מקום
בצל
עם אביגיל בעגלה בדרום
פילדלפיה
רובו של מרכז העיר פילדלפיה
ממוקם על מעין חצי האי שבין הנהרות – דאלוור במזרח ובמערב - נהר סקולקיל, הנשפך
לתוך דאלוור בדרום. את יולי ואוגוסט, חמים ולחים מאוד, אני מעביר באזור הדרומי
של חצי האי הזה. משימתי העיקרית - לעזור לטיפול בנכדתי בת השנה עד לסיום החופש
במוסדות החינוך, כאשר היא ואחיה הגדולים יגיעו לפעוטון ולבית הספר, והמשפחה תעבור
לדירת הקבע שלה, שבינתיים עוברת שיפוצים.
במשך היום הקטנה - אביגיל -
מסרבת לישון במיטה שלה בבית הזמני. בערב נרדמת בה בקושי רב, אחרי בכי ומאמצי הרגעה
של הוריה. במשך היום, כשהגדולים בקייטנות, עליי להעסיק, לבדר ולהאכיל אותה, שתגדל
ותתפתח כמו שצריך. ופעמיים ביום - בבוקר ואחרי צהריים אני חייב לדאוג שתירדם בעגלה
ותצבור כוחות.
וכך אני מוצא את עצמי ברחובות
דרום פילדלפיה מחפש מקומות שבהם אביגיל תוכל לשחק, ליהנות, להתפתח ולהתעייף, ואחרי
זה - מגלגל אותה בעגלה עד שתירדם.
המקום הוא אזור מגורים צפוף.
לא חסר מגרשי משחקים לילדים, אך חסרים מאוד גינות ציבוריות, שבהן אפשר למצוא מקום
לשבת. בצל. מה זה חסרים? - אין. במגרשי משחקים - ברוב שעות היום אין טיפה של
צל, כל השטח - שטוף שמש ולוהט כמו מחבת.
הרחובות במרכז פילדלפיה
מסודרים, כמו במנהטן האי, לרוחב ולאורך של חצי האי - ממזרח למערב - רחובות עם שמות
- כמו וולנאט סטריט, צ׳סטנאט סטריט, ספרוס סטריט, וכד' ומדרום לצפון - רחובות בעלי
מספר - מאחד - סמוך לחוף דאלוור ועד 27 סמוך לסקולקיל. והמספרים ממשיכים עד ל-50
ויותר לכיוון המערב. האגדה המקומית מספרת שבמאה 18 כשהתחילה העיר, רוב האנשים לא
ידעו לקרוא ולכן הכירו את הרחובות על פי העצים שצמחו לאורכם - וולנאט, צ׳סטנאט,
ספרוס, או לפי אתרים בולטים - מארקט, ארץ׳ וכד'. מעניין, כמה אנשים בתקופת
האוריינות הטוטאלית יידעו להבחין בין עצי ערמונים (וולנאט) לעצי אגוזים (צ׳סטנאט)?
בגלל הגיאוגרפיה בשעות הבוקר הצל
נמצא רק בצדם המזרחי של הרחובות בעלי שם, אחר הצהריים - בצדם המערבי של הרחובות
בעלי מספר, ובצהריים - מתחלקת חצי חצי בין השמות למספרים. וברחובות האלה אני מחפש
כיוון תנועה כך שהתינוקת בעגלה תישאר בצל או מקום בצל שאפשר לשבת בו, אם היא נרדמה.
במגרשי המשחקים, כשאביגיל ערה, משתדל לתפוס כתמים נדירים של צל או שדואג שחשיפתה
לשמש תהיה קצרה ככל שאפשר. שתיית מים תכופה וניסיונות לקבע כובע על ראשה - הם חלק
מהשגרה.
מעבר ברחובות הסואנים של הכרך
הוא חוויה – לי, וכנראה גם לאביגיל - כי כאשר היא ערה ובתנועה, על פי רוב היא שקטה,
מתבוננת בעניין במתרחש מולה, עושה שלום ביד לאנשים שבאים ממול, והם משיבים לה בחיוך,
בהנפת יד ובמילות ברכה.
עוברי אורח בעיר אמריקאית
עסוקה הם מחזה מעניין - מכל הצבעים, הגילים, המקצועות, המלבושים, הלשונות
והתרבויות. בעלי מלאכה בחולצות ממותגות ונעלים כבדות, אנשי רפואה בסקראבס (בגדי
עבודה רפויים) בצבעים שונים, אנשי משרד עם לאנצ'בוקסז ותגים על שרוך מעל צוואר או
על דש בגד, סטודנטים זרוקים, פה ושם - הומלסים במצבים שונים של רוח, מודעות או
שפיות. לפעמים – גלביה, סארי הודי או לבוש של נזיר טיבטי. לא מעט בורקות וחיג׳אבים
– על נשים שחורות, לא ערביות. אני שם לב לכמה בנות צעירות במכנסונים קצרים, בגופיה
פתוחה ובחיג׳אב.
