סיפורי
סבא
מעופרה נפרדנו לפני כשנה,
בדיוק בסיום פרשת הגרביים,
- מאז שהיא בַּחרוּזים נרשמה,
התפתחה הילדה וגדלה בינתיים:
אוהבת ספרים וכותבת שירה,
ועל רולרבליידס היא עושה תרגילים,
וגם על פסנתר מנגנת לא רע,
ומדברת יפה באנגלית.
לעופרה אחות יש קטנה, שמה – כנרת,
את עופרה בַּכּוֹל מנסה לחקות,
לה עופרה דואגת, עליה שומרת,
שְמחה וְגאה היא כי יש לה אחות!
ואף עַל פי שעופרה בולעת ספרים,
לפני השינה היא אוהבת לשמוע,
איך סבא אריה לה קורא סיפורים,
או בּוֹדֶה מליבו - לילדה זה הַיְינוֹ
הַך,
ואז הסתבר לא מכבר לַילדה,
כי לסבא שלה יש הרבה סיפורים,
על ארץ זרה, היא אותה לא ידעה,
עת סבא וסבתא היו צעירים.
אז לֹא בכל בית היה טלפון,
ועל ניידים לא חלמנו אפילו,
ומסך טלוויזיה היה כֹּה קטוֹן,
- בזכוכית מיוחדת אותו קצת הגדילו.
גם שכנים הצטרפו לחלוק חוויה,
בשחור ולבן תוכניות עלובות,
על מסך טלוויזיה בגודל גלויה,
הן שודרו בכל ערב רק כמה שעות
ומחשבים בכלל לא היו אַז,
וּכתבנו בִּדְיוֹ אז, בְּעֵט עִם
ציפורן,
או בְּעֵט העשוי מנוצה של בַּרווָז,
- לפעמים, כשהיה מצב רוּח היסטורי.
בלי נייר טואלט היו שם שירותים,
וכולם השתמשו בנייר של עיתון,
אז לְבוֹדדים היה רכב פרטי,
רב הרכב שירת את מוסדות
השלטון
אז נסענו באוטובוס או חשמלית,
בדירה משותפת, בשני חדרים,
אז גרנו, וּמיים וגם מעלית,
לקומה השביעית לא היו מגיעים,
היה קושי עצום להשיג נעליים,
מתאימות בצורה, באיכות, במידה,
ורבות פעמים כאבו הרגליים,
ממש כאבו משפשוף עד זוב דם.
הייתה איכותם של גרביים פשוטה,
וְתוך יום או יומיים הופיעו חורים,
והיו מתקנים אותם בשיטה,
מיוחדת כזאת - אין לה שם בעברית:
חוט היו אז תופרים מסביב חור בגרב,
כמו טבעת להיות לחוטים עגינה,
והיו ממלאים בחוטים שְתִי וֵַעֶרֶב,
בִּתְפירה מיוחדת וְעדִינָה.
וְכִמעט כל מוצר שם היה במחסור,
גם מזון, גם ספרים, הנעלה ובגדים,
כדי לקנות כל דבר אז עמדנו בתור,
במשך שעות - משפחות וִילַדים,
כי אם מכרו שם חמאה או סוכר,
הייתה הקצבה - לאדם - חצי קִילו,ֹ
גם לַיֶלֶד היה חצי קילו נמכר,
הן שמרו על שִוְויוֹן הזכויות שם,
כְאִילו.
ושומו שמיים, יָכְלוּ אז הורים,
- דבר שהיום הוא לְפֶשע נחשב,
- לתת, אם כשלו אמצעים אחרים,
מכות על הטוסיק של ילד שובב...
ובארץ זרה זו היה אז משטר,
שהטיף לאחווה ולחופש נשגב,
אך בפועל היה רודני ואכזר,
שֶבּפַחד שלט בחיי אזרחָיו
הייתה זו מדינה - הגדולה בעולם,
וְשַכנו בִרְחַבֶיה הרבה לאומים,
היו שטח, שפה ותרבות לכולם,
לְמעט עם קטן ועתיק - יהודים.
ורבים אשר לא אהבו יהודים,
שם היו, זאת אומרת -בלשון המעטה,
- בְּלִבָּם וּבְסֵתֶר שָׂנאוּ אחדים,
אחרים - בגלוי ובדרך בּוֹטָה.
אז בקושי שמענו על ישראל,
ועברית אף אחד לא דיבר בַּסְבִיבָה,
והיינו צעירים - דור חדש וְשוֹאֵל:
למה אנו שנואים? - אם לַזֶה יש
סיבה?
אז היה זה לא קל, לא פשוט להחליט,
לא לסבול עוד שנאה, לא סמויה, לא
גלויה,
לא לבנות פה - לא בית וגם לא עתיד,
וּלְהִצְטרף לִתְנוּעַת עלייה.
אז למדנו עברית ותולדות ישראל,
וגילינו עולם גם קסום, גם עשיר,
מצריים, פרעה, בית מקדש וּבָּבֶל,
וְשירים עִבְריים גם למדנו לשיר
הורינו פחדו שנגיע לכלא,
כי תנועה ציונית שם הייתה אסורה,
אבל צדק אתנו היה, איזה פלא,
כי זכינו בסוף בּאַשְרות הגירה.
ומסבא אריה אין יותר מאושר,
כִּי שתי הַנְכדות לו - עופרה וְכִנרת,
להם יספר סיפורי הֶעבר,
בעברית שאותה הוא למד במחתרת.
רק עוֹפרה שהיא האחות הבכורה,
לסיפורים מוכנה להקשיב,
של סבא אריה, על ארץ זרה,
ועל ימי נעוריו הקשים,
ואילו כנרת מעדיפה,
שיקרא סבא אריה לְנֶכְדוֹתָיו
על בּאלִילֹאבּאלִי - המכשפה,
או חתול תעלול או מפתח זהב!
מכבים 28.4.2015
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה