אש זרה
ויקרא, פרק י.
בית הכנסת בישיבת סלבודקה בבני ברק, חג הסוכות, תחילת שנות השבעים. אני
חדש בבית הכנסת המפואר הזה, בבית כנסת בכלל, חודשים מעטים בארץ. מתארח
בסוכות אצל משפחה מקומית, מתלווה למארח שלי לתפילת הבוקר של חג. אווירה
חגיגית, לולבים, אתרוגים, בגדי חג. כולם מברכים זה את זה בחג שמח,
מתפעלים מיופיים של האתרוגים - הידור מצווה, אני מבין. המארח שלי אומר
משהו יפה על אתרוג של כל אחד שאתו הוא מחליף ברכה. די מהר אני קולט
שיופיו של אתרוג הוא עניין של כסף - יש קשר ישיר וקבוע בין גודלו וצורתו
של אתרוג והכלי שבו הוא מוחזק, לבין מראה בעליו. ככול שאתרוג גדול ומפואר
יותר, כך יש יותר סיכוי שהוא נשמר בקופסת כסף מקושטת ובעליו לבוש חליפה
מחויטת, תכופות עם עניבה או בבגדי ישיבה שחורים מהודרים, זקן ופאות
מטופחים, לפעמים קפטן משי וכובע פרווה מהודר. גם הבעות פנים משדרות
ביטחון ושביעות רצון. ויש אנשים שבגדי החג שלהם פחות מהודרים, התספורות
והזקנים פחות מטופחים, וגם האתרוגים שלהם נראים קטנים וצנועים יותר.
ברכות המארח שלי לבביות, ודברי שבח לאתרוגים נלהבים וכנים באותה מידה
לכולם. הוא גם מכיר את כולם.
בכניסה למעבר בין שורות הכיסאות עומד בחור ישיבה, נמוך קומה, חליפה שחורה
קצת מרושלת, זקנקן דליל, חצ׳קונים. גם הוא מברך ובוחן בקפדנות יתירה את
אתרוגו של כל אחד. מבטו כשל ידען מומחה, מבט בוחן, ונדמה לי, שלכל אחד,
כשהוא בוחן את האתרוג שלו, בשלב מסוים הוא אומר: ״זאת לא נקודה שחורה
פה?״. אני תוהה אם אני מבחין על פניו במבט של שביעות רצון, לא ברור אם
לרגל הזדמנות להפגין בקיאות בהלכות אתרוג, או לאור הבעת מבוכה ודאגה קלה
בעיניי בן שיחו.
הנה מופיע איש זקן שכל הופעתו מעידה על עוני מרוד. החליפה השחורה שלו
בלויה, כך גם הנעליים, צווארון החולצה מרופט, לולב דליל בשקית ניילון,
ובידו אתרוג ממש מצומק וחיוור. המארח שלי מכיר גם אותו, מברך אותו בחום
ומתפעל מיופיו של האתרוג. אחרי כמה רגעים הם נפרדים, והאיש פונה לכיוון
הכיסאות, ישר אל בחור הישיבה המחוצ׳קן. אני פונה הצידה, מבויש, ושומע
אחרי גבי: ״זאת לא נקודה שחורה פה, במקרה?״.
2018