שונים מאוד - כולם מצאו בארה"ב
מקום של חופש, של סובלנות, של חוק וסדר, של הזדמנות, של פרנסה, של שלווה. ואני
מחפש לי רק מקום בצל. ואם אפשר, אחרי הקילומטרים ברגל עם העגלה בחום אימים, מקום
בצל שאפשר בו לשבת. לא פשוט.
מזג אוויר יציב - חם ולח מאוד
- מעל 30 מעלות צלסיוס וסביב 90% לחות, הרגשה כמו 40 מעלות ומעלה. לעתים עננות וגשם
מקומי, שלא מרענן כלום. אך לפעמים גם סופות מקומיות. לכן המסלולים שלי פחות או
יותר סביב הבית – כדי לסגת למקום מקלט במקרה של סופה.
הרחובות והבתים גם הם אטרקציה
לתייר מזדמן, וכנראה גם לתיירת בעגלה. רוב הבתים באזור הזה - קוטג׳ים מחוברים - ברוחב
של דלת כניסה ושני חלונות, שתיים - שלוש קומות וגם בייזמנט. הכול - על קו המדרכה,
כמעט אין גינות או חניות לפני הבתים. גם מרפסות אין. אך הכמיהה למקום אתנחתא בחוץ
- יש ויש. עציצים על המדרכה צמוד לכניסה, משטח קטנטן מעל מדרגות הכניסה הופך למעין
מרפסת (porch) -
יש שדוחסים לשם כיסא אחד או שניים. לפעמים על יד העציצים על המדרכה מציבים ספסל או
כמה כסאות ושולחן קטן, כבולים בשרשראות לקיר המבנה. בפינת הרחובות פיצווטר ו-19
הגדילה לעשות משפחה אחת: עציצים, שולחן, שני כיסאות נוח (מקוצרים - אחרת היו
חוסמים את המדרכה כולה), עמוד עם מיני כדורסל וערסל בין העץ לעמוד התאורה. ניכרת תרבות
המנגלים - לעתים על המדרכה ממש, על מדרגות הכניסה או בחצרות זעירות מאחורי או
בין הבתים הצמודים.
אני מחפש רחובות צדדיים שלא
חוצים את מרכז העיר כולו. הם טיפה יותר שקטים. מוצא חן בעיניי רחוב מונטרוז, שם
אני מאתר כמה בתים עם ספסל בצל, ושם לעתים תופס לי מנוחה. אחרי השעה עשר יש שם כבר
פס של צל על חצי מדרכה לערך.
מין מרפסת
גינה, כסאות נוח, ערסל,
כדורסל
שם לב לשינויים שמתרחשים
באזור: הרבה שיפוצי בתים, כמה אתרים של הריסות כדי לבנות מחדש. לא מעט בתים עזובים
עם מכתבי הוצאה לפועל בחלונות. אני מתרשם כי אין הרבה שחורים שגרים, ולא רק עובדים
באזור, אע״פ שבפילדלפיה יש שוויון במספרים בין שחורים ולבנים. רואים זאת בסופי
שבוע. גם זקנים כמעט ואין - כנראה פינו מקום למשפחות של צעירים שלא מתקשים לטפס
במדרגות בין שלשה או ארבעה מפלסים בדירה.
כשאין התרעות סופה אני מנסה
להרחיב את מעגל הנדודים ומגלה דברים חדשים. סוף סוף גינה ציבורית קטנה ויפה עם כמה
ספסלים, אבל אין בה צל רוב שעות היום. חנות נחמדה לבייגלז, קייטנת ילדים
מטעם ההתאחדות האסלמית הכול אמריקאית עם ילדות בנות שבע בבורקות שחורות בחצר קטנה,
צמודה למגרש משחקים משוכלל, שמשום מה סגור ונעול רוב הזמן. מגרשי משחקים ובריכות
שכונתיות – הם סיפור בפני עצמו. כבר ציינתי כי יש לא מעט מגרשי משחקים. גם ילדים,
אני מתרשם, לא חסר. אך לעתים קרובות המגרשים האלה פשוט נעולים. יש כמה שסגורים
תמיד. אולי שייכים למוסדות פרטיים שסגורים לחופשת קיץ? המגרש שקרוב לביתנו, סגור
ונעול בסופי שבוע. בבוקר עומדת מול השער הנעול קבוצה של הורים וסבים עם עגלות,
תוהים למה הוא סגור. שבוע אחרי שבוע. לו קרה דבר כזה בארץ, אני חושב, כבר היו
מעירים את ראש העיר והיו מדווחים בראש החדשות.
הבריכה השכונתית – מטופחת, פתוחה חופשי לקהל, אבל שעות פתיחה
מוזרות בעיניי: בימי השבוע – מ-11 בבוקר (ז"א – אין שחיות בוקר) עד שבע בערב,
אבל עד אחת – יש חוגי ילדים, כך שלמבוגרים – רק מאחת בצהריים. בסופי שבוע – מאחת
בצהריים עד חמש בלבד. צבר כללים, חלקם – מוזרים: אסור מתנפחים, אין לבוא עם עגלות
וכסאות. נראה לי על שני הכללים האחרונים לא מקפידים. לא מעודדים לשבת סביב הבריכה –
טבלת במים, שחית – לך הביתה. המצילים (שניים ביחד לבריכה קטנה) סופרים גולגולות
בתוך המים ולפי זה מכניסים אנשים. ביום ראשון חם אחה"צ – עומד תור מול פתח
הכניסה ומחכה שיתפנה מקום. פותחים ב-11, אבל בשמונה בבוקר יש כבר שניים – שלשה "אנשי
צוות", בדרך כלל ללא תעסוקה מובהקת. לפעמים מצטרף אליהם שוטר. התלבטתי איך
נוצרה מתכונת הפעלה שכזאת במתקן קהילתי. אני חושד שזאת תוצאה של עבודת ועדה, כמו
בבדיחה הישנה: מהו גמל? – סוס שעוצב על ידי ועדה.
בטיול של בוקר יום ראשון אחד
מבחין בזוג: ג'נטלמן זקן, שחור – בחולצה לבנה, מכנסיים ואפודה שחורים, כובע שחור
לראשו, כפפות שחורות ועניבת פרפר אדומה. לידו ליידי זקנה שחורה, בשמלה שחורה, צעיף
לבן, כובע וארנק שחורים. הגבר עם מטאטא בידיים מטאטא את המדרכה מול הבית. מתבונן –
הבית – קוטג' בן שלוש קומות, צר וצמוד לבתים סביבו, אך צבוע בלבן ועם שלט של כנסיה
בפטיסטית עליו. כמה בלוקים מפה יש כנסיה בפטיסטית גדולה ומפוארת, ובכיוון אחר –
עוד כנסיה בפטיסטית – "כנסיה בפטיסטית אפריקאית ראשונה".
"אפריקאית", לא "אפרו-אמריקאית". אחד הרחובות הראשיים באזור
הוא רחוב "קריסצ'יאן" – נוצרי, יש בו וסביבו הרבה כנסיות מסוגים שונים.
לא ראיתי בית כנסת. יהודי בכיפה ראיתי פעם אחת.
באחד הטיולים כאלה עובר כמה
תחנות בניסיון למצוא מקום בצל.
נתקל בבית דירות ומשרדים גדול
ומקרה נדיר - עם חצר ירוקה. בחזית הבית - פלא ממש - סככה עם ספסלים ושולחן. אך
כשאני מגיע מסתבר שכל השטח תחת הסככה שטוף שמש וגם פח אשפה גדול, מסריח להחריד.
בורח משם - רואה כמה ספסלים מאחורי הבית - עצים, דשא. ספסלים די שבורים, סביבם -
עזובה מופגנת: בקבוקים ופחיות ריקים, אבל צל עבה, אפילו קריר ואפשר לשבת. מתיישב.
פתאום מבחין בנוכחות מוגברת של יתושים. כמה כאלה מתיישבים על אביגיל, אחרים מנסים
לזמזם לי את ההמנון שלהם.... בורח כל עוד נפשי בי.
הולך לכיוון צפון -
פתאום רואה מולי בית גדול, חדיש עם גינה יפה סביב הכניסה. שלט - ״הבית המאוחד
לתפילת כל האנשים״ - מין כנסיה. כמה ספסלים - בצל! נכנס, מתיישב. כעבור רגע מגיע
גבר שחור, אלגנטי, כנראה סוג של שמש. פונה אליי: עוד מעט מתחילים פה תיקון ריצוף -
אתה לא יכול לשבת פה. תבוא מחר. עוזב. למחרת לא באתי, אבל בעוד כמה ימים עברתי שם
שוב: לא הבחנתי בסימני תיקון המרצפת שמלכתחילה נראתה לי בסדר גמור, אבל הגינה היפה
בכניסה - נעולה.
בית תפילה וגנו
פונה וחוזר דרומה - כנסיה קתולית
מרשימה מוכרת לי זה מכבר. עכשיו מגלה
שבצידה עומד בניין מכובד, נראה כמו מגורי הכומר ואולי גם המשרד. גינה קטנה יפה
לפני הכניסה, מדשאות, פסל המושיע במרכז וגם צל! הגינה פתוחה לנכנסים, אבל אין שום
מקום לשבת. כן, יש ספסל ממול, על המדרכה מחוץ לגינה, די נדיר בסביבה. אבל כולו -
בשמש.
הגינה עם המושיע, הצל והספסל
מעבר לגדר
מונטרוז 1808 (פושקין – בן 9):
צל, פרחים, ספסל וויי - פיי
פונה משם לרחוב צדדי סמוך, והינה - זהו רחוב מונטרוז החביב עלי. אחר הצהריים - הצד הימני כולו בצל, מגיע
לספסל המוכר לי במספר 1808 (פושקין - בן תשע), מתיישב בצל. יש גם וויי פיי!
אבל אביגיל כבר מתעוררת, צריך
לחזור הביתה, לאכול ארוחת צהריים.
מכבים, ספטמבר 2018
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה