יום שני, 2 באוגוסט 2021

התיבה של סבא - Дедов сундук Картина с тридцатилитровым молочным бидоном, полным пива

Картина с тридцатилитровым молочным бидоном, полным пива[1]

 Из рассказов о пиве

(Перевод с Еврейского)

 

Место было - Тарту, живописный городок в тогда еще советской Эстонии.

Время - июль 1968-го года, и нам по двадцать лет.

Мы, студенты мехмата МГУ, гостили у Юры, нашего эстонского товарища по учебе в Москве.

И девушка, она тоже была там - самая красивая студентка на факультете, и она была со мной.

Юра и трое его местных друзей предложили устроить для нас вечер пива. До того пиво никак не входило в наше сравнительно обширное меню напитков московских студентов шестидесятых годов. И вот Юра, "европеец", предлагает нам вечер пива. По его словам "четверо из пяти пьяных, встречающихся на улицах европейских городов, пьяны от пива". Не правда ли убедительный аргумент?

Пивоваренный завод Тарту располагался как раз напротив Юриного дома. У ворот пивоварни был устроен кран, из которого продавали пиво в  разлив. Почти все пиво в Советском Союзе было тогда одного "брэнда" - Жигулевское, и, несмотря на ГОСТы, каждая пивоварня производила его, как ей хотелось. По словам товарищей Юры "Жигулевское" Тартуского разлива было самым лучшим на территории Советского Союза. Кто и как провел такое исследование, мы не знали, но доверяли ему абсолютно.

Молочный бидон емкостью в тридцать литров был заготовлен у Юриных друзей как раз для такого повода. К началу празднества он был наполнен свежайшим  студеным напитком из крана при входе в пивоварню. О закуске ребята тоже позаботились - буханка черного хлеба и пол кило голландского

 

 

сыра. В место празднества - комнату номер 525 в общежитии студентов Тартуского Университета, освобожденного от его законных обитателей по случаю летних каникул, мы пробирались тайком, волоча с собой потеющий бидон. Единственной связью между участниками предприятия и этим  местом был номер комнаты: именно в комнате номер 525 в шестом корпусе общежития МГУ на Ломоносовском проспекте в Москве жил я с Юрой и еще двумя студентами последние два года. Посуда для питья тоже была приготовлена заранее. Это был ковш в виде двухлитровой кастрюли с длинной ручкой - черпать пиво из бидона и пускать по кругу между пирующими.

Итак, мы расселись вокруг стола в пустой комнате - пятеро ребят и одна девушка, передавая по кругу пенящийся ковш и закусывая экономно нарезанными ломтиками хлеба и сыра. Не помню подробного содержания наших разговоров, рассказов и острот, но одно точно - большая часть носила ярко выраженный антисоветский характер. По тем вегетарианским временам они тянули, пожалуй, на пару лет тюремного заключения, найдись среди нас доносчик.

После нескольких кругов заветного ковша мы принялись петь. Одна песня, которой научили нас наши друзья, пришла, по-видимому, прямиком из студенческих пирушек средних веков в Германии:

 

Вир хабен фройде, фройде, фройде ин херц,

Фройде ин херц, фройде ин херц,

Вир хабен фройде, фройде, фройде ин херц,

Фройде ин херц,

Воллера![2]

 

После чего мы продолжали петь на разных языкахчем больше, тем веселее:

 

Несем мы радость, радость, радость в сердцах,

Радость в сердцах, радость в сердцах,

Несем мы радость, радость, радость в сердцах,

Радость в сердцах,

Воллера!

 

Если нам приходил в голову еще какой нибудь язык, на котором кому то были знакомы несколько слов, то мы тут же "переводили" на него этот незатейливый куплет и продолжали петь. Я, усердный начинающий ученик еврейского (по израильскому учебнику "Элеф Милим" - большая ценность в сионистском подполье Москвы), немедленно перевел этот куплет на домотканый Иврит:

 

Симха еш лану, лану, лану балев,

Лану балев, лану балев,

Симха еш лану, лану, лану балев,

Лану балев,

Воллера!

 

Припоминаю, что мы насчитали 22 языка, на которых был пропет нехитрый гимн молодого пивного веселья. Убей меня, сегодня я не в состоянии воспроизвести и половины из тех языков, но как можно полагаться на считающих после доброго десятка заходов, сделанных неутомимым ковшом?

Наши опытные друзья все время заботились чтобы оставить на утро "литров пять" пива - верное средство против неизбежного и ужасного похмелья. Под утро я и девушка оставили наших друзей, задремавших в разнообразных позах вокруг остывшего бидона с драгоценными остатками на дне. А утром я хотел умереть, хотел умереть, но не мог... Наверно стакан пива мог бы помочь, как обещали наши искушенные друзья, но его-то и не было - неприкосновенный запас остался у них. Так я познакомился с этой коварной стороной восхитительного напитка - в первый и пока что последний раз в жизни.

Стоял июль 1968-го года. Через месяц советские танки покатили по улицам Праги, давя своими гусеницами ее недолговечную весну. День и ночь, припав к радиоприемнику, я пытался ловить правдивые новости из передач западных радиостанций сквозь ужасающий рев глушилок, запущенных в усиленном режиме по случаю событий. Тогда, между завываниями я услышал по Голосу Израиля, как Арик Айнштейн[3]  исполняет свой новый хит - "Песня о Праге мне снилась". А еще через три года, из окна тель-авивского автобуса я увидел и самого Арика, в кругу приятелей на углу улиц Арлозорова и Жаботинского.

Через год или два после этого я вспомнил о тех днях в Эстонии и о бидоне с пивом, когда мне случилось слушать проповедь раввина в лондонской синагоге. Проповедь была посвящена одному еврейскому обычаю. Еврейская суббота начинается в пятницу вечером на закате и кончается в субботу с наступлением темноты. Царицу Субботу встречают и провожают специальными молитвами - встречают молитвой "Киддуш", а провожают молитвой "Хавдала". При каждой из этих молитв благословляют и пьют вино. Так вот обычай состоит в том, чтобы не выпивать полностью бутылку вина на "Киддуш" в начале субботы, а оставить достаточное количество, чтоб "того же вина" хватило на благословление "Хавдала" в конце ее. Идея проповеди была, что этот обычай выражает общечеловеческую надежду пронести хотя бы долю от того вдохновения и воодушевления, которые сопутствуют началу каждого дела, до его конца.

Я верю, что каждый пенистый стакан, который мне довелось поднести к губам с тех пор, был наполнен со дна того неиссякаемого сосуда.

Со временем Юра, наш товарищ, стал членом парламента и министром, одним из основателей конституции в независимой Эстонии.

А Самая Красивая Девушка - она все еще со мной.

Воллера!


Макаббим, 2010


[1] Опубликован на сайте выпускников Мехмата МГУ 1971 года к сорокалетию
    окончания:
http://www.chernyshov.com/mm71/History/wollera-rus.pdf

 [2] Пару лет назад из разговора с гостем из Германии я узнал, что неправильно     воспринял тогда это слово, и имелся в виду старинный германский клич "Hollera!".

[3] Арик Айнштейн - известный израильский певец.

התיבה של סבא - Дедов сундук תמונה עם כד חלב שלושים ליטר, מלא בירה

 

תמונה עם כד חלב שלושים ליטר, מלא בירה[1]

 

מסיפורי בירה

 

המקום היה טַרְטוּ – עיירה ציורית באסטוניה, אז רפובליקה בלטית סובייטית קטנטנה, הזמן – יולי 1968, ואנו – בני עשרים.

היינו סטודנטים בפקולטה למתמטיקה של אוניברסיטת מוסקבה, מתארחים אצל יוּרי, חברנו האסטוני ללימודים.

גם נערה הייתה שם – הסטודנטית הכי יפה בפקולטה, והיא הייתה איתי.

יוּרי ושלושת חבריו המקומיים הציעו לערוך לנו מסיבת בירה. עד אז לבירה לא היה מקום בתפריט המשקאות הנרחב יחסית של סטודנטים מוסקבאים בשנות השישים. והינה יוּרי – "האירופאי" מציע לנו ערב בירה. לדבריו "ארבעה מתוך חמישה שיכורים שפוגשים ברחובות אירופה – שיכורים מבירה". מה זה נימוק משכנע!

מִבְשֶׁלֶת הבירה של טֵרְטוּ הייתה ממוקמת בדיוק מול ביתו של יוּרי. ליד שער הַמִּבְשָׁלָה היה מותקן ברז, וממנו היו מוכרים בירה לציבור, במזיגה לכל מְכל שהיו מביאים.

כל הבירה בברית המועצות הענקית הייתה מ"מותג" אחד – 'זִ'יגוּלובְסְקוֵיֵֶה', וכמובן, למרות "הסטנדרט הממלכתי" כל מִבְשָׁלָה הייתה מייצרת אותה איך שבא לה. לדברי חבריו של יוּרי – ה'זִ'יגוּלובְסְקוֵיֵֶה' של מִבְשְׁלוֹת טַרְטוּ הייתה הטובה ביותר בברית המועצות כולה. מי ואיך ערך סקר כזה – אינני יודע, אבל אנחנו האמנו להם לחלוטין.

כד חלב בנפח של שלושים ליטר היה שמור אצל החברים המקומיים של יוּרי לאירועים כאלה בדיוק. לקראת המסיבה התמלא הכד הזה בבירה טרייה וצוננת מהברז שבפתח הַמִּבְשָׁלָה. גם את הכיבוד הם הכינו – כיכר לחם שחור וחצי קילו גבינה צהובה.

למקום המסיבה – חדר מס' 525 במעון הסטודנטים של אוניברסיטת טַרְטוּ, המרוקן מתושביו החוקיים לרגל חופשת הקיץ, חדרנו בחשאי, סוחבים איתנו את הכד המיוזע. הקשר היחיד בין משתתפי המסיבה למקום היה מספר החדר – בדיוק בחדר מס' 525, אבל במעון הסטודנטים בשדרות לומונוסוב במוסקבה גרנו יחד יוּרי ואני במשך שנתיים.

גם הכלי לשתייה היה מוכן. זה היה סיר בישול של שני ליטרים עם ידית ארוכה, נקרא לו קלחת, כדי לדלות בו בירה מהכד ולסובב בין המסובין. כך התיישבנו חמישה חברֶה ונערה אחת סביב השולחן בחדר הריק, סובבים בינינו את קלחת הבירה ומקנחים בחתיכות מדודות מהלחם ומהגבינה. אינני זוכר את תוכנם המדויק של הסיפורים, השיחות והבדיחות שלנו, אבל דבר אחד בטוח – הם נשאו אופי אנטי-סובייטי מובהק, שווים כמה שנות מאסר, לוּ היה נמצא בינינו מלשין.

אחרי כמה סבבים התחלנו לשיר. אחד השירים שהחברים לימדו אותנו בא כנראה היישר ממסיבות הסטודנטים בגרמניה בימי הביניים. בשיר היה רק בית אחד, ואותו התחלנו בגרמנית:

Wir haben Freude, Freude, Freude in Herz,

Freude in Herz, Freude in Herz,

Wir haben Freude, Freude, Freude in Herz,

Freude in Herz,

Wollerá![2]

והמשכנו בשפות שונות, כמה שיותר! ואם היינו מעלים שפה חדשה, שבה הכרנו את אותן מילים בודדות, היינו 'מתרגמים' במקום וממשיכים לשיר. ואני, תלמיד מתחיל וחרוץ בעברית ('אלף מילים', כרך א', מאת  א' רוזן וא' אבן-שושן – יקר מפז בחוגי המחתרת הציונית במוסקבה) הוספתי מייד את הבית הזה בעברית קלוקלת:

שמחה יש לנו, לנו, לנו בלב,

לנו בלב, לנו בלב,

שמחה יש לנו, לנו, לנו בלב,

לנו בלב,

Wollerá!

זכור לי שאז ספרנו עשרים ושתיים שפות שונות שבהן שרנו את הבית הזה, מלא שמחת בירה פשוטה ומהנה. תהרגו אותי היום אם אני מסוגל לשחזר מה היו אפילו חצי מהלשונות ההן, אבל איך אפשר לסמוך על הסופרים אחרי כמה וכמה סבבים של הקלחת השופעת והתוססת?

חברינו האסטונים המנוסים דאגו כל הזמן שנשאיר כמות מסוימת של בירה בתחתית הכד לבוקר – "משהו כמו חמישה ליטרים" נגד החמרמורת (ההנגאובר) הבלתי נמנע והנורא.

לפנות בוקר נטשנו הנערה ואני את החברים שנרדמו בתנוחות שונות סביב הכד, שהתייבש בינתיים, עם שאריות הבירה היקרות בתחתיתו.

ובבוקר רציתי למות, רציתי למות, רציתי למות – ולא יכולתי... אולי כוס בירה הייתה עוזרת כמצוות החברים המנוסים, אינני יודע, כי לא הייתה לי, הכד היקר נשאר אצלם. כך גיליתי את הפּן הבוגדני הזה של המשקה הנפלא בפעם הראשונה, ועד כה – האחרונה בחיי.

היה יולי 1968. חודש לאחר מכן שטפו טנקים סובייטיים את הרחובות של פראג, דורסים את האביב הקצר שלה. ימים ולילות הייתי צמוד למכשיר הרדיו, מנסה לקלוט חדשות אמת מהתחנות המערביות בגלים קצרים דרך הרעש האדיר של מתקני ההפרעה הסובייטיים, שלכבוד המאורעות הופעלו בעוצמה כפולה ומכופלת. אז בין יללות ההרעשה שמעתי לראשונה את אריק איינשטיין שר את 'שיר שחלמתי על פראג' החדש שלו,

וכעבור שלוש שנים הבחנתי מחלון של אוטובוס תל אביבי באריק עצמו מוקף חברים בפינת דרך פתח תקווה וארלוזורוב.

כעבור שנה-שנתיים, בערב ראש השנה, נזכרתי בימים ההם ובכד הבירה כששמעתי דרשה בבית הכנסת, בלונדון דווקא. הדרשה עסקה במנהג להשאיר חלק מהיין שמברכים עליו בקידוש של ערב שבת לברכת ההבדלה במוצאה    משל לצורך האנושי לשמור, ולו רק חלק  מההשראה והתעלות הרוח שבתחילת המעשה לסופו.

אני מאמין שכל כוס בירה צוננת ותוססת שקירבתי לשפתיי מאז נמזגה מתחתית הכד הבלתי נדלה ההוא.

לימים הפך חברי יוּרי לחבר פרלמנט, שר בממשלה ואחד ממייסדי החוקה של אסטוניה החופשית החדשה.

והנערה הכי יפה – היא עדיין איתי.

Wollerá!

 

לוי צירולניקוב,

 

אוקטובר, 2009



[1] פורסם לראשונה בספרו של דוד יוגב 'דרך הבירה', 2010.

[2] לפני זמן-מה בשיחה עם האורח מגרמניה התברר לי שלא קלטתי נכון את המילה הזאת, והכוונה הייתה
    לקריאת השמחה הגרמנית הידועה Hollera.

יום ראשון, 1 באוגוסט 2021

התיבה של סבא - Дедов сундук מטדור

 

                                                   מטדור

 

כשהייתי בן שש-עשרה כתבתי סיפור נוסטלגי על ילדותי המוקדמת. הסיפור נקרא 'מטדור' והיו בו, כך נדמה לי, שני מישורים. האחד – מקרה אמיתי שקרה לי בגן הילדים ביום מותו של סטלין – חמישה במארס 1953: ילדים הרביצו לי וגם בעטו בי ברגליהם. המישור השני שימש מבוא וסיום למקרה ההוא, והיו בו תיאורים נוסטלגיים של חפצים שכבר נעלמו ואפיזודות הקשורות בהם מאותה תקופה. אחד מהם נתן שם לסיפור ההוא, מאחר שכלל בתוכו דימוי מעורפל כלשהו ומרגש, שפירושו לא היה נהיר לי עוד שנים רבות.

 

גן הילדים של עובדי 'גיפרוקוקס' היה אחד משני מוקדי המרחב שלי בגיל שבין שלוש לשבע שנים. מיקומו הפיזי היה בקצה הצפון-מערבי, במרתף ובקומת הקרקע של בניין מגורים גדול. הכניסה הייתה דרך המרתף, ושם היו מלתחה, חדרי שינה ומחראה לא נורא מחרידה. בקומת הקרקע היה חדר גדול, והוא שימש אולם משחקים וחדר אוכל. על הקיר מעל מדרגות העץ שבין המרתף לקומת הקרקע הייתה תלויה תמונה בעלת מידות צנועות, ובה שני אנשים לא זקנים (אחד נראה כאילו מוכר) התבוננו במרחבי נוף חקלאי יפה. לעיתים תכופות הבטתי בתמונה זו. היה ברור שחוץ מהאנשים, מהשדה ומהאופק היה נוכח בה עוד משהו. הנעלם הזה מצא חן בעיניי. מאוחר יותר נודע לי שהגברים בתמונה היו סטלין ומולוטוב. שמה של התמונה היה 'בוקר מולדתנו'.

כשהייתי כבר שנתיים בגן תלו באולם שתי תמונות גדולות מאוד זו לצד זו. באחת – לנין משוחח עם אורחים מהכפר, בשנייה – סטלין במלוא קומתו, מקטרת בפיו, מגפיו מבריקים במשרדו שבקרמלין. על המכתבה שמאחורי סטלין היה אפשר לראות זוג קסתות דיו מזכוכית על בסיס שיש. מערכת קסתות ממש זהה עמדה על המכתבה של אימי בחדרנו היחיד בדירה המשותפת.

בצידו הפנימי של הבניין הייתה חצר, ואליה היו מוציאים אותנו ל"טיול". גבול החצר מצד אחד היה שורה של מחסני גרוטאות, מצידה השני הייתה גדר קרשים נמוכה ומאחוריה נראתה חצר אחרת ובה מחסני גרוטאות משלה – סוף העולם, ארץ לא נודעת, אסורה. בין קרשי הגדר הייתה פִּרצה גדולה ודרכה נהגנו להסתנן (אסור בהחלט!) לעולם האחר ההוא. בנשימה עצורה מפחד, משתדל להציל את כבודי לפני כמה "ילדים רעים" נועזים, הייתי מטפס מעל המוט האופקי בין הקרשים המדוללים: בריצה על שביל העפר בין השיחים הגבוהים, מסביב למחסני הגרוטאות הלא מוכרים, דרך מגרש המשחקים של חו"ל – ובחזרה, בנשימה חנוקה ובפעימות לב מהדהדות.

במרכזה של החצר החוקית הייתה ערוגת פרחים קמלים וסביבה נערכו משחקים. המשחק האהוב היה 'צ'פאייב': דהירה מטורפת במעיל פרוס מעל הכתפיים ומכופתר מתחת לסנטר כמו 'בורקה' – גלימה של קוזָקים, ידיים מושטות לפנים, אוחזות במושכות. קדימה, אחרי הבורקה המתנופפת של מנהיגנו שאין דומה לו בשם מישה. אחותו הקטנה של מישה – נדיה – גם היא בגן הילדים שלנו – דקה, עדינה (בת מלך מהאגדות), מלכת הגן ומלכת ליבי.

מִשחק במטוסים, כלומר קרבות אוויר היה גם הוא כרוך בהתרוצצות עם ידיים פרוסות כמו כנפיים, בזמזום מדחפים הנקטע למען צרורות ירי מדויקים (אך לא פוגעים) מהמקלע הקדמי. לפעמים חג מעל החצר מטוס אמיתי (מומחים היו מזהים – 'מצודה מעופפת'), ואז בוריס ("עם חור בכיס"), השכן שלי בבית המגורים, היה רץ אחריו, מרים את פניו כלפי מעלה וצועק: "להתראות, טייסים!" את הזכות לקרבה הזאת עם הטייסים נתן לבוריס הכובע המיוחד שלו העשוי עור. כובע טייסים אמיתי עם מגינים לאוזניים, רצועות ומתקן מיוחד למשקפי טייס. לבוריס היו עוד חפצים נדירים. תואם לכובע הטייסים שלו היה המעיל: נוח, תפור לפי גזרה צבאית מעור כבש עם פרווה בפנים. מעילים כמו זה היה אפשר לראות פה ושם עוד זמן רב. בצידו הפנימי של מעיל כזה, כך נודע לי מאוחר יותר, הייתה תווית עם הכתובת: 'For Russian Fighters' – שריד מהחיבה החמה של העם האמריקאי בזמן המלחמה שהסתיימה לא מכבר. לדש המעיל הנפלא הזה היה מוצמד כפתור קטן עגול: על רקע אמייל ארגמן – תבליט זהב של צללית של גבר מלוכסן לא מוכר – 'מאו טסה-טונג – מנהיג הקומוניסטים הסינים'. כפתורים כאלה בדיוק בצבע ארגמן עם זהב, אבל עם צללית מוכרת בעלת שפם וזקן של לנין או רק עם השפם של סטלין היו לכולם, אבל כפתור כזה עם הצללית הלא מוכרת ומלוכסנת העיניים היה רק לבוריס. אביו של בוריס עבד תקופת-מה בסין.

באולם מול התמונות של המנהיגים פרצו בזמן הארוחות מריבות בגלל הכלים. היה ערב רב של סוגי כלים. כמה ספלים היו גבוהים ויפים ובגללם רבו. אותי עניינו ספלים אחרים: נמוכים, עשויי חרסינה עבה וכבדה – כאלה היו בודדים. הייתה להם צורה לא שגרתית, פשוטה כאילו במתכוון. מאוחר יותר החלו לכנות את הסגנון הזה 'מודרני'. כשהייתי הופך ספל כזה כשהתחתית כלפי מעלה היה מתגלה ציור: נשר שחור מסוגנן אוחז בטפריו בזר עם צלב קרס. אנחנו, הילדים, ידענו: 'אות הפשיסטים'. 'הפשיסטים', 'הגרמנים', 'הכובשים' היו פה לא מזמן.

אירועים פוליטיים – חשיפות של "אויבי העם", משפטי ראווה והוצאות להורג לא היו מפחידים, ובהם שיחקנו: המשמר הוביל את אויב העם העצור למקום ההוצאה להורג, פסק הדין הוקרא (נוסחאות מוכרות, חגיגיות), הכיתה כיוונה את הרובים, מטח ירי רעם. זה היה מכונה 'לגמור חשבון', 'להעמיד לקיר', 'לדפוק אותו' – מילים מוכרות, לא מפחידות. מאיימים יותר היו סיפורי המרגלים והמסתננים. את אלה ראו בסרטים שעליהם סיפרו חבריי. אבל הוריי, משום-מה, מעולם לא לקחו אותי לסרטים כאלה.

הלשנות שההנהלה עודדה והיו בזויות הן בעיני אנשי השוליים העברייניים הן בעיניי האליטה התקבלו, כנראה, בשוויון נפש מלא בקרב ההמונים. ילד שהיה עֵד למעשה לא חוקי היה עושה פרצוף של הפתעה מהולה בשמחה לאיד ואומר בהטעמה: 'י-דו-ו-ח…'.

שם, בגן הילדים החלה היכרותי הראשונה עם פערים חברתיים. בעיקרון לא היו צריכים להיות פערים כאלה ב'ארץ הסוציאליזם שניצח', ובכל זאת, בעוד שהאסתטיקה השלטת בתודעתנו הייתה זו של הפרולטריון שררה במשפחתי ובמשפחות של חבריי אסתטיקה אחרת לחלוטין – אז לא הייתי מעז לקרוא לה בורגנית.

גרנו באזור שבו רוב התושבים עבדו במשרדי התכנון הממשלתיים המרוכזים בבניין ענקי אחד, בנוי בסגנון קונסטרוקטיביסטי וממוקם במרכזו, או שהיו מרצים או עובדי מחקר במוסדות להשכלה גבוהה השוכנים בסביבה.

גן הילדים שלנו היה שייך לאחד ממשרדי התכנון האלה, כך שההוויי במשפחתי ובמשפחותיהם של חבריי היה שונה בהרבה מהדגם הפרולטרי ששלט בדמיוננו. הניגוד הזה גרם לי ייסורים.

השכבות הנמוכות של החברה קיבלו בכל זאת ייצוג באזור שלנו: חצרנים ועובדות ניקיון, עובדי משק ששירתו במשרדים ובבתי מגורים, סבלים וזבנים מהחנויות בסביבה. ילדה אחת בגן הילדים הייתה, כנראה, ממשפחה כזו. היא לבשה תמיד את אותה שמלה מבד גס עם נקודות שחורות על רקע אפור. אביה שנהג להביא אותה לגן, נעל מגפי איכר, לבש מעיל עבודה מלוכלך ובידו אחז שק זרוק מעל הכתף. כשהילדה הזאת רבה עם מישהו מהילדים היא הייתה מאיימת: "אגיד אותך לאבא שלי – הוא יבוא וישחט אותך בגרזן." קינאתי בה.

בחזית הבית שבו שכן גן הילדים היה גן ציבורי קטן. בחורף הייתה נוצרת שם מעין גבעת שלג לא גבוהה, ואנחנו גלשנו ממנה על מזחלות. שם ליד כניסות הבית, בחגים הממלכתיים, היו תולים דגלים: אדומים – של ברית המועצות, ואדומים עם פס כחול – של אוקראינה. פעם אחת שעט בשער דרך הגן הציבורי הזה פרש מופלא ונעלם, משמיע צליל פרסות ומתיז ניצוצות מאבני המרצפת, לבוש מדים מוזרים ומגפיים עם דורבנות.

הגן הציבורי הוביל לרחוב שדרכו הביאו אותי לגן והחזירו אותי הביתה. הרחוב הוביל לבניין האקדמיה הצבאית. בדרך הייתי מתבונן בקצינים העוברים במדי קיץ או במעילי חורף ירוקים, אפורים, שחורים, כחולים, עם פסים אדומים על המכנסיים, עם כותפות זהב או כסף ועם כוכבים בגדלים שונים. קינאתי בחבריי שידעו לקבוע לפי הכוכבים האלה את דרגותיהם הצבאיות, ובכלל התמצאו באופן נפלא בדרגות ובחילות הרבים בעלי השמות המהדהדים. על החילות האלה העידו סמלים מזהב ומכסף: זוג תותחים עתיקים מוצלבים, טנק זעיר, כנפיים, עגלה מוזרה, נֵבֶל וגם גביע על רגל דקה שמסביבה נכרך נחש המטיל לתוכו טיפות ארס יקר ערך. בחגים הפכו המדים מפוארים יותר: הכומתות הוחלפו בכובעי מצחייה חגיגיים, ולהם סמלים מורכבים. על החזה שלהם הופיעו עיטורים ומדליות (עוד נושא לקנאתי במומחים). לאחדים מהקצינים היו חרבות התלויות בצד או מוחזקות בידיהם ביראה – כל כך נחשקות ובלתי ניתנות להשגה – עם קישוטים על רצועות עור ארוכות. היו גם פגיונות קצרים של מלחים בנדנים מקושטי שנהב.

באותו יום (או למוחרת) הופיעו על שרווליהם של קצינים רבים רצועות בד מוזרות, עדיין לא מובנות: אדומות ולהן פסים שחורים בקצוות, וליד כניסות הבתים, כמו בחגים, נתלו דגלים, אבל לא רגילים אלא עטורי סרטים שחורים – "סרטי אבל". כך קרה שבניגוד לשאר ילדי הגן, שהוריהם עבדו ב'גיפרוקוקס' עבד אבי במכון הפרויקטים השכן – 'גיפרוסטל'. שם התחיל יום העבודה שעה אחת מוקדם יותר. לכן הייתי מגיע לגן שעה אחת לפני שאר הילדים. ובאותו יום יצאתי, כנראה, מהבית עוד לפני שהושמעה ברדיו מהדורת החדשות. כעבור שעה החלו להגיע ילדים אחרים, והם השמיעו חדשה בלתי אפשרית ומפחידה: סטלין מת. בלתי אפשרית היא הייתה מכיוון שידעתי בבירור ש"סטלין הוא בן-אלמוות." כך, בצורה עדינה ומחושבת מבחינה פוליטית פתרה אימי זמן קצר לפני כן את ספקותיי ואת שאלותיי הקשורים בחיים ובמוות.

- הייתכן שכל האנשים ימותו?

- כן, כולם.

- גם את ואבא?

- כן, גם אנחנו.

- אפילו סטלין?

- לא, סטלין לא ימות – הוא בן-אלמוות.

החדשה הזאת הייתה מפחידה משום שהעזו לחזור על השקר השקוף כל כך שהוא גם חילול הקודש.

חוסר האמונה שלי נמשך עד שאחד ממבשרי הרעה הפנה נגדי את הלויאליות המופרזת שלי: "אם הוא לא מאמין שסטלין מת, סימן הוא שאינו אוהב את סטלין! הבה נרביץ לו!" והם החלו להכות אותי, וכאמור גם לבעוט בי ברגליהם. אומנם חבלות מיוחדות לא נגרמו לי. עוד שנים רבות לאחר מכן שמרתי על תחושת העלבון כלפי אימי על הטעייתה הבוגדנית בתחום הקיומי.

כך התבהרה התעלומה של הדגלים ורצועות הבד המוזרות על השרוולים. וכבר למוחרת החלו לתפור רצועות בד כאלה בדירה שלנו במכונת התפירה של השכנים. אחת כזאת כרכו סביב השרוול של מעיל הפרווה השחור שלי. הפרווה הארוכה של השרוול הסתירה בצורה חלקית את הפסים השחורים והתמזגה איתם. רצועת הבד שלי לא נראתה מרשימה. הייתי מאוכזב.

בדרך למוקד השני של מרחבי, כשהיינו פונים מרחוב הקצינים שמאלה, היינו מגיעים לשדרה רחבה עם עצי ערמון. לאורך כל צידה הימני נמשכה צלע אחת של בית מגורים ענקי שבו גרו שתי הדודות שלי – אחותה של אימי ואחותו של אבי. בדרך זו כמובן הכירו הוריי זה את זה באותה השנה הרחוקה לאחר המלחמה. בשדרה הזאת היינו מטיילים בימי שבתון: אימי, צעירה ולבושה יפה, הייתה נעצרת מדי כמה דקות עם עוד מכרה. לכמה רגעים מאוסים הייתי הופך למרכז ההתעניינות שלהן: "אה, שוֹין אֲ-גרויסֶר בּוּחר".

באחת מפינות השדרה נמצאה עוד נקודת ציון מאותו הסיפור הראשון – קיוסק התמרוקים. המבנה הזה היה חיקוי זעיר של מגדל בחומת הקרמלין. מבנה עגול שקוטרו צר עד כדי כך שהיה מוזר איך נכנסים לשם המוכר והסחורה, ועם עיטורים דמויי חומת מצודה מסביב לגג חרוטי גבוה. הקיוסק הזה, כפי שהתברר מאוחר יותר, לא היה פרי דמיונו הפורה היחיד במינו של יוצרו. כמו כל דבר כמעט במשק הסוציאליסטי זו הייתה תוצאה של ייצור מתוכנן וסִדְרתי, אם כי לא המוני. כעבור כמה שנים גיליתי במקומות אחרים של העיר עוד כמה, בדיוק כאלה, מגדלי קרמלין גמדיים.

אז, כשהוא עדיין יחיד במינו ויוצא מן הכלל משך אותי בית המסחר הזה לא רק בצורתו המוזרה, אלא גם בחפצים המופלאים והקסומים שהיו מוצגים למכירה באשנבי הראווה הזעירים שלו. אלה היו קופסאות וחפיסות קטנות, בקבוקונים בעלי ייעוד לא נודע ושונים, כך נראה לי, משאר מוצרי הצריכה ההמונית הסובייטיים. קישוטים משונים, פרחים אקזוטיים, ראשי פסלים עתיקים, כתובות לועזיות. כמה חשקתי להגיע לאוצרות האלה!  לפתוח, להסיר את העטיפות, להריח, לראות מה יש בפנים. לאיש ובשום מחיר לא הייתי מודה במשיכתי המושחתת.

אבל לפעמים בעוברנו אבי ואני ליד הקיוסק היינו עוצרים, ודרך פתח הירי בחומת המצודה היה אבי קונה פריט יחיד, כל פעם אותו אחד מכל העושר שנאגר שם. ואומנם גם הפריט היחיד הזה – סכיני גילוח 'מטדור' – היה מיוחד כל כך, גברי, אמיץ, מסוכן, מסתורי ולא שייך לפה, שהייתי תמיד מרוצה מהקנייה.

כל פעם שאבי היה מוציא סכין חדש, הייתי מקבל את עטיפתו החיצונית – נייר עבה עם ציור צבעוני: מטדור בעמידה זקופה – מקטורן קצרצר רקום, כובע שחור משונה, רגליים בגרביים לבנים עד הברכיים – פסוקות בעוצמה, מולטה אדומה ביד אחת, חרב חשופה (נשק מהאגדות) בידו האחרת חבויה באיום (עד המועד) מאחורי גבו של המטדור. על הקפלים של העטיפה כתובות: 'Matador', 'Razor blades', 'Made in Sweden'.

אלוהים יודע איך הגיע הפריט הזה ששייך לחיי המותרות הקפיטליסטיים מעולמה שכולו טוב של שוודיה למכירה קמעונאית חופשית דרך צינורות ההפצה הממלכתיים של ברית המועצות (ניחוש מאוחר – אולי חיסול עודפי השלל מגרמניה).

לאבי הייתה שיטה: כדי לנצל באופן הדרגתי וחסכוני את חדות שני הקצוות החותכים הוא היה שומר תחילה את הסכין המיובש לאחר הגילוח בעטיפה הפנימית העשויה נייר שעווה, ולאחר שהיה מסיים להשתמש בקצה אחד היה שומר את הסכין כבר בלי העטיפה. אז הייתי מקבל גם את העטיפה הפנימית הזאת השקופה למחצה עם אותו המטדור האמיץ בציור – צללית לבנה על רקע אפור. וכאשר היה אבי מוציא מהחפיסה את הסכין האחרון, הייתי מקבל את אריזת החפיסה עצמה עם אותה תמונת המטדור הצבעונית – הפעם משני הצדדים של קופסת קרטון זעירה.

כשכתבתי את אותו הסיפור הראשון כבר קראתי את המינגוויי וידעתי על העניין שלו בקורידה. הכרתי את הרעיון שלו שרק אדם הנמצא כמו מטדור על סף המוות, חי חיים מלאים.

אבל אז, עשר שנים לפני המינגוויי והנוסטלגיה, הייתי מתבונן בדיוקן של המטדור הראשון שלי – אמיץ לב, חמוש כמו באגדות ושייך למקום אחר, ונדמה לי ששמעתי את יללות ההמון, את נגינת הפסודובל ואת רקיעות הטלפיים על האדמה המוצקה של הזירה. ראיתי את מעוף הדמים של המולטה, את הברק החשוף הקטלני של הלהב, נשמתי את האדים מעוררי הבחילה של הזיעה, הדם והשתן המהולים באבק ובנסורת של הזירה.

והינה כבר כמעט ארבעים שנה מופיע לפניי הדימוי הכובש ההוא: הפאר וההתרגשות החגיגית של האצטדיון, אומץ הלב וגבורתו הנואשת של המטדור, האימה והיופי של הקרב וערגת הציפייה לניצחונו הבלתי נמנע של השור.

 


 


 צילום מאוחר של בניין גן הילדים שלי – הכניסה בפינה משמאל מהשער שבו נעלם הפרש המופלא

 מכבים

נובמבר, 2000

 

***