פלוטו מתגעגע

סיפור בחרוזים עם איורים - מתנה לנמרוד בן הארבע

פלוטו מתגעגע - ב-SCRIBD

דברים יפים

                              

                דברים יפים מראה לי ניוטון על הבוקר:

                  טיפות אדום זוהרות בשמש בין ירוק,

                  ציפור נוטשת ברוש, שוברת רוגע,

                  וערפל מהביל בעמק הרחוק.

                  7.12.2015

                                            

                                           

                                      

  

קול קורא במדבר

נגד זיהום סביבת המידע

קול קורא במדבר הוא קולי העמוּם,

על סביבת המידע השרויה בזיהום,

מנסה לעורר מחאה ציבורית,

על זיהום סביבתי - הוא כל כך אכזרי.

לא הטבע בלבד הוא היום סביבתנו,

- גם סביבת המידע חיונית בימינו.

כדי לשמור על הטבע - הקימו דורות

משרדי ממשלה, אגודות, אמנות,

וסביבת המידע - היא איננה מוכרת,

ולכן לפגיעה וזיהום היא מופקרת: 

דואר זבל - דוגמה ידועה של זיהום 

של סביבת המידע, אבל זה עוד לא כלום!

עוד גורם הזיהום  - הוא פרסום תוקפני,

- הוא מפריע לזרם מידע חיוני:

על תווית משתרע פרסום לא קצר,

ובקושי מוצאים את השם של מוצר,

וּכְשֶׁפּוֹפּ - אַפּ קופץ על מסך ומסתיר,

כתבה שחיפשת או קטע של שיר,

או מושמעת באמצע היום אזעקה,

ובראשך מטרטרת ללא הפסקה,

או אחרי שלט פרסומת מוּסתר,

מפני עוברי דרך - נוף נהדר!

הנה, חברים, דוגמאות, זאת נדע,

לזיהום מרושע של סביבת המידע!

אך לשווא אתקומם ואתריע, חבר,

כי קולי - קול קורא במדבר יישאר...

2.9.2015

נבואת ז'בוטינסקי

עבודת גמר בקורס "היישוב במאה העשרים", המרצה דר' יוסף שרביט, אוניברסיטת בר אילן, סמסטר ב' שנת הלימודים תשע"ה, 2015
נבואת ז'בוטינסקי - קישור לפרסום ב-Scribd

למדור "חרוזים לנמרוד", פרק "במיים"

חַיֵי סְמַרְטפוֹן

תופעות משונות מתרחשות בסְמַרְטפוֹן,

פתאום צפצופים מגיעים מבפנים,

לפתע נפתח מעצמו יִישוּמוֹן,

וּלְבצע מתחיל עִדכונים!

כל בוקר - רֶה-סטַרְט - אף פעם לא נמאס,

ובעוד שעתיים – חָמָס וּקְלַלָה!

- עשרים יִישוּמוֹניִם פתוחים, וּפנס

ביניהם - זריז לרוקן סוללה!

מסך של מגע - המצאה מפוקפקת,

לאחד שכמוני שונא נעילה,

- תכונה, שבמר גורלי משחקת,

- את יִישוּמוֹניִם באקראי מפעילה,    

עם דפנה הולך לטייל בין ערביים,

פתאום מהכיס שלי - מישהו שר!

לא קוֹלוֹנל בוּגֵי מֵעַל נהר קְוַואי[i],

- הַרִינְגְטוֹן שלי, אלא שיר לא מוכר!

סוקר יִישוּמוֹניִם, הורג את כולם,

- השיר המוזר מנגן, לא מפסיק!

לוחץ כל כפתור בהתקף בהלה,

ובקושי מצליח אותו להשתיק. 

מביט לצדדים, אחוז חרדה, 

מה זה היה? איך ניתן לתרץ? 

- יש לסמארטפון חיים - כך מסביר לילדה,

משלו - הוא עושה, מה שסמארטפון חפץ!

דפנה דווקא אוהבת את הרעיון,

אומרת: אולי הוא בלילה בורח,

הסְמַרְטפוֹן שלך - לילדה יש דמיון,

כדי לשחות בבריכה לאור הירח.     

אך טעות קטנטנה לתקן אבקש:

הסמארטפון שלי - לא עמיד הוא במיים,

אבל אצל סבתא - יש סַמְסוּנְגְ חמש,

- הוא למיים עמיד - היחיד, בינתיים

גם לסְמַרְטפוֹן שלה יש חיים מִשלוֹ,

קולט עדכונים ומחליף מסרים,

גם הולך לבריכה ושֹוֹחֶה בשלום,

כשסבתא שוקעת בִשְנַת יְשַרִים?

1.6.2015

---

[i]

Colonel Bogey קטע מהסרט The Bridge on the River Kwai

פרישה

דברים באירוע פרידה מקרלסברג – מבשלות בירה בינלאומיות 

לפני כמה שבועות, כשפירקתי ופיניתי את המשרד שלי, נתקלתי בדף נייר ישן ועליו טקסט קצר באנגלית על איזו שהיא חברת תדלוק מטוסים בשם "Flying  High". אתם יודעים – לביטוי Flying High משמעות כפולה – גם להתנהג, במיוחד לתכנן בתעוזה, וגם להרגיש – כאילו בשמיים.

והסיפור שקשור בנייר הזה, כך היה. בשנת 1980 עזבתי אחרי 8 שנות עבודה את אל על – חברה ממשלתית, מושחתת באותה עת, רוויית ועדים וּשביתות, ממש תיעבתי אותה, והתחלתי לעבוד במוטורולה – One of the Great American Companies  - חברה ספורטיבית, תחרותית, מרוויחה, טכנולוגית, חדשנית, הוגנת – אותה אני מעריץ גם היום. כעבור זמן מה התארגן לנו פרויקט חשוב, מעניין, מאתגר, ופעם ראשונה בחיי הייתי צריך לעסוק בגיוס עובדים. באותם ימים היינו בנאים – רצית מערכת – היית בונה אותה, לא כמו היום – רוצים מערכת – קונים.  SAP.

אז היינו צריכים לגייס מתכנתים. קבענו לנו תהליך גיוס שבו כל מועמד, לא חשוב רקע וניסיון, היה חייב לעבור בוחן קטן – לכתוב תוכנית פשוטה. והנייר הישן שמצאתי – היה זה תיאור המטלה שבאותו בוחן. היה בו סיפור על חברת תדלוק מטוסים בשם Flying High כאמור, שעבורה התבקש הנבחן לתכנת דו"ח חיובים שבועי על סמך קובץ תדלוקים שבוצעו.

תוצאת המבחן הייתה מהממת לכולנו ופתחה לפניי מבט, אולי, על טבע האדם.

ראשית – 90% מהמועמדים נכשלו במבחן. היו ביניהם אנשים בעלי ניסיון, קצינים – יוצאי ממר"ם צה"ל. עקבתי אחרי אחד או שניים – הם עשו לאחר מכן קריירות יפות מאוד.

אז העניין היה, שבלי שהתכוונתי, כללה המטלה הפשוטה שני מכשולים, סוג של. באותה תקופה, לפני עבודה Online, רוב התוכניות שנכתבו, כללו מיון נתונים והפקת דו"ח. באופן טבעי כל מועמד חשב קודם כול בכיוון הזה, בעוד שעבור המטלה שלנו מיון היה מיותר. ואז במקרים רבים מי שנכנס לפתרון עם מיון היה מפספס נקודה חשובה מאוד בדרישות והיה מוציא דו"ח שגוי – ז"א לא באג, שמתקנים בקלות, אלא פשוט תוכנית לא נכונה– את אלה פסלנו מיד. ואילו מי שמיין, אבל הבין נכון את המטלה – היה צריך לכתוב תוכנית מסובכת הרבה יותר, מהנדרש. מי שעשה זאת בהצלחה – לא פסלנו.

אז התגלית הראשונה הייתה זו: רובם הגדול של הנבחנים לא עשו מה שנדרש, אלא מה שהיו רגילים לעשות – מיינו וכתבו תוכנית לא נכונה.

והתגלית השנייה הייתה – בהתנהגות אחרי המבחן. ע"פ המדינית שקבענו – הודענו בגלוי למועמד את הסיבה שלא קיבלנו אותו – כישלון במבחן. ושוב – ע"פ "המדיניות" – כול מי שביקש הסבר – קיבל. אדגיש שבעיניי כל מועמד המטלה הייתה פשוטה מאוד, וכך אכן הייתה. וכאן נדהמנו לגלות שרוב האנשים לא היו מוכנים להודות בכישלון והמציאו תירוצים שונים ומשונים כדי להצדיק ולהוכיח שלא נכשלו.

באירוע כמו שאנו משתתפים בו עכשיו מקובל לעשות סיכום של הקריירה וגם מין סיכום ביניים של החיים. אז כאשר אני חושב על החיים, שהם בעצם גם מטלה, מטלה שעומדת בפני כל אחד מאתנו, אני תוהה, עד כמה אנחנו מבינים את המטלה הזאת ועושים באמת את מה שמוטל עלינו, או שמא מבצעים באופן שגרתי את מה שלמדנו ומה שמצפים מאתנו? – לומדים, צבא, עבודה, מתחתנים, ילדים, עבודה - משתדלים להצליח?

וכשאני מסתכל היום על חיי, ומנסה לתת תשובה כנה לשאלה הזאת, אני די מסופק, ונוטה לענות – לא, לא ממש...

מעולם לא הבנתי ולא חיבבתי את פילוסופיה. כך שבכל השאלות הקיומיות העמוקות אני נוהג להשתמש במודלים פשוטים, ואפילו פשטניים – איך שהוא הם מספקים אותי. וגם במקרה הזה אני בוחר לי 2 מודלים פשוטים ביותר:

האחד – הוא מודל הכוס: בהערכה של הצלחת חיי אני מנסה לראות את חצי הכוס הריקה וגם את חצי הכוס המלאה. כמובן זה יכול להיות 40% - 60% או 90% - 10% - לא משנה.

והמודל השני – זאת השאלת "מי אשם – אני או הסביבה?", בניגוד לרב הנכשלים בבוחן של Flying High – החלטתי שעל המחצית הריקה של הכוס – האשם הוא אני ועל המחצית המלאה – עליי להודות לאלוהים ולסובבים אותי. אז לגבי החצי הריק – ויש לי חשבון נוקב פתוח עם עצמי... הנה למשל – במשך 20 שנה הייתי תקוע באותו הג'וב – האם זה ייחשב להצלחה? – נראה.

אבל היום אני רוצה לעבור דווקא על המחצית המלאה של הכוס ולהודות לגורלי הטוב וגם – לאנשים, שרבים מהם נמצאים כאן, והיו שותפים מלאים לכל הצלחה.   

והדבר הראשון שאני מודה עליו – זה המקצוע, שאיליו התגלגלתי, לא ממש בחרתי. המקצוע הזה הוא פנומן – תופעה מדהימה. בזכותו איך שהוא תמיד מצאתי את עצמי בצוות של אנשים מוכשרים ויחד אתם – בחזית הטכנולוגיה ועסוק בשפעתה המסקרנת על אנשים, ארגונים וחברה.

כך היה כשעמדנו בגבורה מול ההיסטריה של "שנת 2000" ופשוט עשינו מה שצריך, כולל תכנון אסטרטגי, שעל פיו נכנסנו לשנת 2000 עם כל המערכות - חדשות, וביניהם – מערכת ERP – הראשונה בקבוצה ובין הראשונות בארץ. במערכת הזאת היינו חלוצים בכמה נושאים חשובים:

-          הבחירה במערכת Baan  לא הייתה פשוטה, אך היחידה שאפשרה יישום מערכת ברמה בינלאומית.

-          יישום מודול הכספים ב-Baan, כמעט היחידים בישראל כנגד כל ההמלצות והפחדים

-          בחירה בפלטפורמה הטכנית האופטימלית של מייקרוסופט – שוב כנגד כל ההמלצות, אך בהצלחה גדולה.

חזרנו ומצאנו את עצמנו במצבים דומים גם בשנים אחרי זה. אציין בחירה ויישום מערכות בקרה תעשייתית מדור חדש – שוב נגד ההמלצות ואפילו נגד לחצים כבדים.

וגם ביישום של SAP – הדור השני למערכת ERP – היינו חלוצים בנושאים חשובים, כגון הצפת בעיה לוגיסטית מבנית בקבוצה, יישום מודול הייבוא של SAP ושילוב מוצלח עם מערכות הבקרה התעשייתית.

ואלה רק הדוגמאות הבולטות.

זה המקום להודות לאנשים:

-          קודם כול – ל"לקוחות" – ציבור המנהלים והעובדים של החברה שהיו פרטנר נהדר בכל הפרויקטים והמשימות האלה – תובעניים, אבל גם מוכנים לקחת אחריות ולעבוד קשה.

-          שנית – לצוות הנפלא שאתו עבדתי – בתחומי היישומים והתשתיות, שנבחר בקפידה רבה, עבר תקופות של חישול וגיבוש, וידע להתמודד עם בעיות – ארגוניות ויישומיות וגם טכניות מאתגרות, לעתים חלוציות.

-          תודה רבה ומיוחדת להנהלה. היה לי מזל ועבדתי עם חמישה מנכ"לים, ואצל כל אחד מצאתי נכונות להתעמק, להקשיב, לשתף ולתת אימון וגיבוי.

-          ואחרון אחרון חביב – אני מודה למשפחתי, שסיפקה השראה והנעה, ב"ע" וב"א", שתמכה, עזרה וגם התמודדה עם חצאי הכוס הריקים.

ועוד מזל שהיה לי– הוא - החברה הזאת.  קודם כול – יש לי הזדהות גדולה עם הענף, כמו גם עם הענפים האחרים, שבהם עבדתי. אני מוכן לזהות אפילו מעין קו מנחה:
- אל על - ענף התעופה הנפלא - מקרב בין אנשים מעל ארצות ויבשות
- מוטורולה - התקשורת האלחוטית, נפלא גם הוא -- מקרב בין אנשים בתחומי עיר ומחוז
- ולבסוף –קרלסברג – שהבירה שלנו עוזרת לתקשורת בין האנשים פנים אל פנים.

ובקרלסברג מצאתי חברה הגונה, מקצועית, הוגנת כלפי הלקוחות, הבעלים, העובדים והשותפים, חברה נדיבה, משקיעה, מתפתחת ומתקדמת. כול זה מתייחס גם לחברה המרכזית, אבל ראיתי במשך השנים איך החברה המרכזית משתפרת ולעתים, אני מנחש, קרלסברג הייתה סוכן השינוי.

ראיתי איך החברה הזאת תורמת לשיפור באיכות החיים בישראל, ולא רק באמצעות המוצרים האיכותיים והטעימים, ואני גאה שהשתתפתי בזה.

לפני פרק הסיום – אני רוצה להודות לכולכם, שכיבדתם ושימחתם אותי בהשתתפותכם, ולכל מי שדאג, וטרח ועמל לארגן את האירוע.

ולסיכום:

ילדותי ונעוריי עברו בברית המועצות, שבה הכול התנהל ע"פ הוראה מלמעלה וע"פ תכנון ממשלתי, האנשים שהורגלו לחוסר יוזמה – כולם, גם הוריי ז"ל, חיכו לפנסיה. כל החיים – חיכו לפנסיה. נשבעתי שלא אכנס למצב הזה.

סטיב ג'ובס, בנאומו הנפלא בפני בוגרי הרווארד התייחס לנושא של המוות, וכינה אותו – "ההמצאה הטובה ביותר של החיים וסוכן השינוי של החיים". באמצעותו כל אחד, צעיר וחדשני, ככול שיהיה, בסוף נהיה Obsolete  ומפנה מקום לחדש.

ואני מודה לאלוהים ולכל אחד מכם, שסיפקתם לי עד יומי האחרון בעבודה מידת השראה מספקת, כמובן מהולה במידה הולמת של זיעה, כדי שלא אכנס לציפיית הפרישה, חו"ח, וכדי שאפרוש לפני שאהפוך, או לפחות לפני שארגיש Obsolete.

סטיב ג'ובס סיים את נאומו באיחולים לשומעיו במשפט שזכר מאיזו שהיא חוברת שהייתה חביבה עליו בילדותו:  Stay Hungry! Stay Foolish! וברוח זאת אוסיף: הלוואי שננהג ונרגיש כולנו - Flying High !

תודה רבה!

אשקלון 26/4/2015

חמשיר לרגל פרישה לגמלאות (הופץ ביום האחרון במשרד – 31.3.2015)

עת שלום ותודה - אז חמשירה!

גם טיפה של עצבות לא אסתירה,

לכולכם, חברים, תמו אחלה שנים,

שיצרנו פאר מערך מחשבים,

ולעם ישראל - אחלה בירה!

סיפורי סבא - לדפנה בת השבע

סיפורי סבא

מעופרה נפרדנו לפני כשנה,

בדיוק בסיום פרשת הגרביים,

- מאז שהיא בַּחרוּזים נרשמה,

התפתחה הילדה וגדלה בינתיים:

אוהבת ספרים וכותבת שירה,

ועל רולרבליידס היא עושה תרגילים,

וגם על פסנתר מנגנת לא רע,

ומדברת יפה באנגלית.

לעופרה אחות יש קטנה, שמה – כנרת,      

את עופרה בַּכּוֹל מנסה לחקות,

לה עופרה דואגת, עליה שומרת,

שְמחה וְגאה היא כי יש לה אחות!

ואף עַל פי שעופרה בולעת ספרים,

לפני השינה היא אוהבת לשמוע,

איך סבא אריה לה קורא סיפורים,

או בּוֹדֶה מליבו - לילדה זה הַיְינוֹ הַך,

ואז הסתבר לא מכבר לַילדה,

כי לסבא שלה יש הרבה סיפורים,      

על ארץ זרה, היא אותה לא ידעה,        

עת סבא וסבתא היו צעירים.        

אז לֹא בכל בית היה טלפון,

ועל ניידים לא חלמנו אפילו,

ומסך טלוויזיה היה כֹּה קטוֹן,

- בזכוכית מיוחדת אותו קצת הגדילו.

גם שכנים הצטרפו לחלוק חוויה,

בשחור ולבן תוכניות עלובות,

על מסך טלוויזיה בגודל גלויה,

הן שודרו בכל ערב רק כמה שעות

ומחשבים בכלל לא היו אַז,

וּכתבנו בִּדְיוֹ אז, בְּעֵט עִם ציפורן,  

או בְּעֵט העשוי מנוצה של בַּרווָז,

-  לפעמים, כשהיה מצב רוּח היסטורי.      

    

בלי נייר טואלט היו שם שירותים,

וכולם השתמשו בנייר של עיתון,

אז לְבוֹדדים היה רכב פרטי,

רב הרכב שירת את מוסדות השלטון 

אז נסענו באוטובוס או חשמלית,

בדירה משותפת, בשני חדרים,    

 אז גרנו, וּמיים וגם מעלית,

לקומה השביעית לא היו מגיעים,  

היה קושי עצום להשיג נעליים,

מתאימות בצורה, באיכות, במידה,

ורבות פעמים כאבו הרגליים,          

ממש כאבו משפשוף עד זוב דם. 

הייתה איכותם של גרביים פשוטה,

וְתוך יום או יומיים הופיעו חורים,

והיו מתקנים אותם בשיטה,

מיוחדת כזאת - אין לה שם בעברית:

חוט היו אז תופרים מסביב חור בגרב,

כמו טבעת להיות לחוטים עגינה,

והיו ממלאים בחוטים שְתִי וֵַעֶרֶב,

בִּתְפירה מיוחדת וְעדִינָה.

      

     

וְכִמעט כל מוצר שם היה במחסור,

גם מזון, גם ספרים, הנעלה ובגדים,

כדי לקנות כל דבר אז עמדנו בתור,

במשך שעות - משפחות וִילַדים,

כי אם מכרו שם חמאה או סוכר,

הייתה הקצבה - לאדם - חצי קִילו,ֹ

גם לַיֶלֶד היה חצי קילו נמכר,

הן שמרו על שִוְויוֹן הזכויות שם, כְאִילו.     

ושומו שמיים, יָכְלוּ אז הורים,

- דבר שהיום הוא לְפֶשע נחשב,

- לתת, אם כשלו אמצעים אחרים,

מכות על הטוסיק של ילד שובב...

             

 ובארץ זרה זו היה אז משטר,

שהטיף לאחווה ולחופש נשגב,            

אך בפועל היה רודני ואכזר,                

שֶבּפַחד שלט בחיי אזרחָיו

הייתה זו מדינה - הגדולה בעולם,

וְשַכנו בִרְחַבֶיה הרבה לאומים,

היו שטח, שפה ותרבות לכולם,

לְמעט עם קטן ועתיק - יהודים.

ורבים אשר לא אהבו יהודים,

שם היו, זאת אומרת -בלשון המעטה,

- בְּלִבָּם וּבְסֵתֶר שָׂנאוּ אחדים,

אחרים - בגלוי ובדרך בּוֹטָה.

אז בקושי שמענו על ישראל,

ועברית אף אחד לא דיבר בַּסְבִיבָה,

והיינו צעירים - דור חדש וְשוֹאֵל:

למה אנו שנואים? - אם לַזֶה יש סיבה? 

אז היה זה לא קל, לא פשוט להחליט,

לא לסבול עוד שנאה, לא סמויה, לא גלויה,

לא לבנות פה - לא בית וגם לא עתיד,

וּלְהִצְטרף לִתְנוּעַת עלייה. 

אז למדנו עברית ותולדות ישראל,

וגילינו עולם גם קסום, גם עשיר,

מצריים, פרעה, בית מקדש וּבָּבֶל,

וְשירים עִבְריים גם למדנו לשיר

הורינו פחדו שנגיע לכלא,

כי תנועה ציונית שם הייתה אסורה,

אבל צדק אתנו היה, איזה פלא,

כי זכינו בסוף בּאַשְרות הגירה.

ומסבא אריה אין יותר מאושר,

כִּי שתי הַנְכדות לו - עופרה וְכִנרת,

להם יספר סיפורי הֶעבר,

בעברית שאותה הוא למד במחתרת.

רק עוֹפרה שהיא האחות הבכורה,

לסיפורים מוכנה להקשיב,

של סבא אריה, על ארץ זרה,

ועל ימי נעוריו הקשים,

ואילו כנרת מעדיפה,

שיקרא סבא אריה לְנֶכְדוֹתָיו

על בּאלִילֹאבּאלִי - המכשפה, 

או חתול תעלול או מפתח זהב! 

מכבים  28.4.2015