מסיפורי בירה

תמונה עם כד חלב שלושים ליטר, מלא בירה     [1]

המקום היה –טַרְטוּ –  עיירה ציורית באסטוניה - אז רפובליקה בלטית סובייטית קטנטנה, הזמן – יולי 1968 ואנו – בני עשרים.

היינו סטודנטים בפקולטה למתמטיקה של אוניברסיטת מוסקבה, מתארחים אצל יורי – חברנו ללימודים האסטוני.

גם נערה הייתה שם – הסטודנטית הכי יפה בפקולטה, והיא הייתה אתי.

יוּרי ושלושת חבריו המקומיים הציעו לערוך לנו מסיבת בירה. עד אז לבירה לא היה מקום בתפריט המשקאות הנרחב יחסית, של סטודנטים מוסקבאיים בשנות השישים. והנה יוּרי – "האירופאי" מציע לנו ערב בירה. לדבריו "ארבעה מתוך חמישה שיכורים שפוגשים ברחובות אירופה – שיכורים מבירה". מה זה נימוק משכנע!

מבשלת הבירה של טֵרְטוּ הייתה ממוקמת בדיוק מול ביתו של יוּרי. ליד שער המבשלה היה מותקן ברז. ממנו היו מוכרים בירה לציבור, במזיגה לכל מיכל שהיו מביאים.

כל הבירה בברית המועצות הענקית הייתה מ"מותג" אחד -  "ז'יגולובסקויה", וכמובן כל מבשלה הייתה מייצרת אותה איך שבא לה. לדברי חבריו של יורי – ה"זִ'יגוּלובְסְקוֵיֵֶה" של מבשלות טַרְטוּ הייתה הטובה ביותר בברית המועצות כולה. מי ואיך ערך סקר כזה, לא יודע, אבל אנחנו האמנו להם לחלוטין.

כד חלב בנפח שלושים ליטר היה שמור אצל החברים המקומיים של יוּרי לאירועים כאלה בדיוק. לקראת המסיבה הכד הזה התמלא בבירה טרייה וצוננת מהברז שבפתח המבשלה. גם הכיבוד הם הכינו – כיכר לחם שחור וחצי קילו גבינה צהובה.

למקום המסיבה – חדר מס' 525 במעון הסטודנטים של אוניברסיטת טַרְטוּ, המרוקן מתושביו החוקיים לרגל חופשת קיץ, חדרנו בחשאי, סוחבים אתנו את הכד המזיע. הקשר היחיד בין משתתפי המסיבה למקום היה מספר החדר – בדיוק בחדר מס' 525, אבל במעון הסטודנטים בשדרות לומונוסוב במוסקבה גרנו ביחד – יורי ואני במשך שנתיים.

גם הכלי לשתייה היה מוכן. זה היה סיר בישול של שני ליטרים עם ידית ארוכה, נקרא לו קלחת, כדי לדלות בו בירה מהכד ולסובב בין המסובין. כך התיישבנו סביב לשולחן בחדר הריק – חמישה חבר'ה ונערה אחת, סובבים בינינו את קלחת הבירה ומקנחים בחתיכות מדודות מהלחם ומהגבינה. לא זוכר את תוכנם המדויק של הסיפורים, השיחות והבדיחות שלנו, אבל דבר אחד בטוח – הם נשאו אופי אנטי סובייטי מובהק, שווים כמה שנות מאסר, לו היה נמצא בינינו מלשין.

אחרי כמה סבבים התחלנו לשיר. השיר המרכזי שהחברים לימדו אותנו, בא כנראה ישר ממסיבות הסטודנטים בגרמניה בימי הביניים. בשיר היה רק בית אחד, שאותו התחלנו בגרמנית:

Wir haben Freude, Freude, Freude in Herz,
Freude in Herz, Freude in Herz,
 Wir haben Freude, Freude, Freude in Herz,
Freude in Herz,
 [2]Wollerá!

והמשכנו בשפות שונות, כמה שיותר! ואם היינו מעלים שפה חדשה, שבה הכרנו את אותן מילים בודדות, היינו "מתרגמים" במקום וממשיכים לשיר. ואני, תלמיד מתחיל וחרוץ של עברית ("אלף מילים", כרך א', מאת  א. רוזן וא. אבן שושן – יקר מפז בחוגי המחתרת הציונית במוסקבה), מיד הוספתי את הבית הזה בעברית קלוקלת:

שימחה יש לנו, לנו, לנו בלב,
 לנו בלב, לנו בלב,
שימחה יש לנו, לנו, לנו בלב,
לנו בלב,
Wollerá!

זכור לי שאז ספרנו עשרים ושתיים שפות שונות שבהן שרנו את הבית הזה, מלא שימחת בירה פשוטה ומהנה. תהרגו אותי היום, אם אני מסוגל לשחזר מה היו אפילו חצי מהלשונות ההן. אבל איך אפשר לסמוך על הסופרים אחרי כמה וכמה, וכמה סבבים של הקלחת השופעת והתוססת?
חברינו האסטוניים המנוסים, דאגו כל הזמן, שנשאיר לבוקר כמות מסוימת של בירה בתחתית הכד, "משהו כמו חמישה ליטרים", נגד החמרמורת – ההנגאובר הבלתי נמנע והנורא.
לפנות בוקר אני והנערה נטשנו את החברים הנרדמים בתנוחות שונות סביב הכד עם שאריות הבירה היקרות בתחתיתו.

ובבוקר רציתי למות, רציתי למות, רציתי למות – ולא יכולתי... אולי כוס בירה הייתה עוזרת, כמצוות החברים המנוסים, אני לא יודע, כי לא הייתה לי, הכד היקר נשאר אצלם. כך גיליתי את הפן הזה הבוגדני של המשקה הנפלא, בפעם הראשונה ועד כה – האחרונה בחיי.

היה יולי 1968. חודש אחרי זה טנקים סובייטיים שטפו את הרחובות של פראג, דורסים את האביב הקצר שלה. ימים ולילות הייתי צמוד למכשיר הרדיו, מנסה לקלוט חדשות אמת מהתחנות המערביות בגלים קצרים, דרך הרעש האדיר של מתקני ההפרעה הסובייטיים, שלכבוד המאורעות הופעלו בעוצמה כפולה ומכופלת. אז בין יללות ההרעשה שמעתי לראשונה את אריק איינשטיין שר את "שיר שחלמתי על פראג" החדש שלו.

ובעוד שלוש שנים מחלון אוטובוס תל-אביבי, הבחנתי באריק עצמו מוקף חברים, בפינת דרך פתח תקווה וארלוזורוב.

בעוד שנה – שנתיים, ערב ראש השנה, נזכרתי בימים ההם ובכד הבירה, כששמעתי דרשה בבית הכנסת, בלונדון דווקא. הדרשה עסקה במנהג להשאיר חלק מהיין שמברכים עליו בקידוש של ערב שבת לברכת ההבדלה במוצאה  –  משל לצורך האנושי לשמור, ולו רק חלק  מההשראה והתעלות הרוח שבתחילת מעשה לסופו.

אני מאמין שכל כוס בירה צוננת ותוססת שקירבתי לשפתיי מאז, נמזגה מתחתית הכד הבלתי נדלה ההוא.

לימים יורי – חברי, היה לחבר פרלמנט, שר בממשלה ואחד ממייסדי החוקה של אסטוניה החופשית החדשה.

והנערה הכי יפה, היא עדיין אתי.

Wollerá!

לוי צירולניקוב, אוקטובר 2009.

      

---

[1]  פרסם לראשונה בספרו של דוד יוגב "דרך הבירה" ב-2010

[2] לפני זמן מה בשיחה עם האורח מגרמניה התברר לי שלא קלטתי נכון את המילה הזאת, והכוונה הייתה
  לקריאת שמחה הגרמנית הידועה Hollera.