האנגלים, אספו אותו. ידע שאחרי רעב ממושך צריך להיזהר – לא להתנפל על האוכל. הייתה לפניו דרך לא פשוטה. Google maps נותן: "המבורג-חרקוב – 2,144 ק"מ, יש כבישי אגרה בדרך".

פה אציין שתמונת חזרתו של אבי מהשבי שאני מדמיין מתבססת במידה רבה על הקולנוע. כבר הזכרתי שבעם ובחברה היה היחס כלפי החוזרים מהשבי אוהד, בניגוד ליחס השלטונות. הקולנוע שיחק תפקיד מיוחד בטיהור הזוחל של השבויים לשעבר. דווקא בשנות ההפשרה[19] ההן התחילו להופיע סרטים, ובהם הוצגו השבויים כדמויות חיוביות ואף כגיבורים. הרגשתי שלאבי זה חשוב. הוא עקב אחרי סרטים כאלה, ולפעמים העיר הערות על אמיתות של קטעים כאלה או אחרים. נוסף על כך בסרטים האלה, הסובייטיים והפולניים, תוארו המצב והאווירה באירופה אחרי המלחמה. היו כמה קטעים שהוא העיר עליהם. הרבה לא סיפר. את תנועת החֵילות בדרכים, את הערים ההרוסות, את חבורות האנשים בני הלאומים השונים – השבויים המשוחררים, העקורים וכנופיות הבוזזים – אני מתאר לעצמי יותר מהסרטים האלה. את גלי המטוסים של בנות הברית המכסים את שמי גרמניה הזכיר לו קטע באחד הסרטים. בסרט אחר, ברקע התמונות של אסירי המחנות המשוחררים צועדים בהמוניהם, נשמע רעש מוזר. אבי אמר: אתה יודע מה זה הרעש הזה? אלה הנקישות של מאות נעלי עץ על המרצפת. היה מוכר לו.

 

ועוד: ישב פעם באזור הכיבוש הבריטי עם חבורה של אסירים לשעבר בני אומות שונות. פתאום נכנס חייל אמריקאי קצת שתוי, שאל: "יש רוסים?" היו פולנים, אוקראינים... אבי התנדב להיות רוסי. האמריקאי חיבק אותו, הוביל אותו החוצה למשאית (או לטנק?), שלף ממנו בקבוק ויסקי. אבי חשב שאחרי הרעב אולי לא יזיק קצת לשתות. שתו, התחבקו. אבא סיפר: כששתה לא הרגיש חוזק מיוחד, אך כעבור זמן-מה עלה חזק לראש. זו הייתה אולי הפעם הראשונה והאחרונה בחייו שאבא שלי שתה ויסקי. הוא סיפר על זה כשראה קטע דומה מאוד בסרט.[20]

 

בעיתונות הסובייטית ובסרטים אחדים היו סיפורים על כך שכאילו אזרחים סובייטיים שנקלעו לאזורי כיבוש מערביים היו תחת לחץ שלא לחזור למולדת, כאילו איימו עליהם ולא נתנו להם לעבור לאזור הכיבוש הסובייטי. על כך פסק אבי בבירור: שקר מוחלט! יכולתי ללכת לאן שרציתי. והוא רצה הביתה.

 

אופייני הוא שאת הלילה הראשון באזור הכיבוש הסובייטי בילה אבי בתוך תא של בית כלא. מייד במעבר נלקח לחקירה אצל סגן-אלוף אחד. הוא היה גס ותוקפני: נו, תוֹדֶה, היית אצל וְלָאסוֹב?[21] אמר לו אבי – ידע כבר שלא כדאי לחשוף זאת יותר מדיי – אז אגלה לך שאני יהודי. אז מה? אין בוגדים בין היהודים? – לך בינתיים למעצר, ואז נראה. אבי נזכר: תא מאסר גדול, הרבה אנשים, בעיקר גרמנים, מישהו סיפר בהארכה את סיפורו. אבא החליט שבטח בלילה לא יקראו לו לחקירה, לא עד כדי כך הוא חשוב. חלץ מגפיים, הסתדר לישון על הדרגש. ואולם באמצע הלילה קראו לו, וכאן התמזל מזלו בפעם הראשונה. שני אנשי אֶן-קַה-וֶה-דֶה[22] שחקרו אותו בלילה – הייתה להם כנראה עבודה מרובה – התייחסו בהבנה לסיפור שלו. הבינו שהפצוע שנשבה והפך לנכה, ונוסף על כך – יהודי, לא סביר שיתגייס לצבא של וְלָאסוֹב. אחד מהם היה במקורו מחרקוב. אמרו לו: לאן תלך בלילה? לך תגמור לישון בתא ובבוקר – תלך. והוא הלך דרך אירופה הביתה. מרחק כלשהו הצליח לנסוע עם יחידת הצבא הסובייטי שפניה למזרח, אבל התברר שמישהו מ'החוזרים למולדת' גנב משהו – כולם הורדו. אחרי זה נסע אבי באופניים. נדמה לי שבשטחה של ברית המועצות הצליח כבר לעלות על הרכבת. Google maps לא נותן הערכת זמן נסיעה במסלול הזה על אופניים.

 

על אחד הרשמים בדרך סיפר אבי – אישה פולנייה אמרה: כמה רע היה היטלר, אך דבר אחד טוב עשה – פטר אותנו מהיהודים.

 

חרקוב – פעם שלישית

כשאבי הגיע לחרקוב שיחק לו המזל בפעם השנייה. מהדרך הוא כמובן שלח מכתב הביתה, כלומר לאחותו סוניה בחרקוב. השמועה עברה בין חבריו: "סניה האפרפר[23] חי!" – 'אפרפר' כינוהו החברים בגלל שהחל מגיל שמונה-עשרה נוצר בשערו השחור פס שיבה לבן סביב הראש – תופעה מוזרה כזאת. כשהכרתי אותו כבר נמהל הפס הזה בשיבה רבה נוספת. ואז כשנודע לחברו ללימודים, ואדים דרוויאנצ׳נקו, על חזרתו הקרובה, ואולי גם הגיעו אליו שמועות על היחס הבעייתי של השלטונות לחוזרים מהשבי – כתב מכתב לווֹרוֹשִׁילוֹב, שהיה אז שר הביטחון. במכתבו תיאר את 'מעללי הגבורה' של אבי: היה בוגר טכניון טרי, פטור משירות צבאי בגלל בריאות וכבעל 'שִׁריוּן' בתעשייה הביטחונית, נאבק, גויס כמתנדב, נלחם וכו׳, כך שכאשר הגיע אבי ללשכת הגיוס בחרקוב כדי לעבור רישום כבר קיבלו מכתב לגביו ממשרדו של וורושילוב: "יש לסייע ככל האפשר." היו כנראה אנשים בעלי מצפון במשרד ההוא, כך שבנושא הזה לא היו לאבי יותר בעיות. הזדמן לי לראות את פנקס המילואים שהוא קיבל. בסעיף אחד היה כתוב: "היה בשבי (רשום על פי מילים)". כנראה כרטיס ה-Feldpost שהתבלה בכיס החולצה הצבאית שלו לא עשה עליהם רושם. והחולצה – אצלי, שומר עליה.

 

כשחזר לחרקוב התחיל אבי לשקם את חייו. אני מניח שהוא גר אצל אחותו סוניה – היא הייתה המסודרת ביותר מכל האחים.

 

סוניה הייתה נשואה למָקָר פַּבְלוֹבִיץ׳ לֵיגַבְקָה, פרופסור לספרות רוסית באוניברסיטת חרקוב. הייתה להם דירה מפוארת במושגים של אז בעלת ארבעה חדרים עם שתי מרפסות בקומה העליונה בבית גדול בשדרות פְּרַוְודָה. לבית היה כינוי 'בית המומחים' מול הבניין הענקי והמפורסם בחרקוב בשם גוֹסְפְּרוֹם,[24] כלומר 'בית התעשייה הממלכתית'. זה היה מבנה ענקי בסגנון קונסטרוקטיביסטי, ובו שכנו כמה עשרות ארגונים, על פי רוב כאלה שעסקו בענפי התעשייה השונים של אוקראינה. יחד עם דודה סוניה גרה גם אימא שלהם, סבתא שלי, מערע-ביילע. היא נפטרה בסביבות 1950. אני חושב שבפינוי[25] הייתה יחד עם סוניה ומָקָר. בעלה, סבא שלי, יצחק-שמעון נפטר בזמן הפינוי ונקבר, על פי סיפורה של דודה פניה, באלמה-אטה בקזחסטן. את סבתא אני זוכר במעורפל: זקנה קטנה עם מטפחת לבנה עושה משהו במרפסת של דודה סוניה. נשמרה תמונה שלה איתי. באותו 'בית מומחים' השתכנה באותה הכניסה או בכניסה הסמוכה אחותה של אימי – טַנְיָה עם משפחתה: בעלה יֵנְגְוַון אִינְסוּגוֹבִיץ׳ קִים, פרופסור למתמטיקה ובתם אִירְמָה. אולי גם אימי גרה איתם. כך כמובן הכירו אימא ואבא שלי, אבל זה היה מאוחר יותר.

 

דבר ראשון היה על אבי לשחזר את המסמכים שלו ואיתם היה אפשר לחפש עבודה. עבודה בתקופה ההיא "זה היה הכול." אבי סיפר שהמסמך הראשון שהצליח לשחזר בעזרתו של הארכיון הייתה דיפלומת הטכניון שלו. איתה הוא קיבל משרת מהנדס בלשכת הפרויקטים לתכנון מפעלי פלדה – 'גִיפְּרוֹסְטַל' הממוקמת באותו 'בית התעשייה הממלכתית' – ה'גוספרום'. להפתעתו ולשמחתו הגדולה הוכחה ידו הפצועה כטובה לשרטוט. איפה שהיה צורך בכיתוב יפה עזרו לו החברים. בלשכת הפרויקטים הזאת עבד אבי כמעט שלושים שנה עד פרישתו לגמלאות בגיל שישים. כמו שאני מבין הייתה התמחותו מכונות הרמה עבור תנורים ומתקני ייצור אחרים בתעשיית הפלדה.

 


 ייתכן שלפני הנישואים בשנת 1947 הוא קיבל מקום וגר במעון עובדים כלשהו.[26] אולי גם אימא שלי שכבר לימדה אנגלית באוניברסיטת חרקוב גרה לפני הנישואים במעון עובדים.

 

כשהתחתנו יכלו ההורים שלי "להיות מועמדים לקבלת חדר", כך היה הסידור ב'חברה הסוציאליסטית'. והם "קיבלו חדר" – 16 מ"ר בדירה המשותפת 'הקומונלית' בקומת קרקע בבניין הסמוך ל'בית המומחים' – 'בית התעשיין האדום'. בחדר הזה גרתי עם הוריי עד גיל שש. קבלת 'שטח מִחיה'[27] בברית המועצות היה תמיד אירוע דרמטי. הוא היה קשור בביקורים תכופים במשרדים למיניהם, הצגת מסמכים רבים, היתקלויות במתחרים הטוענים לאותם 'שטחי מִחיה', תחנונים ואיומים. תודה לאל שבמשך 23 השנים שחייתי בברית המועצות לא יצא לי לעסוק במשהו דומה. באותן השנים שאחרי המלחמה היה התהליך הזה כנראה עוד יותר לוהט ונפיץ. לתוך מנגנוני הבירוקרטיה והשחיתות הסובייטיים הרגילים נמזגו דרמות וטרגדיות מהמלחמה: השתתפות או אי-השתתפות בלחימה, עיטורים צבאיים והיעדרותם של אלה, שְׁהִיָה בשטח כבוש (חשוד ביותר), פצעים, יתמות, אלמנות, אובדן ילדים, אחים... – צער לא היה חסר. לכך יש להוסיף עצבים חשופים ומרוטים במלחמה, סטיות פסיכוטיות ונכונות לייאוש, להסתכנות ולאלימות שטופחו בשדות הקטל. אירוע השיא בתהליך האחיזה בשטח המִחיה היה המעמד של קבלת 'הצו',[28] אך בכך לא תמיד הסתיים המסע. לפעמים התברר שבשטח המִחיה שנועד לך נכנס כבר מישהו באופן בלתי חוקי או כתוצאה מטעות מנהלית. או-אז הייתה הדרמה מקבלת את המשכה. אני לא חושב ש-16 המטר של הוריי היו קשורים למשהו דומה, אבל הנושא עצמו היה כל כך כואב ונוכח בכול, עד שהשיחות עליו היו תכופות וערות, במיוחד בשנים הראשונות שלי, כך שאני, התינוק, קלטתי וזכרתי את המוזיקה ואת התכנים המטרידים. זכורים לי סיפורים על מימוש 'הצו', ובהם הוזכרו "גרזינים".

 

החדר שבו גרתי בשש השנים הראשונות של חיי היה בבית 'התעשיין האדום' בשדרות פרוודה 5 בכניסה 14 של בית דירות ענקי. בתחילה חוץ מאיתנו גרו בדירה המשותפת ההיא עוד שתיים-שלוש משפחות. במעורפל אני נזכר באיזו זקנה בחדר של כוך ואיזה זקן לא מוכר. עד שהתכבדתי להיוולד, לא לפני שהסתובבתי פעמיים, לאימא שלי היו שני הריונות לא מוצלחים, כך שבחודשים האחרונים היא נאלצה לשכב 'בשמירת היריון'. בבוקר הלך אבי לעבודה, ואימא שכבה בלי לקום באותו החדר של 16 מ"ר. אחד השכנים היה נוהג להשאיר ליד הדלת הפתוחה למחצה של חדר הוריי את סיר הלילה של הילד שלו עם כל התכולה לכל היום. אבי ביקש ממנו שלא לעשות זאת פעם ופעמיים. בפעם השנייה הוא ענה לו שהנימוסים היהודיים שלו לא מוצאים חן בעיניו. על זה השיב לו אבי שבתגובה להתגרות אנטישמית נוספת מצידו – הוא יכה אותו בפרצוף.[29] האיום פעל, וביותר ממובן אחד. מעולם לא ראיתי את אבי מתקוטט עם מישהו, ולא שמעתי קללה גסה מפיו. הוריי גרו בבית הזה יותר מארבעים שנה, רוב הזמן – בכניסה אחרת, ובמשך כל הזמן הזה זקנות, שישבו ליד הכניסות לבית, תופעה סובייטית ידועה, סיפרו זו לזו ולכל דורש שמאבא שלי צריך להיזהר כי הוא מכה שכנים בפרצוף.

 

כעבור שנה-שנתיים כתוצאה מחילופי שטחים מסתוריים נשארנו באותה הדירה הראשונה עם משפחת שכנים אחת בלבד. זו הייתה משפחה יהודית, שאיתה היו להוריי יחסים ידידותיים מאוד גם שנים אחרי שהם ואנחנו עברנו דירות. אני זוכר רק שראש המשפחה הייתה אישה, רופאה נירולוגית בעלת הופעה יהודית מובהקת מהזן השחום המזרחי. שמעתי שהיא עברה את המלחמה כרופאה בצבא לוחם, ועל כך שמישהו מבני משפחתה, אולי בעלה, היה במאסר, ואחרי השחרור נאלץ לגור במקום אחר– ב'קילומטר המאה ואחד' המפורסם.[30]

 

המטבח, השירותים והאמבטיה היו משותפים. במטבח היה לכל משפחה שולחן משלה, ואילו הכיריים והכיור היו בשימוש משותף. כשהופיעו המקררים היה לכל משפחה אחד משלה בתוך החדרים. כשהייתי בן שנה ומשהו היה פיצוץ של הגז בדירה השכנה.  בחדר שלנו עפו כל הזכוכיות מהחלונות. הוריי חשבו שהתחילה מלחמה. לפי הסיפורים מצאו רסיסי זכוכית זעירים בראשי והוציאו אותם בעזרת פינצטה גם חצי שנה לאחר המקרה. נוסף על כך הרס הפיצוץ את הקיר בחדר האמבטיה המשותף שלנו והוציא מכלל שימוש את מתקן החימום בגז. את הקיר בנו מחדש, ואילו את מתקן החימום הגדול, חלוד כולו ששכב ללא תועלת על הקרשים המכסים את האמבטיה אני זוכר בכל השנים, עד שעברנו משם. השימוש באמבטיה היה מוגבל לרחצה בכיור וכביסה בגיגית. אותי רחצו בגיגית, בעוד שאת המים לשם כך היו מחממים בדליים מעל הכיריים של הגז במטבח. איך התרחצו ההורים – לא יודע. דיבורים על הליכה לבית מרחץ לא זכורים לי.

 

כתוצאה ממבצע החלפות 'שטחי מִחיה' מסובך, שהיה מעורב בו מישהו מ'ההנהלה', הצליחו הוריי כשהייתי בן שש לעבור לשני חדרים סמוכים בדירה משותפת באותו הבית בקומה שבע של כניסה שתיים. זה היה שיפור ניכר – פתאום היה לי חדר משלי. כמה חששות היו קשורים במעבר הזה משום שהקומה השביעית הייתה בעייתית: המעלית בכניסה התקלקלה לעיתים קרובות, ואז היינו צריכים לטפס שבע קומות ברגל. נוסף על כך לא הגיעו המים בדרך כלל לקומה השביעית, והיה צורך לסחוב אותם בדליים מהברז בחוץ ליד הכניסה בתקווה שהמעלית הפעם לא תתקלקל. רק כעבור כמה שנים כתוצאה מ'מאבק' הדיירים שבו השתתף אבי הותקנה אי-שם המשאבה, והמים התחילו להגיע עד אלינו. אז התחלתי להתקלח. שכנינו לדירה היו יהודים, מה שנחשב למזל גדול, והיחסים איתם היו טובים, אך לא לבביים כמו עם השכנים בדירה הקודמת. טלפון, אציין, לא היה – לא בדירה הישנה ולא בחדשה עד השנה האחרונה לפני שסיימתי את התיכון בגיל 18 ונסעתי למוסקבה.

 

מאחר ששני הוריי עבדו הייתי תקופת-מה נתון להשגחת מטפלות, ובגיל שלוש הלכתי לגן.[31]

 

חלון החדר שלנו בקומת הקרקע בדירה הראשונה ההיא פנה לחצר ענקית. בתוכה לאורך היקפה באורך חצי קילומטר עבר כביש עם מדרכה בצד המבנה. פיסת האדמה מתחת לחלונות שלנו נראתה לאבי כמתאימה לגינה קטנה. אני זוכר איך הוא, ואני איתו, משרטט באת על האדמה הלחה את הגבולות לערוגות ומיקומים לעצים ולשיחים. כעבור זמן-מה נפתח כבר חלון החדר שלנו אל תוך גינה זעירה: שניים-שלושה עצים, שיח הלילך, פרחים בערוגות, ספסל בצל. שם בפינה אִפשר לי אבא לערוך ניסוי בוטני משלי, ובהנחייתו שתלתי כמה צמחים והשקיתי אותם. שום דבר טוב לא יצא מזה.

ספרים

אבי לימד אותי לקרוא וגם הקריא לי מהספרים. מן הסתם גם אימא הקריאה לי, אבל זכרתי את אבא. הוא הקריא לי ספרי ילדים, כמובן, אך גם ממה שהוא קרא בעצמו, אם זה התאים לי: 'המלך סַלְטָן', 'האגדה על הכומר והפועל שלו – בַּלְדָה', 'דג הזהב',[32] 'הסוחר קַלַשְנִיקוֹב', 'עלה האלון שנשר מהעץ במולדת',[33] 'חטופי קַווקָז' של טולסטוי ושל לרמונטוב. אבי קרא הרבה, מנעוריו היה לו הרגל זה. בשנים הראשונות כששב מהמלחמה היו הספרים דבר המותרות היחיד שהרשה לעצמו. אני זוכר את כוננית הספרים הראשונה שהוא הביא ותלה על הקיר ליד מיטתי. באותה תקופה התחילו למכור מה שנקרא 'מהדורות למנויים': הוצאות לאור מכרו מינויים לאוסף יצירות של סופר מסוים – סדרה של כמה כרכים. היו אוספים החל משניים-שלושה ועד ל-30 כרכים. הכרכים הוצאו לאור בהדרגה, כרך חדש מדי כמה חודשים. אהבתי להתלוות לאבי בהליכה אל 'החנות למהדורות המנויים' במרכז העיר פעם-פעמיים בחודש. שם היינו בודקים אם יש משהו חדש מהמנויים שלנו. לפעמים לא היה כלום, ואז היינו חוזרים שנינו מאוכזבים, אך לעיתים קרובות יותר היו למכירה כרך אחד או כמה כרכים חדשים, ואז היינו נושאים אותם, עטופים בקפידה בנייר עטיפה גס וקשורים בחבל, מצפים לרגע שבו נפתח אותם בבית: הריח של צבע הדפוס, הדפים שנדבקו זה לזה, תחושה נפלאה של ספר חדש, ציפייה לתגלית בפתח. הודפסו מאות אלפי עותקים מ'מהדורות המנויים' האלה, המחירים היו סבירים, ורבים מהם קישטו קירות בבתי האינטליגנציה. אבא שלי קרא את הספרים האלה לא לפי סדר ההגעה, אבל באופן מתמיד ובהנאה. מה שהיה מתאים – הקריא גם לי ועוד סיפורים למיניהם, שהיה עוד מוקדם להקריא לי, סיפר לי בזמן הטיולים הרגליים שלנו. כשבגרתי קראתי בעצמי את רוב הספרים ההם, אחדים אף יותר מפעם אחת, אך גם היום הדמויות של ז׳אן ווֹלז׳אן, רב החובל נֶמוֹ, רובינזון קרוזו, טאראס בּוּלְבָּה, גרב עור וזִ׳ילִין וְקוֹסְטִילִין חיות בדמיוני יותר מאותם סיפורי אבי, ממה שזכור לי מקריאה. היו ספרים שעשו עליו רושם חזק בנעוריו, ואבי השתדל לשתף אותי וניסה לשכנע אותי לקרוא אותם. מקצת מהיצירות ההן כבר יצאו מהאופנה, ולא היה פשוט להשיג אותן. כך היה עם 'המלחמה על האש' וספרי ההמשך מאת ז'אן רוני הבכור. רק בספרייה המרכזית הצלחנו להשיג אותם במהדורה משנות העשרים – אולי היו אלה אותם עותקים שקרא אבי בנעוריו. הספרים הנשכחים הללו מצאו חן בעיניי, אבל לא עשו רושם מיוחד. והינה ב-1981 הסריט הבימאי ז׳אן אנוֹ סרט נפלא –Quest for fire  – אולי עלה בידו לקרוא את הספר כמו שאבי קרא בעבר, ואני לא הצלחתי עד הסרט. לצערי גם הסרט הזה כבר נשכח. החלק הרוסי של ספריית אבי נמצא איתי בישראל כבר 50 שנה.

 

למוזיקה לא היה לאבי קשר מיוחד. פרט לרדיו וקולנוע לא היו מקורות נוספים. אבי אהב שירים מסוימים, זמזם אותם, והתייסר בגלל היעדר מוחלט של שמיעה מוזיקלית אצלי. בזמן הטיולים שלנו ניסה להוציא ממני ולו מנגינה פשוטה אחת – 'אשוח עץ נולד ביער' או 'בבקעות ובהררים' – ללא תקווה.[34] ואני דווקא הייתי להוט,  נורא רציתי לשיר, אבל כולם היו סותמים את האוזניים. עד היום סותמים. כשבני גילי התחילו לבקר בבית ספר למוזיקה קינאתי בהם נורא ונדנדתי להורים שירשמו גם אותי. פעמים אחדות הביאו אותי למומחים בתקווה ש"השמיעה תתפתח", אך פסקי הדין שלהם היו ללא שינוי. מאוחר יותר כשהייתי כבן תשע הופיעו בבית ביוזמתה של אימי פטפון ותקליטים. כך קיבלתי היכרות ראשונית כלשהי עם מוזיקה קלסית – יצירות פופולריות לרוב של מלחינים רוסים ואירופים – קונצרטים, סימפוניות, אופרות וכד׳. הופתעתי לגלות שאני אוהב שירת מקהלות, את ה'רקוויאם' של מוצרט במיוחד, וגם את השירה העתיקה – מדריגל. עשיתי שיעורי בית לצלילי מוזיקה קלסית.

 

ים

מושג בעל משמעות סמלית גדולה בחיי אבי היה הים. "על הים" הוא חי בנעוריו, ובכך אהב להיזכר. כשבשנת 1952 נוצרה אפשרות שהמשפחה "תיסע אל הים" בחופשה השנתית, הוא היה נפעם מאוד, סיפר לי הרבה עד כמה הים הוא גדול – לא, לא רואים את החוף השני לגמרי. סיפר על ספינות מפרש וקיטור, על דייגים ועל אוניות מלחמה. היה אומר לי כמה התמזל גורלי שהינה אני רק בן ארבע וכבר אראה את הים, ואילו הוא עצמו עד גיל חמש-עשרה לא ראה את הים. ציפיותיי היו ענקיות, אולם כשראיתי פתאום דרך חלון האוטובוס שבמקום השמיים הרגילים כרקע לעצים, לבתים ולהרים בא משהו שונה – גם כחול וגם חסר גבולות, אבל אחר, גם הוא מסתורי כמו השמיים, אבל  מוחשי ואמיתי עבר הזעזוע שלי את כל הציפיות. עד עכשיו לא נרגע. הים היה אחד היסודות בין אותם הדברים והמושגים שלמענם כדאי לחיות. אחר כך היו עוד: 'הישג', 'הנערה שלי', 'חופש' (בחציית מסך הברזל) ועוד, ורק על 'הים' לא השתנתה הפרספקטיבה ושמרה על חידוש, על פשטות ועל עוצמה.

 

אז באותו הים, זה היה הים השחור עבורי, לימד אותי אבי לשחות. הבת שלי גם למדה לשחות בגיל ארבע, וכך גם שני נכדיי. הנכדה הקטנה עדיין בת שלוש.

 

תחריט 'בים אזוב' של הצייר מירושניצ׳נקו. ניתן לאבי במתנה ע"י אחותו סוניה ב-1960.

 

נדנדה

הים היה אמיתי. בילדותי היו דברים רבים לא אמיתיים. בגיל העמידה הייתי סבור שהייתה לי ילדות עשוקה. עכשיו אינני חושב כך, אבל אז הייתי מהרהר – למה? חשבתי שאולי ההורים היו קפדניים מדיי – לא, הוריי היו לגמרי ליברליים על פי קנה המידה של אז. אולי הסביבה – האווירה של חשדנות בכל מקום, הסיפורים על 'אויבי העם', על מעצרים והוצאות להורג?
– לא, בילדות כל זה לא נקלט כמציאות. שיחקנו בהוצאות להורג בירייה. חשבתי שאולי לחיי המצוקה בַּכּוֹל הייתה השפעה כזאת – גם לא, העמידה במשך שעות בתורים למזון התקבלה באופן טבעי, כמו ספורט, והסחורה שנופקה לזוג ידיים נוסף[35] – ידי ילד – עוד חבילת חמאה או סוכר או שמרים – נחשבה לפרס, לשלל. מאוחר יותר הבנתי מדוע.

 

בין האנשים שהתיידדו בילדות או בנעורים קורה שפוגשים תופעה כזאת: הם לא סתם מדברים זה עם זה, הם כאילו מתגרים זה בזה. שריד ילדות שכזה, תודה לאל על החסדים הקטנים. כשבתי הייתה קטנה קנינו פעם במזנון על חוף הים ערכת עפיפון, הרכבנו אותו והעפנו. למוחרת פגשתי חבר מימי בית הספר וסיפרתי לו. הוא שאל: איזו מין ערכה זאת, כולל החוט והזנב? נאמן להרגל להתגרות עניתי לו: איזה אדם סובייטי אתה! ודאי שהיה גם חוט וגם זנב, אתה בעולם הקפיטליסטי, חבר! אבל בו במקום נזכרתי שגם אני כשקניתי בגרושים את הערכה הסינית הזאת מיששתי אותה בסתר דרך עטיפת הניילון כדי לוודא שהכול במקום, במיוחד סליל החוט. גם בי שוכנים החשדנות וחוסר הביטחון מהימים ההם.

 

בילדותה אהבה הבת שלי מאוד נדנדות. גם נכדיי אוהבים אותן. כל הילדים אוהבים. בילדותי לא היו נדנדות, כלומר מתקנים ומקומות שבהם היו אמורות להיות נדנדות היו לרוב, אבל בשום מקום הם לא היו במצב תקין – או שהחבלים היו קרועים או שהמושב נעדר או תלוי על חבל אחד או שבכלל אין כלום פרט למסגרת – שרידי חבלים קרועים התלויים למעלה. בקיצור, אינני זוכר את עצמי על נדנדה בילדותי. זו הייתה תופעה רחבה. זכור לי שבגיל שמונה-תשע רציתי מאוד חכה ופנס כיס. אבא ואני נסענו למרכז העיר, חרשנו חנויות, אך להשיג את מה שרצינו – לא הצלחנו, כלומר בחנויות רבות שבהן חיפשנו היו המוצרים האלה זמינים, אבל חכות בלי משקולת וקרס, ופנסים בלי סוללה ונורית... מתי יגיעו הסוללות? – נסו להיכנס בשבוע הבא... בסוף "לא סיפקו" – לא את הסוללות ולא את הקרסים. נו, במקום משקולת אפשר לתלות אום קטן, אבל בלי קרס – צרה. כלומר כל הדברים האלה – נדנדות, חכות, פנסי כיס – הם כאילו היו, אבל למעשה הם לא היו. הופר חוק הזהות האריסטוטלי – А=А. רבים מהדברים והמושגים היו כאלה – לא אמיתיים. הים היה אמיתי. אבל היו עוד מובלעות של האמיתי. אחת מהן הייתה הכנסייה. פעם עברנו אבי ואני ליד כנסייה קטנה ברחוב קלוֹצְ׳קוֹבְסְקַיָה. איכשהו נגעה השיחה שלנו באופן כללי בכנסיות. פתאום הציע אבי: אתה רוצה? – בוא ניכנס. ספוג בתעמולה אנטי-דתית נבהלתי וסירבתי. כעבור זמן-מה חשבתי והתחרטתי, אבל התביישתי להציע לאבי לחזור ולהיכנס. ואז באחד הטיולים שלי עם אחות אבי, סוניה, עשיתי מאמץ כדי לתמרן אותה בצורה כזאת שניכנס לכנסייה. ושם פתאום נחשף לפניי עולם לא מוכר, שונה מאוד מהסובב אותנו: במקום הזנחה כללית, עזובה, רפש, חזות מזויפת – ניקיון אמיתי, הכול היה מטופח, אדיבות כנה בין המבקרים הבודדים. תפילה בציבור לא הייתה בשעה הזאת. בהמשך ציינתי לעצמי, לא במפורש, עוד כמה עולמות במציאות הסובייטית השונים ב'אמיתות' שלהם: רכבות, אוניות, וכעבור כמה שנים – רכבת תחתית במוסקבה ובניין האוניברסיטה על גבעות לנין במוסקבה. אלה, ועוד דברים וספרים נדירים מהתקופה שלפני המהפכה, שנשמרו במשפחות שהכרתי, שרובן נשדדו במלחמה, הזכירו או נכון יותר לומר – רמזו על קיום של עולם אחר. מאוחר יותר כשקראתי את '1984' של אורוול התלהבתי כשגיליתי אצל גיבורו הראשי תחושה זהה: רמזים מעורפלים על קיום של עולם אחר, אמיתי. אפילו העדויות שם היו דומות – ריח קפה אמיתי, צעצוע ישן בחנות עתיקות ובתים נשכחים משיר ילדים.

 

ספורט

לאבי הייתה חיבה גדולה לספורט, אך לא כלפי אותו ספורט ייצוגי, שבו יש אוהדים ושיאים למיניהם, ושהוא בלבד טופח בברית המועצות, אלא כלפי ספורט עממי, אמיתי, שאתה עוסק בו בעצמך. בצעירותו הוא שיחק כדורגל, עסק בהתעמלות, החליק על הקרח ורכב באופניים.

 

ואני הייתי ילד שמן ומגושם, מנוכר לספורט. אבי עשה כל מה שהיה בכוחו כדי לחבר אותי לספורט. כמו שכבר סיפרתי בגיל ארבע לימד אותי לשחות. אופניים היו לי תמיד, כפי שאני זוכר את עצמי, וכשהייתה לנו גינה מחוץ לעיר רכבנו לשם על אופניים – שבעה קילומטרים בכיוון אחד. כשהייתי בן שבע הוא קנה והרכיב לי על הנעליים מחליקיים – כאלה, עבור ילדים, בשם 'סְנֶגוּרְקִי', ובחורף היינו הולכים יחד למגרש החלקה. אומנם זה לא קרה לעיתים קרובות, גם להחליק לא למדתי כל כך טוב – אבי החליק הרבה יותר טוב ממני, אך עצם הביקור במגרש ההחלקה – זו הייתה חוויה מיוחדת. היו מגרשי החלקה בכמה אצטדיונים בסביבה. לפעמים הלכנו לשם בבוקר, אבל ככלל – בערבים: המשטח הואר בזרקורים, מוזיקת ריקודים נשמעה מהרמקולים, צלליות יפות של מחליקים, מגוון של סגנונות וצורות החלקה, פנים נלהבות אדומות מכפור ומפעילות, 'חַמָּאם'[36] – מבנה מחומם שבו מחליפים בגדים ומחליקיים, תה חם, תחושת הגשמה של משהו קטן ומועיל – גם זה היה אמיתי.

 

כשהייתי בן שבע ניסה אבי לרשום אותי לסקציה של שחייה. נסענו בשתי חשמליות לקצה השני של העיר לבריכה – היחידה בעיר של מיליון תושבים. שם צורפתי לקבוצת ילדים, השתתפתי בתרגילי החימום שלהם, ולאחר מכן, על פי הוראת המאמנת, שחיתי לאורך בריכה אחת כדי להציג את יכולותיי. המאמנת אמרה לאבא שלי שאני מחזיק את עצמי יפה על פני המים, אבל כישורים כאלה שיאפשרו לי להגיע להישגים ולנצח בתחרויות אין לי, ולכן לא אתקבל לסקציה. בכל זה היא הבחינה בשלוש הדקות של הופעת הבכורה שלי במים. כשישבתי על הספסל ליד הבריכה מחכה לתורי לשחות אמר לי ילד בגילי מהמשתתפים בסקציה: תביא בחשבון – המאמנת שלנו לא אוהבת יהודים. לאבי לא סיפרתי על כך.

 

ביחסו של אבי לספורט היה משהו אידיאולוגי: הוא ידע וסיפר לי סיפורים על ספורטאים מפורסמים מהעבר – מתאבקים, מתאגרפים, רצים, במיוחד מתאגרפים מפורסמים בריטים יהודים. היה כנראה מסלול כזה לאמנציפציה אישית בקרב היהודים בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20.

 

לאבי היה רצון קבוע ללכת ברגל. לא פעם התווכחנו בינינו – ללכת ברגל או לנסוע בחשמלית או באוטובוס. כשהופיע בחיינו גן היינו הולכים לטיולים רגליים ביער הסמוך, לפעמים – לאגם לוֹזוֹבֵנְקִי במרחק של כארבעה קילומטרים משם. נוסף על השחייה יכולנו לשכור שם סירת משוטים לכמה שעות, ואבא לימד אותי לחתור - איך להטביל את המשוטים במים, למשוך בתנופה בהוצאתם, איך לנווט ולתמרן את הסירה: "ימין – חתור, שמאל – בלום!"[37]

 

בכל פעילות גופנית שבה עסקתי בהנחיית אבי הייתה דאגתו הקבועה לנשימה נכונה – עמוקה, רציפה, בקצב של המאמץ הגופני. את קריאות העידוד שלו "תנשום, תנשום" אני שומע תמיד בכל פעילות גופנית שבה אני עוסק, ולא רק גופנית.

 

בסוף שנות השישים הפך אבי לאחד החלוצים בריצה הקלה – jogging. אז הגיעה האופנה הזאת לברית המועצות מניו זילנד. אבי הראה לי חוברת מתורגמת ממקור ניו זילנדי – משוכפלת במכונת שכפול. הוא התלהב ממנה, הלך לרופא ספורט להתייעץ – גילו היה כבר יותר מ-50. רופא הספורט במרפאה השכונתית בדרך כלל לא היה עמוס מדיי בפציינטים, ואחרי שהשתכנע שזה אינו עוד ניסיון יצירתי להוציא ימי מחלה בדק את אבא ואמר: הבה ננסה. כעבור שבוע בדק אותו שוב והתלהב מהתוצאות. כך התחיל אבי לרוץ כל בוקר

7-5 קילומטרים. עם הזמן הצטרפו אליו עוד כמה חובבי ריצה חלוצים מהסביבה, ונוצרה קבוצה שלמה שרצה יחד. הוא רץ כך מדי בוקר במשך 25 שנה, וכתוצאה מכך התפתחה אצלו פגיעה רצינית בעמוד השדרה, והוא סבל ממנה מאוד בשנים האחרונות לחייו.

 

השאלה היהודית

בשנת 1952 כשהייתי בן ארבע בשיא מסע המאבק 'נגד הקוסמופוליטיזם'[38] התחילו בגן הילדים שלנו דיונים נמרצים בשאלה הלאומית. אני זוכר במעורפל כרזה שבה הופיעה "אחוות אחים במשפחת העמים הסובייטיים". כל הילדים התחילו להכריז בגאווה על שייכותם הלאומית לאחד האחים. 'הרוסים' ו'האוקראינים' הובילו, והיו כאלה מיוחדים שטענו שאבא שלהם אוקראיני ואימם רוסייה. לי לא התחשק להיות כמו כולם, ומשום-מה החלטתי שאני אהיה "בלארוסי" – ידעתי שיש דמות כזאת במשפחת האחים. אומנם הספק לא נטש אותי, לכן בבית ניסיתי להשיג תמיכה לטענתי זו: אימא, נכון שאני בלארוסי? – מה פתאום? מאיפה הבאת את זה? – אנחנו יהודים. נראה שאימא הסבירה לי משהו על כך שיש גם אח כזה במשפחת האחים, אינני זוכר. להכריז על כך בגן הילדים משום-מה לא היה לי חשק, אבל את הגרסה הבלארוסית גם עזבתי בשקט. שאלת הלאום שלי לא עלתה לדיון לעת עתה, כמוה כהיעדר עיטורי מלחמה אצל אבי שלחם.

 

אינני זוכר בדיוק מתי, כשהייתי בן שבע או שמונה, ניהל איתי אבי שיחה מתוכננת על היהדות – גם זאת בהליכה דרך השדות מהכפר אלקסייבקה לגן שלנו. אפשר ששיחה זו קדמה לזו שעליה סיפרתי קודם לכן על השבי. אולי המניע המיידי לשיחה שימשה ההתבטאות שלי – "איזה זִ׳יד" – שפלטתי על יד שולחן הארוחה בבית בקשר לילד רע אחד. אז הסבירו לי ההורים לְמה התכוונו הילדים בחצר שמהם שמעתי את ההברקה הזאת. כנראה אז החליט אבי שהגיעה העת לטפל בנושא באופן יסודי. בדרך לאורך שדות תפוחי האדמה והתירס סיפר לי אבי מי הם היהודים, על ההיסטוריה המפוארת של "שבט לוחמני עתיק", על הגלות והתפוצות, הסביר שלא רק שאין להתבייש בשייכות לשבט הזה, אלא להפך, ראוי גם להתגאות בה, מאחר שהיהודים תרמו רבות להתפתחותה התרבותית של האנושות. סיפר על האנטישמיות ועל השואה. זכורים לי המספרים שאז שמעתי ממנו – שישה מיליון נרצחים – מחצית מהשנים-עשר בעולם כולו לפני השואה. גם הדריך אותי שבתגובה למילה 'זִ'יד' חייבים להכות בפרצוף.

 

אבי לא היה לאומן, רעיון האינטרנציונליזם היה לרוחו, אך גם את היהדות שלנו לא התכוון לטשטש. לציון מאה שנה להולדתו של שלום עליכם יצאה לאור בשנת 1959 מהדורה של שישה כרכים של כתביו בתרגום רוסי, ומייד הופיעה גם אצלנו. אבי ואני קראנו, והוא פירש לי מה זה תחום המושב, מכסת האחוזים, מיהם המומרים. היו בבית כמה ספרים ביידיש – דבר נדיר בשנים ההן – אין לקנות בחנות, גם לא לשאול בספרייה – מנדלי מוכר ספרים ושלום עליכם. זכור לי שפעם הביא אבי הביתה לוח מתכת עם כתובת חרותה ביידיש שהזמין ממקום כלשהו כדי להחליף את הכיתוב שהיה על המצבה של סבתא.  

 

כשהופיע בביתנו הפטפון היה אבי מביא תקליטים נדירים עם שירים יהודיים. הוא הקשיב והסביר לי על מה שרים. זכורים לי 'דריי טעכטער' ושיר הפרטיזנים היהודים ו'יציק האָט שוין חתונה געהאט'. ישראל הוזכרה רק ב-1956 ברדיו ובמקלטי הטלוויזיה שזה עתה הופיעו אצל שכנים ומכרים. הוריי לא הגיבו על החדשות האלה. ככל הנראה התאים להם יחסו של אֶרֶנְבּוּרְג,[39] הגוּרוּ של יהודי ברית המועצות דאז, כלפי "מדינת בובה גמדית". את ארנבורג הזכיר פעם אבי בקשר לגרמניה ואמר שכמוהו כארנבורג חשב שאת גרמניה "היה צריך לשרוף" בעבור הפשעים שביצעה. לְמה הוא התכוון כשאמר "לשרוף" לא הסביר, רק ציין שההשקפה הזאת אינה מקובלת על השלטון, אך הוא מצידו מחרים כל דבר גרמני. הופתעתי – מעולם לא הביע לפניי אבי עמדה פוליטית כלשהי.

 

כשמלאו לי 13 שנה סיפרה לי דודתי סוניה שאצל היהודים הגיל הזה נחשב לגיל הבגרות של הגברים – 'בר מצווה'. על התורה ועל המצוות לא סיפרה, אך משום-מה הזכירה "פגיון" – אולי מצאה דמיון עם מנהג מזרחי כלשהו – אולי בקווקז. כמו מצטדקת העירה – רק שלא יאשימו אותי בציונות... זאת הייתה מילה לא מוכרת לי, שאלתי, והיא הסבירה שאלה הלאומנים היהודים. שטוף מוח ברוח האינטרנציונליזם והאיבה ללאומנות בכלל, וגם כנראה חשתי את יהדותי כנכות כלשהי, פלטתי: את אלה אני שונא יותר מכולם! אבי שמע את השיחה ואמר: "אל תפטפט".

 

אבי היה אדם א-פוליטי, אפשר אפילו לומר – אסקפיסט. פעם כשהייתי כבן עשר אמר: לא שמת לב? אני לא קורא עיתונים וגם לא מקשיב לחדשות. לא שמתי לב.

 

זה לא אומר שלא היו לו דעות משלו בפוליטיקה, פשוט לא חשף אותן, מה גם שהן לא היו מהסוג המקובל במשטר. פעם העיר: מעולם לא הייתה לי דעה טובה על סטלין – "דספוט מנוקד נמוך המצח",[40] אמר.

 

כסף

באמצעות סוניה – אחותו של אבי, וטניה – אחותה של אימי הייתה משפחתנו מקושרת לאצולה המקומית, אם כי הוריי לא התרועעו איתם יותר מדיי. לאצולה היה שייך מָקָר – בעלה של דודתי סוניה. כשהוריי ואני ביקרנו אצל סוניה נפגשנו לעיתים עם בני המשפחה של הרקטור האגדי של אוניברסיטת חרקוב – אִיוָון נִיקוֹלַייֵבִיץ' בּוּלַנְקִין – הם היו שכנים. דודה סוניה התיידדה עם אשתו של בולנקין – יהודייה יפהפייה – דינה. היה להן עבר משותף של שטעטל, והן אהבו להיזכר באמרות כנף ופתגמים שכוחים ביידיש.[41] בין משפחת בולנקין לסוניה ומָקָר היו כנראה קשרים מתקופות קודמות. במכתבו לסוניה מסרטוב בזמן המלחמה הזכיר אבי את מָקָר יחד עם בולנקין. אך הסיפור שלי לא על כך. כנראה שניהם, מָקָר ובולנקין, היו מתייעצים לפעמים עם אבא שלי, 'איש טכני', על מיני תיקונים, התקנות, שיפוצים וכד׳ בדירותיהם. אבי היה מתרעם על נכונותם 'האצילית' לשלם לבעלי מלאכה כל סכום שיבקשו בלי להתמקח. אני חושב שהוא לא הסתיר את דעתו מהם. בניגוד ליחס המבזה הצבוע לכסף ששלט בחברה הסובייטית היה לאבי יחס של כבוד לכסף, והוא לא נרתע מלהתמקח עם הסנדלר, המסגר, הסוחר בשוק, ואילו לקמצנות לשמה הוא בז. היה בכך משהו מהגאווה על היכרותו עם מיני מלאכות, עם העבודה הפיזית, מה שהציל אותו בשבי, אך לי נראה שהייתה לו גם מודעות אינטואיטיבית לתפקידו הנעלה של הכסף כמדד לעבודה ולפעילותו היצירתית של האדם. בהמשך גיליתי את הגישה המוסרית המוגדרת לכסף, שהיא קרובה לזו האינטואיטיבית של אבי אצל איין ראנד.

 

לרפורמות של החלפת שטרות כסף היה לאבי יחס שלילי חד-משמעי כאל תחבולות שודדים של השלטון. רפורמה אחת כזאת ראיתי אני בעצמי ב-1961. בקשר לרפורמה הקודמת
ב-1947 היו הוריי נזכרים איך בלילה שבו פג תוקף השטרות הישנים רצו לבית המרקחת שעוד היה פתוח כדי לקנות ולו משהו מהסחורה שעוד נשארה שם. משם היו בביתנו חוקן ועוד כלים סניטריים שמעולם לא היה בהם שימוש.

 

הגן

משפחה וספרים היו עיר המקלט שלו, אך המבצר הבטוח ביותר שלו היה – הגן. הגן – חלקת אדמה של שש מאיות ההקטאר במסגרת 'שותפות חובבי הגננוּת' הופיע אצלנו כשהייתי בן שש. חלקת האדמה הזאת נמצאה במרחק של שבעה קילומטרים מהבית. שנינו רכבנו לשם באופניים או הלכנו ברגל מהתחנות הסופיות של החשמלית או האוטובוס, שהיו במרחק של כארבעה קילומטרים מהגן. וכך רוב הימים החופשיים שלו בילה אבי שם, ואני הצטרפתי אליו לעיתים תכופות. לפעמים היינו אפילו לנים שם בלילה באוהל. בקרבת הגוש של חלקות 'השותפות' האלה היה יער די נרחב, שם חיפשנו פטריות, ואז בערב ליד האוהל היה אבי מבשל מרק פטריות בקדֵרה מעל המדורה. מאוחר יותר כאשר עצי התפוחים, האגסים, השזיפים והדובדבנים גדלו בנה אבי על החלקה בית קטן – חדר של 12 מ"ר ומרפסת פתוחה עם כיריים ובלון גז. זה היה כבר "דַצָ׳ה" – בית קיט. אז גם אימא התחילה להשתתף בגננוּת ובחיי בית הקיט. לפעמים בקיץ היינו עוברים לגור שם. בגינה ההיא לימד אותי אבי לחפור ולעדור, לשתול תפוחי אדמה ותותי שדה, וגם לדלות מים מהבאר שבגיא הסמוך ולשאת אותם בשני דליים בעזרת אֵסֶל – אומנות לא מי-יודע-מה, אבל כמו חתירה – צריך לדעת. אומנם להיטות רבה לגינון לא חשתי, אבל לנסוע לשם, להעביר שם ימים, לשוטט ביער עם או בלי פטריות, ללכת לשחות ולשוט בסירה באגם לוזובנקי, לישון במרפסת הפתוחה – אהבתי. כשהייתי קטן אהבתי גם לטפס בסולם לעליית הגג, אבל בקיץ היה שם חם מדיי מתחת ללוחות הפח הלוהטים.

 

המוסד הזה של 'שותפויות חובבי גננוּת', שנפוץ בארץ כולה בתקופת ההפשרה של חרושצ׳וב, היה לתופעה משעשעת מאוחר יותר. משקיפים אידיאולוגים סובייטים מהצד הבחינו בו במגמות מסוכנות של רכושנות ודבקות בקניין הפרטי. באמת – פתאום הייתה לאנשים חלקת קרקע 'פרטית' כביכול, ובה נעשו 'השקעות' – של עבודה, מילא שלך עצמך, אך לעיתים, רחמנא ליצלן, עבודה שכירה! כדי להקים ארבעה קירות מבלוקים, לכסות את הרצפה בקרשים, לבנות מרפסת מעץ ותקרה ולכסות את הגג שכר אבי בעלי מלאכה – בנאים, נגרים, ועוד ושילם להם על פי הסכם בעל פה. הוא היה מביא להם וודקה במימייה כדי 'לשטוף'[42] את סיום העבודה. הבית הקטן והצנוע שלנו נבנה בכסף קטן, אבל היו חלקות שבהן נבנו מבנים מכובדים יותר. כדי להגן על 'הרכוש הפרטי' הזה נבנו גדרות. אצלנו הייתה הגדר עצים ושיחים לאורך גבול החלקה. לאמיתו של דבר יצר התאווה לרכוש פרטי השתולל בתוך 'השותפות': אבוי לו לילד שהיה נצפה קוטף ואוכל דובדבן מחלקה לא לו! אך גם מבחוץ – עצים עמוסי פרי, שיחים פורחים, בתים קטנים מסודרים מאחורי גדרות – כל זה עורר קנאה וצרות עין בקרב האוכלוסייה והשלטונות. האוכלוסייה כתבה הלשנות לעיתונים ולשלטונות. העיתונים פרצו בביקורת על הרכושנות וטיפוח הקניין הפרטי, המנוגדים למוסר הסוציאליסטי, המשתוללים "מעבר לגדרות הגבוהות" ו"נשפכים החוצה" – הינה תפסו זקנה אחת שהעֵזה למכור צרור צנוניות שגידלה על החלקה ב'שותפות!' השלטונות היו חייבים להגיב, ואז פתחו במבצעי 'הסדרה'. היו ממציאים תקנות ומדדים. כך שכאשר עוד חייתי שם קבעו במבצע כזה ששטח 'המבנה שעל החלקה' לא יעלה על 10 מ"ר, ואת כל 'החורגים' חייבו 'להתיישר' עם התקנות, כלומר להזיז קיר ב-70 ס"מ. סביב החלקה שלנו הופיעו מבנים עם גג בולט מאחור ב-70 ס"מ כי כך היה נדמה שהכי קל להזיז, כלומר להרוס ולבנות מחדש את הקיר האחורי. אבא שלי צחק: "סגנון רוקוקו". הוא עצמו הזיז דווקא את הקיר הקדמי ובכך הגדיל את המרפסת הפתוחה. לגבי מרפסות פתוחות לא נקבעו מדדים. הוועדה שהגיעה לבדוק את ביצוע ההסדרה לא הבחינה בשינוי, אך מדדו את הקירות ונאלצו להודות שהחריגה הוסדרה.

 

כשהגעתי לביקור מישראל ב-1988 אבי כבר לא היה מסוגל לטפל בגן ומכר אותו בפרוטות. אז הוא אמר לי: שלושים שנה לכלכתי נייר ואינני גאה בכך, אבל בזה שגידלתי גן – אני גאה. היה חורף, הלכנו לבקר בחלקה של הזרים בשלג. לקחנו איתנו את המזחלת. זאת שלי, שהחלקתי בה בחצר ובגן הילדים. הפעם אני הסעתי את אבא שלי בשלג הטרי. יש תמונה.

 

1988, הגן כבר לא שלנו

 

האחים

מניה אחותו הגדולה של אבי נספתה בשואה, כמו שכבר הזכרתי. בעלה היה טבח מעולה. אם היו להם ילדים – אינני יודע. זה היה בטגנרוג.

 

אחיו הגדול ליוניה והאחיות לְיוּבָּה, סוניה ופניה גרו בחרקוב. השכלה גבוהה פורמלית הייתה רק לאבי. אחותו סוניה לא קיבלה השכלה גבוהה, אבל היא הייתה נשואה לפרופסור וגרה בבית הסמוך לבית שלנו. היחסים בינה להוריי היו קרובים, הם נפגשו כמה פעמים בשבוע. חלקית זה היה בגלל שסוניה חשוכת הילדים התנדבה להשתתף בחינוך שלי. לעיתים קרובות לקחה אותי לטיולים, לביקורים במוזיאונים, הנחתה אותי לדקלם שירים ועודדה אותי לעסוק בציור. אף שלא הייתה לה השכלה היו לה שאיפות אינטלקטואליות. אני זוכר במעורפל שבצעירותה הייתה או רצתה להיות עיתונאית או טייסת. עוד לפני המלחמה היא נישאה, ולדעתי – פעמיים.

על בעל אחד מעיד שם המשפחה ווֹלוֹשִׁינָה, על שם זה שמרה כשהתחתנה עם מָקָר. על קיומו של בעל שני מצביעה העובדה שבמכתבו של המפקד של אבי הוא פונה אליה כאל ה"חברה שְׁצֶ׳רְבַּקוֹבָה". אולי המפקד, סרן צ'ירקין, טעה בנמען. את שם המשפחה של אבי הוא כתב נכון, אם כי טעה בסוג הפציעה – כתב "פציעה מכדור" במקום "פציעה מרסיס" ועל היד כתב – שמאל, בעוד שזו הייתה יד ימין.

 

סוניה הייתה חברה באיגוד הסופרים והוציאה לאור ספרון דק בשם 'סיפורים עבור ההורים'. סיפורים ומאמרים שלה הופיעו לעיתים רחוקות בעיתונות המקומית. אני אהבתי לשבת ארוכות בדירתם משום שהיא הייתה גדולה, היה אפשר תמיד למצוא שם פינה שקטה ולקרוא. משתי המרפסות הגבוהות היה אפשר לערוך תצפיות מעניינות, אבל הכי חשובה הייתה הספרייה הגדולה של דוד מָקָר, ובהיעדרו אהבתי לנבור בה בסתר תוך אזהרה חמורה מדודה סוניה להקפיד הקפדה יתרה להחזיר כל ספר למקומו המדויק. דוד מָקָר עישן המון, וקופסאות הקרטון מהסיגריות הרוסיות המיוחדות מסוג 'קַזְבֶּק' נאספו ונערמו עבורי בערמות גדולות רבות. אינני זוכר אילו משחקים שיחקתי עם הקופסאות האלה, זוכר רק שאהבתי לגלות בערמות ה'קזבקים' החד-גוניות פתאום קופסה של 'זַפּוֹרוֹזְ׳צִי' עם התמונה של רֶפִּין על המכסה או את 'הֶרְצֶגוֹבִינָה פְלוֹר' – המותג האהוב על סטלין.

 

עם הדוד ליוניה והאחיות, לְיוּבָּה ופניה, היו היחסים מרוחקים יותר. אני חושב שאימא שלי הייתה סנובית במידה מסוימת כלפי הקרובים האלה. הם גרו בפרוור פועלים עני, בבתים מהסוג הכפרי עם שירותים – מבני קרשים בחוץ, תנור הסקה בעצים ומים שהיה צריך להביא בדליים מהמשאבה ברחוב. השפה הרוסית שלהם הייתה קלוקלת עם מבטא יהודי, במיוחד אצל דודה פניה. לי היה נדמה שאימי התביישה בהם.

 

מדי כמה חודשים ביקר אבי אצל ליוניה, לְיוּבָּה ופניה יחד איתי. אימא שלי מעולם לא הצטרפה אלינו, וכשמישהו מהם בא לביקור אצלנו לעיתים רחוקות מאוד, היה נדמה לי שהרגשתי ניכור אצל אימא שלי כלפיהם. גם לי הייתה הרגשה לא נוחה הדומה לניכור ביחס אליהם. רק בשנים האחרונות, כאשר כבר ספגתי את האמונה הציונית, התעורר אצלי עניין כלפיהם כעדים לשורשיי היהודיים, אבל אז כבר נשארו לי הזדמנויות מעטות בלבד לפגוש אותם.

 

על דוד ליוניה כמעט אינני זוכר דבר. הוא היה נשוי לרוסייה שעברה גיור פורמלי כדי להתחתן איתו. זה היה בתקופה כשעוד ייחסו חשיבות לכך. אבי סיפר שהוריו הלכו לרב, והוא אמר שזה בסדר גמור – "זי וועט זיין ווי א יידישקע",[43] ואפילו כאילו יש בזה כבוד מיוחד. אבי לא אהב את אשתו של ליוניה, כמו שהוא לא אהב את בנם היחיד ווֹבְקָה.[44] כאשר וובקה היה אמור לקבל תעודת זהות בגיל שש-עשרה הוא בחר להירשם כיהודי, אף שהיה יכול לבחור להירשם על פי הלאום של אימא שלו. אמר: "רצוני להיות עם המנודים". זה המקרה היחיד מהסוג הזה שמוכר לי, ואומנם על אבי זה לא עשה רושם גדול. "וזה היה המעשה האצילי היחיד שלו" – היה אומר משום-מה. כשהייתי כבר בסוף התיכון יצא לי להשתתף בהלוויה של אשתו של הדוד ליוניה – את שמה אינני זוכר. טקס ההלוויה היה על פי המנהגים הנוצריים, איש לא זכר את יהדותה – כל הסביבה שלהם הייתה כזאת. העובדה שהטקס היה לפי המנהגים הנוצריים הכנסייתיים ולא הסובייטיים מעידה על מעמדם החברתי הנמוך במושגים של אז.

 

על דודה לְיוּבָּה ריחם אבי. אימי ודודתי סוניה היו אומרות עליה: "היא כל כך מסכנה". הייתה שם טרגדיה כלשהי, ולא סיפרו לי עליה. באחד המכתבים של אבי מסרטוב בתחילת המלחמה מוזכרת הבת של לְיוּבָּה. בתקופתי שם היא הייתה נשואה ליהודי זקן בעל שם משפחה מיוחד, גַמַרְנִיק, זה היה שמו של מצביא סובייטי אגדי שהתאבד בגלל הרדיפה על ידי סטלין. אני זוכר רק פגישה אחת איתו כבר בתקופה הציונית שלי כשאמר: "יידען דארף האָבן זיינע מלוכה".[45]

 

דודתי פֶנְיָה

פֶנְיָה, אחותו של אבי הייתה נשואה לניקולאי נַבּוֹקָה. אבי חיבב את ניקולאי, אבל על פֶנְיָה ריחם – תמיד היו לה חיים קשים. הם התחתנו בשנות השלושים. ניקולאי היה קומוניסט כן ונלהב. לאן שהמפלגה שלחה אותו – הלך, ושם תמיד היו תנאי מִחיה קשים – קודם כול עבור פֶנְיָה. זכור לי שבאחת משליחויות המפלגה הוא היה יושב ראש של קולחוז. זיכרונותיי הראשונים מִפֶנְיָה קשורים בדירתנו הראשונה – אותו חדר של 16 מ"ר, כלומר לפני שמלאו לי שש שנים. אני זוכר את פני הזקנה המקומטות, עיניים בולטות, עפעפיים דלקתיים, קול צרוד וגס בעל מבטא יהודי ברוסית משובשת. אני פחדתי ממנה. אז טרם מלאו לה ארבעים וחמש. בזמן המלחמה הייתה לה כבר בת קטנה – בת דודתי לֶנָה. במכתבו של אבי מסרטוב מנובמבר 1941 הוא כתב: "הגיע אליי ניקולאי ושאל: איפה פֶנְיָה?" זאת אומרת שהם הופרדו בתחילת המלחמה, ועד שהגיעה לסרטוב היא נדדה בדרכים לבדה עם התינוקת. בחדר האוכל של דודתי סוניה היה תלוי על הקיר דיוקן של בחורה יפה להפליא – לא זוכר אם זה היה צילום או ציור. פעם אמרה לי סוניה: אתה יודע מי זאת? – זאת פֶנְיָה! באותן השנים שגרתי בחרקוב גרו פֶנְיָה עם ניקולאי, עם בתם לֶנָה ובנם קוֹלְיָה – בן גילי ועם אימא של ניקולאי באזור ששמו זַאִיקוֹבְקָה – פרוור עני, בבית רעוע מהסוג שכבר תואר. לֶנָה הייתה יפהפייה יוצאת דופן בעלת שיער זהוב וקול צרוד. לאחיה קוֹלְיָה גם היה קול צרוד. בגיל שבע-עשרה התחתנה לֶנָה עם חייל – הייתי בחתונתם באותו הבית בזַאִיקוֹבְקָה. בעלה היה מכנה אותה 'זִ׳ידוֹבְקָה' והיה מכה אותה. הם התגרשו די מהר. קוֹלְיָה הלך ללמוד בטכניקום למסחר במקצוע 'מקררים'. בשנים האחרונות של חיי בחרקוב זכה סוף סוף ניקולאי בקידום, ובעקבות כך קיבל 'דירה נפרדת'[46] של שני חדרים בשדרות מוסקבה במרכז העיר. לפני קבלת הקידום הוא היה צריך להיכנס לתחום טכני שלא היה מוכר לו והתייעץ עם אבי. אבי השתדל מאוד להניא אותו מכך, אבל ניקולאי לא שמע לעצתו ודי הצליח בתפקידו החדש.

 

כשראיתי את אבא ב-1988 הוא אמר לי: "הינה כולנו עכשיו מביטים על פֶנְיָה, כל החברֶה שלנו (כלומר ליוניה, לְיוּבָּה וסוניה) נפטרו בגיל 79, וּפֶנְיָה השנה תהיה בת 79". אני תוהה – מי הם "כולנו?"

 

1988, פניה וסניה

אבי נפטר ערב יום הולדתו ה-79. פֶנְיָה האריכה ימים ממנו. הייתה שנת 1993. בשדה התעופה של קייב המירו לי 50 דולר בכמה חבילות של קַרְבּוֹבַנְצִים אוקראיניים שכולם כינו 'קופונים'. פרט למטוס אל-על שהביא אותי הייתה הטיסה היחידה שנחתה שם בלילה ההוא זו של מטוסו של הנשיא הראשון של אוקראינה העצמאית קְרַבְצ׳וּק, שהגיע גם הוא מישראל. טיסות אחרות לא היו בגלל מחסור בדלק.

 

אז פגשתי את פניה ואת משפחתה בחרקוב. היא הייתה זקנה נמרצת ויפה, יופייה האצילי היה כשל מטרונה ספרדית. היא גרה במשפחת בתה לֶנָה. לֶנָה הייתה מנהלת בית ספר (אימא שלי לא נמנעה מלעקוץ אותה על איזו שגיאה שלה בשפה הרוסית). בעלה עשה רושם של איש מהכפר, כן וטוב לב. שני בניה – הנכדים של פֶנְיָה – בחורים צעירים, חסונים ויפים למדו או שכבר סיימו את הלימודים. שניהם התלהבו מאפשרויות היזמות שזה עתה נפתחו. הצעיר סיפר איך נודע לו על כך שבמקום כלשהו דרוש ציוד מסוים, ואיך הוא חיפש, מצא, קנה והוביל את הציוד הזה למכירה בפולין.

 

נדמה לי שפֶנְיָה הייתה מאושרת.

 

אני לא בחרתי את המקצוע שלי, התגלגלתי אליו לא במקרה, אך לא ממש מתוך בחירה. אינני מצטער – על פי תורת חצי הכוס המלאה, אם כי די משוכנע שזה היה 'לא שלי'. ומה 'שלי' – עד היום אינני יודע. פעם עבדתי יחד עם בחור נבון שהיה גם אסטרולוג חובב וסיפרתי לו איך התקשיתי בתחילת דרכי המקצועית להבין משפט שנתקלתי בו בכתב עת מקצועי: "many a programmer are just frustrated mathematicians". כעבור זמן-מה הוא אמר לי: אני כל הזמן תוהה – מי frustrated – אתה? אבי לא השתתף בבחירת המקצוע עבורי.  אימי השתתפה, וכיום אני מבין שזה לא היה לטובה – הייתה מטה אותי לכיוון הקוניונקטורה: "עדיף להיות מהנדס לא טוב ממשורר לא טוב". אם כי מהנדס לא טוב לא יצא ממני.

 

נדמה לי שהיה בילדותי מקרה שאם אבי היה מפענח אותו נכון אז – הוא היה עשוי לכוון אותי באופן מוצלח יותר. פעם כשהייתי בגן הילדים התחלתי להתלונן שאינני שומע טוב. העניין היה בכך שכאשר הקשבתי לשירים ברדיו, במיוחד לשירי מקהלה, לא קלטתי לעיתים את כל מילות השיר. זה הרגיז אותי – המילים היו חשובות לי. כל חיי הייתה למילים חשיבות בעיניי. אבל אז איש לא ניסה לגלות זאת. העניין נגמר בכך שאבא שלי לקח אותי לרופא אוזן. הוא בדק אותי ומצא שהשמיעה שלי בסדר גמור. אבי התבייש בפני הרופא, ביקש סליחה וכעס עליי מאוד.

 

כשהתחלתי לטפל בעלייה לישראל היו הוריי מוטרדים מאוד. הם פחדו מהרחקה מהאוניברסיטה, מגיוס לצבא, ממעצר. אבי היה אומר: כשהיית קטן ורק התחלת ללכת רצתי אחריך כדי לתפוס אותך בזמן לפני שתיפול, ולעיתים קרובות ראיתי כבר כמה צעדים קדימה שהינה אתה עומד ליפול, ואכן היית נופל. והינה כעת יש לי אותה ההרגשה שאתה עוד מעט תיכשל ותיפול, וידי כבר לא תוכל להציל אותך. אבי טעה, זו הייתה כבר תקופה אחרת, פחות קניבלית. כעבור זמן-מה כשראה בידיי את אשרת היציאה המיוחלת, כרטיס טיסה לווינה ושטרות של דולרים, לא הסתיר את פליאתו. אנחנו הצעירים לא היינו "גיבורים" כמו שהוא חשב, פשוט כבר התחלנו להתמצא טוב יותר ממנו בנסיבות שהשתנו.

 


 מכבים, אוגוסט 2020



[1] המצור על לנינגרד – ספטמבר 1941 עד ינואר 1944 – אחת הטרגדיות הגדולות ביותר של
   מלחמת העולם השנייה – כ-4 מיליון נספים, בהם כמיליון אזרחים.

[2]  שְׁטֶעטְלעיירה ביידיש

[3] רשום ע"פ דודה פניה – Говсиевич, אך אפשריים איותים חלופיים: Гофсиевич, Ховсиевич
  וכד'.

 

[4] מתוך 'האינטרנציונל' – התרגום של אברהם שלונסקי.

[5] "הִתְחרות סוציאליסטית" – שיטת ההנעה של עובדים במפעלים סובייטיים –
    Социалистическое соревнование – לכבודה קיבלה הקומונה החקלאית היהודית את
    שמה.

[6] "נאפ" – קיצור רוסי НЭП ל'מדיניות כלכלית חדשה' שהונהגה ע"י הקומוניסטים בשנת 1920 ועל

    פיה הורשתה פעילות כלכלית פרטית מוגבלת. לקראת סוף התקופה התחילו השלטונות למגר
    עסקים פרטיים, בהם משקים חקלאיים, והכריחו אותם להתאחד למשקים קיבוציים – "קולחוזים" –
    תהליך שכתוצאה ממנו מתו מיליוני איכרים מרעב. "קומונה" – שם ציורי לקולחוז. במסמכים

    מאותה תקופה אבי מכונֶה "קולחוזניק מהשורה".

[7] Yuri Slezkine, The Jewish Century, Princeton University Press, 2004.

[8] "רבפאק" – рабфак  – קיצור של המילים "פקולטת פועלים" – מעין מכינה של בני מעמדות
    הפועלים ללימודים במוסדות להשכלה גבוהה.

[9] חַ-פֶּ-אִי הוא קיצור של המילים ברוסית: המכון הפוליטכני של חרקוב – הטכניון של חרקוב.

[10] "יום עבודה" – трудодень – יחידת מידה של עבודת יחידים, חברי קולחוז. מושג ללא הגדרות
    מדויקות שעל פיו הם קיבלו תמורה, בדרך כלל בתוצרת חקלאית. הייתה אחריות פלילית
    לאי-עמידה במכסה מסוימת של "ימי עבודה."

[11] שנות שלטונו של גורבצ'וב מ-1986 ועד לפירוק בריה"מ ב-1991 – הקלות בדיכוי שלטוני, כולל
   הקלה בנסיעות לחו"ל ומחו"ל.

[12] "פריץ" – כינוי של בוז כלפי חייל האויב הגרמני בתקופת המלחמה בפי ההנהגה, העם והעיתונות.

[13] כלי תקני בצבא הרוסי котелок הדומה למסטינג (mess tin) בצה"ל בתפקידו, אבל שונה בצורתו.

[14] "שִריוּן" – איסור רשמי לגייס לצבא. מיועד לבעלי תפקידים חשובים במיוחד לתפקוד העורף.

[15] הפעם לא מדובר בקולחוז של ההורים, אלא בנוהג קבוע במפעלים – לשלוח משלחות של עובדים
     לקולחוזים שבסביבה כדי לעזור בעבודות עונתיות, בדרך כלל בעונת הקציר. פה מוזר שבזמן
     המלחמה שלחו לכפר עובדים חיוניים מהתעשייה הביטחונית. יכול להיות סתם טיפשות מקומית.

[16] בשנת 2007 ביקרתי במוזיאון המצור בפטרבורג ושוחחתי עם היסטוריון מומחה. ניסיתי לברר מה
    היה הקוטר של התותחים ההם – אבי אמר, ואני לא זכרתי. המומחה לא ידע.

[17] קרב סטלינגרד – סוף 1942, תחילת 1943 נחשב לנקודת מפנה במלחמת העולם השנייה.

[18] Soviet Union

[19] הפשרה – תקופת ההקלות בחומרת המשטר הסובייטי אחרי מותו של סטלין ב-1953, ובמיוחד
     אחרי הכנס ה-20 של המפלגה הקומוניסטית ב-1956, שבו חשף חרושצ'וב בפומבי חלק מפשעי
     המשטר.

[20] סרטים סובייטיים: 'גורלו של אדם' (Судьба человека), 'בני אדם וחיות' (Люди и звери),
    'שלום למי שבא' (Мир входящему), סרטים פולניים: 'יום ראשון לחופש', 'חוק ואגרוף', 'אפר
    ויהלום'. התמונה עם האמריקאי – מהסרט 'שלום למי שבא'.

[21] אנדריי וְלַאסוֹב היה גנרל סובייטי שנשבה בידי הגרמנים והקים את 'הצבא לשחרור רוסיה'. הוא
     לחם בפקודת הנאצים נגד הקומוניסטים. הצבא התבסס על שבויי מלחמה ותושבים באזורי כיבוש.
     לפי הפקודות בצבא הסובייטי את לוחמי ולאסוב היה אסור לקחת לשבי, והם הוצאו להורג במקום
     כבוגדים.

[22] הגייה רוסית של ראשי התיבות НКВД – שם שמציין חיל משרד הפנים – למעשה, הנחקרים בד"כ
    לא ידעו לאיזו יחידה בדיוק החוקרים שייכים. היו כמה יחידות שעסקו בכך. אן-קה-וה-דה – שם
    כוללני מקובל לציון אנשי יחידות כאלה.

[23] Сеня серенький

[24] הוויקיפדיה מציינת שבמשך תקופה קצרה אחרי שנבנה, בסביבות 1930, נחשב הבניין הזה לגדול
     בעולם.

[25] פינוי – תרגום של המושג הרוסי מתקופת המלחמה – 'אווקואציה' – מצב שבו האזרחים, בעצם,
    פליטי המלחמה עברו למגורים זמניים במקומות מרוחקים מקו החזית. בתקופת המלחמה היו
    בפינוי מיליונים רבים של אנשים.

[26] מעון עובדים (общежитие) – פתרון מגורים מקובל בבריה"מ עבור עובדים ללא משפחות עם
     תנאים די ירודים – כמה אנשים בחדר אחד במקרה הטוב ועשרות רבות באולמות גדולים.

[27] תרגום מילולי לעברית של המונח הרוסי жилая площадь או בקיצור жилплощадь שהיה
     בשימוש כללי בכל מנהל המגורים הממשלתי. שוק מגורים פרטי היה מתקיים בשוליים או
     במחתרת.

[28] "אורדר" (ордер) – מונח ביורוקרטי רוסי שפירושו – צו, במקרה הזה – צו השתכנות.

[29] Набьёт морду

[30] מגבלה מנהלית על בני המשפחות של האסירים וגם על האסירים המשוחררים שמנעה מהם לגור
     קרוב יותר מ-100 ק"מ מהערים הגדולות.

[31] החוויות מהתקופה ההיא ומגן הילדים שלי מתוארות בסיפור 'מטדור':

[32] פושקין

[33] לרמונטוב

[34] В лесу родилась ёлочка, По долинам и по взгорьям

[35] בתורים למזון הייתה כמות הסחורה מוגבלת למנה מסוימת "לזוג ידיים אחד", לכן לעיתים קרובות היו
    עומדים בתור עם הילדים כדי לקבל מנות מזון נוספות.

[36] Грелка

[37] Правая – греби, левая – табань!

[38] מסע פוליטי אנטישמי רב-ממדים יזום ע"י השלטון בבריה"מ בשנים 1953-1948 נגד "הקוסמופוליטים"  –
    שם ההסוואה ליהודים. בתקופה זו פוטרו המוני יהודים, נרדפו, נכלאו, ולא מעט אף הוצאו להורג. יש סברה
    שהמסע היה אמור להסתיים בהגליית יהודים המונית, אך היא לא התממשה רק בגלל מותו של סטלין ב-5
    במארס 1953.

[39] איליה ארנבורג (1967-1891) – סופר ופובליציסט סובייטי בעל השפעה גדולה, במיוחד בימי מלחמת העולם
    השנייה. ממקימי 'הוועד האנטי פשיסטי היהודי' בבריה"מ, אשר 12 מחבריו הוצאו להורג ב-1952.  

[40] Рябой низколобый деспот – על פניו של סטלין היו צלקות ממחלת האבעבועות השחורות שחלה
    בילדותו.

[41] זכור לי 'א פאָרץ אין קריגל' – פלוץ בצנצנת.

[42] 'לשטוף' – מנהג רוסי לערוך שתייה לרגל סיום העבודה (והתשלום שמתקבל עבורה) או רכישת חפץ חשוב.

[43] היא תהיה כמו יהודייה.

[44] וובקה – צורה יום-יומית לשם ולדימיר.

[45] ליהודים צריכה להיות מדינה משלהם.

[46] 'דירה נפרדת' – גם הוא מושג מעולם הנדל"ן של בריה"מ. בניגוד ל'דירה משותפת' היא ניתנת למגורי
    משפחה אחת.