תמונה עם כד חלב שלושים ליטר, מלא בירה[1]
מסיפורי בירה
המקום היה טַרְטוּ – עיירה
ציורית באסטוניה, אז רפובליקה בלטית סובייטית קטנטנה, הזמן – יולי 1968, ואנו –
בני עשרים.
היינו סטודנטים בפקולטה
למתמטיקה של אוניברסיטת מוסקבה, מתארחים אצל יוּרי, חברנו האסטוני ללימודים.
גם נערה הייתה שם – הסטודנטית
הכי יפה בפקולטה, והיא הייתה איתי.
יוּרי ושלושת חבריו המקומיים
הציעו לערוך לנו מסיבת בירה. עד אז לבירה לא היה מקום בתפריט המשקאות הנרחב יחסית
של סטודנטים מוסקבאים בשנות השישים. והינה יוּרי – "האירופאי" מציע לנו
ערב בירה. לדבריו "ארבעה מתוך חמישה שיכורים שפוגשים ברחובות אירופה –
שיכורים מבירה". מה זה נימוק משכנע!
מִבְשֶׁלֶת הבירה של טֵרְטוּ
הייתה ממוקמת בדיוק מול ביתו של יוּרי. ליד שער הַמִּבְשָׁלָה היה מותקן ברז,
וממנו היו מוכרים בירה לציבור, במזיגה לכל מְכל שהיו מביאים.
כל הבירה בברית המועצות
הענקית הייתה מ"מותג" אחד – 'זִ'יגוּלובְסְקוֵיֵֶה', וכמובן, למרות
"הסטנדרט הממלכתי" כל מִבְשָׁלָה הייתה מייצרת אותה איך שבא לה.
לדברי חבריו של יוּרי – ה'זִ'יגוּלובְסְקוֵיֵֶה' של מִבְשְׁלוֹת טַרְטוּ הייתה
הטובה ביותר בברית המועצות כולה. מי ואיך ערך סקר כזה – אינני יודע, אבל אנחנו
האמנו להם לחלוטין.
כד חלב בנפח של שלושים ליטר
היה שמור אצל החברים המקומיים של יוּרי לאירועים כאלה בדיוק. לקראת המסיבה התמלא
הכד הזה בבירה טרייה וצוננת מהברז שבפתח הַמִּבְשָׁלָה. גם את הכיבוד הם הכינו –
כיכר לחם שחור וחצי קילו גבינה צהובה.
למקום המסיבה – חדר מס' 525
במעון הסטודנטים של אוניברסיטת טַרְטוּ, המרוקן מתושביו החוקיים לרגל חופשת הקיץ,
חדרנו בחשאי, סוחבים איתנו את הכד המיוזע. הקשר היחיד בין משתתפי המסיבה למקום היה
מספר החדר – בדיוק בחדר מס' 525, אבל במעון הסטודנטים בשדרות לומונוסוב במוסקבה
גרנו יחד יוּרי ואני במשך שנתיים.
גם הכלי לשתייה היה מוכן. זה
היה סיר בישול של שני ליטרים עם ידית ארוכה, נקרא לו קלחת, כדי לדלות בו בירה מהכד ולסובב בין
המסובין. כך התיישבנו חמישה חברֶה ונערה אחת סביב השולחן בחדר הריק, סובבים בינינו
את קלחת הבירה ומקנחים בחתיכות מדודות מהלחם ומהגבינה. אינני זוכר את תוכנם המדויק
של הסיפורים, השיחות והבדיחות שלנו, אבל דבר אחד בטוח – הם נשאו אופי אנטי-סובייטי
מובהק, שווים כמה שנות מאסר, לוּ היה נמצא בינינו מלשין.
אחרי כמה סבבים התחלנו לשיר. אחד
השירים שהחברים לימדו אותנו בא כנראה היישר ממסיבות הסטודנטים בגרמניה בימי
הביניים. בשיר היה רק בית אחד, ואותו התחלנו בגרמנית:
Wir haben Freude,
Freude, Freude in Herz,
Freude in Herz, Freude
in Herz,
Wir haben Freude,
Freude, Freude in Herz,
Freude in Herz,
Wollerá![2]
והמשכנו בשפות שונות, כמה
שיותר! ואם היינו מעלים שפה חדשה, שבה הכרנו את אותן מילים בודדות, היינו 'מתרגמים'
במקום וממשיכים
לשיר. ואני, תלמיד מתחיל וחרוץ בעברית ('אלף מילים', כרך א', מאת א' רוזן וא' אבן-שושן – יקר מפז בחוגי המחתרת
הציונית במוסקבה) הוספתי מייד את הבית הזה בעברית קלוקלת:
שמחה יש לנו, לנו, לנו
בלב,
לנו בלב, לנו בלב,
שמחה יש לנו, לנו, לנו
בלב,
לנו בלב,
Wollerá!
זכור לי שאז ספרנו עשרים
ושתיים שפות שונות שבהן שרנו את הבית הזה, מלא שמחת בירה פשוטה ומהנה. תהרגו אותי
היום אם אני מסוגל לשחזר מה היו אפילו חצי מהלשונות ההן, אבל איך אפשר לסמוך על
הסופרים אחרי כמה וכמה סבבים של הקלחת השופעת והתוססת?
חברינו האסטונים המנוסים דאגו כל
הזמן שנשאיר כמות מסוימת של בירה בתחתית הכד לבוקר – "משהו כמו חמישה
ליטרים" נגד החמרמורת (ההנגאובר) הבלתי נמנע והנורא.
לפנות בוקר נטשנו הנערה ואני את החברים שנרדמו בתנוחות שונות סביב הכד,
שהתייבש בינתיים, עם שאריות הבירה היקרות בתחתיתו.
ובבוקר רציתי למות, רציתי
למות, רציתי למות – ולא יכולתי... אולי כוס בירה הייתה עוזרת כמצוות החברים
המנוסים, אינני יודע, כי לא הייתה לי, הכד היקר נשאר אצלם. כך גיליתי את הפּן
הבוגדני הזה של המשקה הנפלא בפעם הראשונה, ועד כה – האחרונה בחיי.
היה יולי 1968. חודש לאחר מכן
שטפו טנקים סובייטיים את הרחובות של פראג, דורסים את האביב הקצר שלה. ימים ולילות
הייתי צמוד למכשיר הרדיו, מנסה לקלוט חדשות אמת מהתחנות המערביות בגלים קצרים דרך
הרעש האדיר של מתקני ההפרעה הסובייטיים, שלכבוד המאורעות הופעלו בעוצמה כפולה
ומכופלת. אז בין יללות ההרעשה שמעתי לראשונה את אריק איינשטיין שר את 'שיר שחלמתי
על פראג' החדש שלו,
וכעבור שלוש שנים הבחנתי מחלון
של אוטובוס תל אביבי באריק עצמו מוקף חברים בפינת דרך פתח תקווה וארלוזורוב.
כעבור שנה-שנתיים, בערב ראש
השנה, נזכרתי בימים ההם ובכד הבירה כששמעתי דרשה בבית הכנסת, בלונדון דווקא. הדרשה
עסקה במנהג להשאיר חלק מהיין שמברכים עליו בקידוש של ערב שבת לברכת ההבדלה
במוצאה –
משל לצורך האנושי לשמור, ולו רק חלק
מההשראה והתעלות הרוח שבתחילת המעשה לסופו.
אני מאמין שכל כוס בירה צוננת
ותוססת שקירבתי לשפתיי מאז נמזגה מתחתית הכד הבלתי נדלה ההוא.
לימים הפך חברי יוּרי לחבר
פרלמנט, שר בממשלה ואחד ממייסדי החוקה של אסטוניה החופשית החדשה.
והנערה הכי יפה – היא עדיין
איתי.
Wollerá!
לוי צירולניקוב,
אוקטובר, 2009
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה