יום שבת, 19 בספטמבר 2020

יד אבי - הגרסה העברית

לקריאה או הורדה בפורמט PDF מהאתר Scribd:

יד אבי באתר SCRIBD

יד אבי

...וְזוֹכֵר חַסְדֵי אָבוֹת, וּמֵבִיא גוֹאֵל לִבְנֵי בְנֵיהֶם...

   תפילת שמונה עשרה

 

ידו הימנית של אבא שלי הושחתה בפגיעה של רסיס פגז גרמני, שהתפוצץ בבוקר של התשעה במארס 1943 בין עצי יער בִּיצָתי אי שם בקוו החזית של לנינגרד, שכבר טושטש בפתיחת המבצע לפריצת המצור[1].

רופא רוסי במחנה השבויים אליו הגיע אבא שלי, שתעה ביער בדרך לתחנת איסוף פצועים, הצליח להציל את ידו מקטיעה, ועל כך היה אבי אסיר תודה לו עד סוף ימיו. צלקת עמוקה לאורך הזרוע נסתיימה אצל כף היד, חסרת אמה וקמיצה ועם זרת שנשארה כפופה, חסרת חיים, אבל עם אגודל ואצבע פעילות למחצה. שתיים אלה בתמיכת הזרת הכפופה הספיקו לו כדי להסתדר עם עפרון על גבי לוח שרטוט במשרד הפרויקטים, אך גם עם כף ומזלג, טוריה, פטיש, שלא לדבר על כפתורים ואבזמים.

האגודל והאצבע ופיסת בשר חרוך נוקשה ביניהן יצרו מין קרס, וכמה קל ונוח היה עבורי - בן שנה וּשנתיים ושלוש וארבע - לאחוז, להישען, להיתלות ולמשוך בקרס הזה. בחיים לא הייתה לי משענת בטוחה יותר.

 

חיו של אבי מורכבים עבורי משני חלקים - לפניי ואחר כך. כעת אני מנסה לשחזר אותם, את החלק הראשון - על פי סיפורים אקראיים, נשכחים למחצה, את השני - על פי זיכרונות רבים יותר, גם הם אקראיים ונשכחים, ובנוסף - על פי סיפורים, מסמכים, רישומים וחפצים - מעט מאלה נשמרו, אך יעזרו גם הם.

 

סמורגון.

אבי - סֶמְיוֹן - יהושע צִירוּלְנִיק  - נולד ב-29 לדצמבר 1913, כלומר ב-11 לינואר 1914 לפי הלוח החדש בעיירה סְמוֹרְגוֹן, במחוז וילנה של פולין, אשר סופח לקיסרות הרוסית ב-1795. היה זה שְׁטֶטְל מבוסס, אשר לעת לידת אבי מנה 16,000 תושבים, כ- 85% מהם - יהודים.

בוויקיפדיה נאמר: ״לקראת סוף המאה ה-19 סמורגון היא מרכז חשוב לתעשיית עור ונעליים״. הינה אז - בסוף המאה 19 יצחק-שמעון - שולית בית המלאכה לרצענות של יֶבְסֵיי גוֹבְסִייֵבִיץ׳[2] התחתן עם מֶערֶע-בֵיילֶע - בתם של ייבסי ואִיטְקֶע - סבא רבה וסבתא רבתא שלי. על פי אגדה משפחתית יבסיי, אחרי שחיתן את מערע-ביילע בתו האחרונה, העביר את בית המלאכה שלו ליצחק-שמעון ונסע למות בארץ ישראל. איטקע נשארה בסמורגון. כשראיתי את אבי בפעם האחרונה ב-1988, הוא סיפר לי על כך והוסיף: אתה יודע - זה בטח היה לפני 100 שנה!

 

יצחק-שמעון ומערע-ביילע

 

זה תואם פחות או יותר למה שסיפרה לי בשנת 1993 פֶנְיָה - אחותו הגדולה של אבי, שהאריכה ימים ממנו. פניה עצמה לא ידעה את יום הולדתה המדויק. על פי סיפורה - לְיוֹנְיָה - אחיו הבכור של אבא שלי נולד ב-1898, אחריו - נולדו האחיות - לְיוּבָּה - ב-1902, סוֹנְיָה - ב-1904, מַנְיָה - ב-1907 ופניה עצמה - ב-1909, ואבי - הצעיר מכולם - ב-1914.

בין כל האירועים האלה - על פי סיפורה של דודתי סוניה, יצחק-שמעון - סבא שלי - הספיק להיות מגויס והשתתף במלחמת רוסיה - יפן בין השנים 1904 - 1905, נפל בשבי היפני וחזר הביתה דרך סין ואנגליה. דודה סוניה הייתה נזכרת במתנות שסבא הביא לילדים מלונדון. היא עצמה אמורה הייתה להיות בת שנתיים - שלוש. חזרתם של 70 אלף שבויים מיפן לרוסיה - עובדה היסטורית, אבל בשום מקום לא הצלחתי למצוא אישוש למסלול דרך סין ואנגליה. היה יותר מתאים אילו יצחק-שמעון ברח מהשבי. אולי דודה סוניה סיפרה על כך, אבל הייתי קטן - איני זוכר.

בסוף 1914, כשאבא שלי היה בן שנה, נוכח התקדמות הגרמנים, עזבה המשפחה את סמורגון, ככל הנראה על פי פקודת השלטון הרוסי. וטוב שכך עשתה, כי בשנים 1915 - 1916 עבר במקומות האלה קו החזית  והתרחשו הקרבות שהם היו בין הקשים ביותר במלחמת העולם הראשונה, וכתוצאה מהם סמורגון נחרבה כליל.

בשנת 1920 כתוצאת המלחמה בין הסובייטים לפולין, הפכה סמורגון לחלק של פולין העצמאית, וב-1939 - על פי הסכם מולוטוב - ריבנטרופ - סופחה לְבֶּלוֹרוּסְיָה הסובייטית. בין 1968 ל-1971 יצא לי לנסוע תכופות ברכבת בין מוסקבה לְוִוילְנָה. בדרך ממוסקבה בארבע השעות האחרונות מהמסע בן 12 שעות הרכבת עברה בין מיִנְסְק - בירת בלוריסיה לְוִוילְנְיוּס - בירת ליטא. בחצי הדרך לערך הייתה הרכבת עוצרת לשתי דקות בתחנת ״סמורגון״.

למינסק הגיעה משפחת אבי - פליטים מסמורגון. יכול להיות - ברכבת - המסילה בין וילנה למינסק הייתה אז כבר פעילה, אבל אני מדמיין - בתוך עגלה רתומה לסוסים, בטור פליטי מלחמה. על פי סיפורה של פניה המשפחה שהתה זמן מה במינסק ומשם ב-1915 עברה לחַרְקוֹב. אולי בגלל ששם כבר גרו קרובי משפחה - משפחת בּוּרַק. רַחְמִיל בּוּרָק - בהמשך יְרַחְמִיאֵל בָּרָק - מפעילי מפא״י בולטים, אחד ממייסדי קיבוץ חניתה - היה בן דודו של אבי - אימהותיהם היו אחיות. על פי דברי אבי בורקים היו עשירים, וכשהוא היה מבקר אצלם, תמיד ביקש תה בחלב. מקורם של בורקים היה מסמורגון, כך שייתכן כי המשפחות ברחו משם יחד.

 חרקוב - פעם ראשונה.

משנת 1915 ועד 1929 המשפחה גרה בחרקוב. יצחק-שמעון החזיק בית מלאכה לרצענות. מהתקופה הטרום - סובייטית אבא שלי לא זכר הרבה. בפרטים - זכר סוסים מטופחים של הצבא הגרמני, שכבש לזמן מה את חרקוב ב-1918 על פי תנאי חוזה בּרֶסְט-לִיטוֹבְסְק בין הבולשביקים וגרמניה. זכר וסיפר - כנראה בתגובה לשאלות שלי - על ההפגנה עם דגלים אדומים ושירה: ״אֵין רַב רִיבֵנוּ וּמוֹשִׁיעַ לֹא אֵל, לֹא מֶלֶךְ, לֹא גִּבּוֹר״[3].

בחרקוב כבר בימי השלטון הסובייטי, אבי הלך לבית ספר יהודי. זה היה בית ספר של שבע שנות לימוד, והלימודים היו ביידיש - אותה יידיש סובייטית נוראה, שבה בוטלו הסופיות והמילים העבריות נכתבו בּתַעְתִיק פונטי. ואומנם על השליטה בשפה הזאת שמר אבי כל חיו - קרא ביידיש את שלום-עליכם ואת מנדלה מוכר-ספרים. פעם ציין כי ״אבא הכריח אותו להתפלל״ - זאת אומרת היה זה כבר אחרי הבר מצווה.

 טַגַנְרוֹג.

בשנת 1929 סבא שלי - יצחק-שמעון סגר את בית המלאכה שלו ועבר לכפר וַארֶנוּבְקָה במרחק של כמה קילומטרים מטגנרוג לחוף הים האָזוֹב והצטרף לקומונה חקלאית יהודית בשם ״הִתְחָרוּת סוציאליסטית״[4]. מבין הילדים נשארו אתם כנראה רק סֶנְיָה וסוניה, השאר היו כבר בעלי משפחות משל עצמם. מה הייתה סיבת העזיבה - לא יודע, ניחוש סביר - הייתה זאת התוצאה של מדיניות מיגור ה"נֶאפּ"[5] - המדיניות הכלכלית החדשה, כאשר עסקים פרטיים מכל הסוגים, כולל חנויות זעירות, בתי מלאכה וספקי שירותים מקצועיים היו ליעד של נישול שיטתי על ידי השלטונות.

אבא שלי ודודה סוניה נזכרו לעתים קרובות בנעוריהם ליד הים: שחפים מעל המים, סירות מפרס של דייגים, החלקה על הקרח של מְפְרָץ טגנרוג הקפוא. בכל השיחות האלה וארנובקה לא הוזכרה אף פעם - כל זאת התרחש ״בטגנרוג״. למה עברו דווקא לשם - לא יודע, אולי היה זה קשור בכך שהאחות הבכירה יותר והנשואה - מניה - גרה בטגנרוג. בעלה היה טבח, אשר קודם לכן שירת כטבח על ספינות צי המלחמה. הוא בישל טעים כל כך עד שאת דייסת גריסי פנינים, אשר אבא שלי לא סבל, אצלם אכל בהנאה. על בעלה של מניה סיפר אבי את הסיפור הבא. בתחילת דרכו בצי הוא שירת כנער סיפון על סְקוּנֶר - ספינת מפרסים. פעם עלו על הסיפון נוסעים - אדמירל עם אשתו ובנו הקטן. הגיעה שעת ארוחת צהריים, הצוות הזמין את האורחים לארוחה. אשתו של האדמירל והבן הודו וּוִיתרו, אבל האדמירל הצטרף לשולחן. נו, איזה אוכל יש למלחים? - בּוֹרְשְט ודייסה. אך התבשילים היו כל כך טעימים, שבסוף הארוחה שאל האדמירל: ומי פה אצלכם הבשלן? - זה הנער - הצביעו לו. אז האדמירל הודה לבעלה של מניה לעתיד ונתן לו מטבע זהב. ערכו של הזהוב הזה היה כמשכורת חצי שנתית שלו. הדייסה האהובה עליי - גריסי פנינים.

מניה ובעלה נתפסו בטגנרוג בכיבוש הנאצי ואבדו. שום פרט על כך לא שמעתי משום מקום.

חרקוב - פעם שניה.

בשנת 1933 לערך אבא שלי בן ה-19 נסע לחרקוב ללמוד. בספרו המיוחד ״המאה היהודית״ מציין ההיסטוריון האמריקאי יורי סלזקין[6], שבמאה העשרים היו ליהודים שלש, ולא כמו שרובם חושבים, שתי הגירות המוניות. השלישית, הנשכחת והגדולה מכולן - הייתה הגירת המוני יהודים אחרי המהפכה ממאות העיירות של תחום המושב של הקיסרות הרוסית לערים, כך שלקראת מלחמת העולם השנייה כמעט 90% מהיהודים הסובייטיים נמצאו בערים, וּשליש מהם - ב״ארבע ערי בירה - מוסקבה, לנינגרד, קייב וחרקוב". ואף על פי שתנועות המשפחות של אבי ושל אמי לא תואמות במדויק את הנוסחה של סלזקין, היו הן חלק מן ההגירה הזאת - על פי הכוחות המניעים והכיוון - רוב משפחת אבי מצאה את עצמה בחרקוב, ושל אמי - בקייב ובמוסקבה.

על פי ההתבטאות של סלזקין ״רַבְּפָאקים[7] היו לכלי החשוב ביותר לניידות חברתית בשנות ה-20 וה-30״. כך - בחרקוב - המסלול של אבי היה דרך רבפאק למכון הפוליטכני של חרקוב, ובקייב - של אמי - דרך רבפאק - לאוניברסיטת קייב. אבי היה הראשון מבין אחיו, שזכה בהשכלה גבוהה. על חיי הסטודנט שלו בחרקוב אני יודע מעט. אפשר להניח כי לא היו הם שונים בהרבה מהתיאורים הספרותיים הרבים של התקופה ההיא - תקופת ״הדור המקולל״ - של צעירים בשנים בטרם המלחמה, אשר רק אחוזים בודדים מהם התמזל מזלם לחזור ממנה. בחרקוב, נדמה לי גרו באותה תקופה האחות הגדולה - ליובה והאח הבכור - ליוניה. לא יודע מתי בדיוק הגיעו לשם גם האחיות סוניה ופניה. אני יודע שאבא גר במעון הסטודנטים של חַ. פֶּ. אִי.[8] - בבניין ״גִיגַנְט״, המתנוסס מעל בית הקברות.

 

נשמר צילום דהוי של אבא שלי עם חברו בבית הקברות הזה, מכוסה שלג - שני בחורים חסונים - אחד מבצע עמידת ידיים מעל הידיים המושטות של השני המוצב בשלג. זכור לי שאבא אמר כי הבחור השני היה בעל שם משפחה זהה לשלו. מי למטה ומי למעלה - קשה להבחין בתצלום. אבי אמר - אני לא זוכר. נדמה לי שהוא למטה.

בחופשות מהלימודים היה נוסע הביתה - להורים ב״קולחוז״, הרוויח עבורם ״ימי עבודה״[9] - זה בקשר לשאלה - מי היה עוזר למי בימי הסטודנט שלו. כנראה גם עבד בעבודות מזדמנות - סבלות או משהו דומה. אני חושב שהאח והאחיות עזרו קצת. על פי כל הסימנים הייתה זאת תקופה מאושרת, ואפילו היו אלה השנים של רדיפות המוניות בברית המועצות, בסובבים של אבי הן לא פגעו. היו חברים שאיתם אבי שמר על הקשר עד סוף ימיו. אחד מהם - אַנַטוֹלִיי קוֹלוֹמֵייצֶב - למד עם אבא שלי בשנה הראשונה ופנה לקריירה צבאית, הצטיין וקיבל תואר של ״גיבור בריה״מ״ במלחמה עם פינלנד בחורף 1939 - 1940. כאשר כבר התגורר במוסקבה היה מקיים קשר קבוע עם אבי, גם אחרי ש״הסתבר כי ש לו בן בישראל״. כשהגעתי מישראל לבקר את ההורים בשנת 1988 - בתקופת ה״פֶּרֶסְטְרוֹיקָה״[10], בדיוק אז ביקר אנטולי בחרקוב בדרכו למוסקבה, ואנחנו נפגשנו. שתינו וודקה.

חרקוב 1988, הראשון משמאל - ואדים, הרביעי - אנטולי, מימין - אבי. דרך החלון רואים את ״גוספרום״.

על חבר אחר של אבי מימי הסטודנט שלו - וָאדִים דֶרֶוְויָאנְצֶ׳נְקוֹ - אספר מאוחר יותר.

 המלחמה.

את הדיפלומה של מהנדס מכונות קיבל אבי עם תחילת המלחמה ב-1941. לאנשים מדור הוריי, בלי קשר עד כמה טרגי היה גורלם האישי ואילו דרגות מצוקה נפלו בחלקם, המלחמה הייתה לפצע עמוק בלתי נרפא, אשר הפך ועיוות את חייהם, אם לא החריב אותם כליל. עבור הדור שלי המלחמה הייתה אירוע מכונן שעל רקע שלו התגבשה תפיסת העולם שלנו.

בימי ילדותי המלחמה הייתה נוכחת בכול: בתים הרוסים בכל חלקי העיר,  נכים - קטועי רגליים על קרשים עם גלגליות, קטועי יד או רגל, לבושי סחבות, מתחננים לצדקה, וגם כרזות, שירים ונאומים - ברדיו, בשיעורים של גן ילדים, משחקים בקרבות עם יריות וצעקות ״הֶנְדֶה הוֹךְ״, סיפורי חברים בגן או בחצר ביתנו על ״כמה פְרִיצִים[11] הרג אבא שלי״ ואילו דברים נפלאים הביא מהמלחמה ואילו עיטורים ומדליות הרוויח בה.

אבא שלי לשוחח על המלחמה לא הסכים, אבל כאשר בלחץ השאלות שלי היה פולט כמה מילים - תמיד היה זה משהו לא נעים, דוחה, סותר את שיח הגבורה הצפוי. איזו תחושה מגעילה היא זאת להשתתף בתור חייל רגלים בהסתערות של טנקים: בתחילה - רכוב על דפנות השריון של טנק, מרגיש כאילו אתה מטרה במטווח, אבל אחר כך חיש גולש על הקרקע ומחפש מחסה כלשהו - הכי טוב - בתוך מכתש מפגז... או איך שלאבא שלי היה חסר כלי פח אישי לאוכל[12] -  והוא נאלץ להיעזר בחייל אחר, אשר היה מקבל מנה כפולה של מרק עבור שניהם, אכל ראשון כמובן והיה דולה מהמרק כל חתיכות בשר.

עיטורים ומדליות לאבא שלי לא היו - מכל סוג  שהוא.

לצבא לא גויס אבי מלכתחילה בגלל שתי סיבות - קוצר ראיה והפנייתו בסיום הלימודים למפעל ייצור מטוסים בעיר סַרַטוֹב, לתפקיד שנתן לו ״שִרְיוּן[13]״. אבל הוא שאף להגיע לחזית. לאבי היו זרים ״דיבורים גבוהים״, אבל את ההתנהגות הזאת שלו הוא פעם הסביר לי בערך כך: בניגוד לרוב בסביבתי הייתי סבור שהיטלר ינצח, ואז – עבורנו, היהודים - זה הסוף, ורציתי למות עם נשק ביד...

כך שבתחילת המלחמה אבי מצא את עצמו בעיר סרטוב על שפת הנהר וולגה. נשמרו שני מכתבים שלו לאחותו סוניה - ידיעות וחרדה לגורלם של בני המשפחה - מי איפה מחפש הצלה מפני האויב המתקדם. היה שם אזכור של אחותו פניה עם בתה התינוקת ובעלה ניקולאי, שלבסוף הגיעו לסרטוב. דודה פניה, בשיחתי אתה אחרי מותו של אבי ב-1993 סיפרה איך הגיעה לסרטוב, ובידיעתה שאבי נמצא שם, הלכה ללשכת הגיוס, כדי שיעזרו לה למצוא אותו. בלשכת הגיוס אמרו לה: ודאי שאנו מכירים את האח שלך - חור הוא עשה לנו בראש - כל הזמן בא ודורש שנגייס אותו.

 

בסרטוב 11/1941 אחרי העבודה ב״קולחוז״[14], הזקן - משם.

 

במכתב שהתאריך שלו 29/7/1942 כתב אבי: ״באוגוסט - ספטמבר העניין יוכרע״. והעניין הוכרע - אחרי קורס קצר של רובאים, מצא אבי את עצמו בחזית ההגנה על לנינגרד הנצורה. על אחד ההתנסויות שם הוא סיפר - על ההפצצות של עמדות הצבא הסובייטי מהספינות על ידי צי המלחמה הגרמני בים הבלטי מתותחים ארוכי טווח בעלי כותר גדול[15]: לא חשוב איפה נופל פגז - עוצמת התפוצצות כה עזה, שבכל פיצוץ אתה נופל אינסטינקטיבית על הקרקע...

שם הוא נפצע ונפל בשבי.

השבי.

על כך שאבי היה בשבי נודע לי בגיל שש לערך - כבר אחרי שתיקותיי הנבוכות המאולצות נוכח הסיפורים של חבריי בגן ובחצר על מעשי גבורה ומדליות של אבותיהם. על מעשי גבורה אבי לא סיפר ומדליות לא היו לו. בראשונה פלטה זאת דודתי סוניה - סיפרה איך היא בכתה כשהגיעה ההודעה שאבא שלי ״נעדר״ - הייתה בטוחה שהוא נהרג. ברוב המקרים זה גם מה שהיה - חזרתו של ״נעדר״ נחשבה לנס. כשהבינה שאין לי על כך מושג, התנצלה וביקשה שלא אספר להורים על פליטת הפה שלה.

אז היא גם הסבירה לי את הסיבה שבגללה העלימו הוריי את הסיפור הזה ממני. העניין הוא שעל פי התקנון של הצבא הסובייטי לחייל אסור ״להתמסר לשבי אויב״. הכוונה היא שחייל חייב להתאבד ולא ליפול בשבי האויב. חוזרים מהשבי זכו במבט עקום ורבים נשלחו מיד למחנות הריכוז של סטלין באשמת ״בגידה במולדת״. פציעה נחשבה למעין נסיבות מקלות. למעשה - דעת הקהל - אם היה דבר כזה בתקופה ההיא - את התפיסה הרשמית הזאת לא קיבלה, והיחס לשבויים לשעבר ״בעם״ וכנראה גם בקרב חלק מהממסד היה אוהד. כעבור שנה - שנתיים, החליט, כנראה, אבי כי הגיעה העת, ובעצמו סיפר לי על השבי שלו. אני משער כי הייתה זאת מצדו שיחה מתוכננת, מאחר והוא קיים אותה במסע רגלי המשותף שלנו מתחנתה האחרונה של חשמלית - כפר אַלֶכְסֵייֵבְקָה - כארבע קילומטרים - דרך השדות לגן שלנו במתחם ״פַּבְלוֹבוֹ פּוֹלֶה״. על הגן בחיי אבי ושלי אספר בהמשך. בשיחה ההיא, הוא סיפר לי כרקע, על המניעים שלו להתנדב לחזית. על כך שהוא נפצע בתשעה במארס כותב אני כעת על סמך תשובתו שנשמרה של המפקד שלו - סרן צִ׳ירְקִין - למכתבה של דודתי סוניה. התאריך שלה - האחד ביוני 1943 - ובה הוא הודיע פרטים על פציעתו של אבי, על כך שהפצע לא מסוכן, וכי אבי הלך לבד לתחנת איסוף פצועים, אבל, כפי שהסתבר לאחר מכן, בה לא נרשם. סרן צ׳ירקין ברצונו לעודד את האחות של החייל שלו, הביע הנחה שאבי הגיע ליחידה רפואית אחרת, ונפרד ממנה ב״דרישת שלום לוהטת, לבבית וקרבית לך באופן אישי ממני ומהמפקדים והלוחמים שלי״.

מה שקרה הוא, שבעוברו דרך היער, אבי, קצר הראיה וכנראה בלי משקפיים, תעה בדרך וּכְשיצא לקרחת יער מצא את עצמו מול קבוצת חיילים גרמנים. מנצל מרחק של כמה עשרות מטרים בינם לבינו, קפץ אבי לתוך מכתש של פגז, ובמשך כמה שניות, עד שהגרמנים הגיעו אליו, הספיק לשלוף מכיס חולצתו הצבאית את תעודת החוגר שלו, שבה היה כתוב שחור על גבי לבן - ״יהודי״ ו״מתנדב״ - ולתקוע אותה  לתוך הבוץ.

מתוך המסלול שעשה אבי במשך שנתיים בשבי הגרמני, זכור לי רק איזה שהוא מחנה באסטוניה, אחד מהמבצרים המפורסמים, כפי שלמדתי אחר כך, בקַאוּנַס, ואחרי זה - מחנות השבויים בגרמניה. סוף המסלול היה במחנה השבויים באזור המבורג. אבי זכר ואמר את שמות המקומות, אבל אני - לא רשמתי. פרט אחד כלול במסמך ישן ובלוי לגמרי, שהגיע לידיי. זוהי גלויית דואר צבאית גרמנית. על צדה האחד מופיעה הכותרת בדפוס גותי ״Feldpost״, יש מקומות לכתובות של השולח והנמען והציטוט בגרמנית החתום ״der Führer״ - משהו על החזית, המולדת וההיסטוריה. גלויית הדואר הצבאית הזאת שימשה, כנראה ככרטיס הכרטיסייה במרפאת מחנה השבויים, כי בצד השני הפנוי שלה - כתוב בעפרון כימי בכתב יד באותיות גותיות: ״Gefangene No 301 Cyrulnikow Semionowitsch״ וכמה נתונים במכונת כתיבה, שמהם ניתן בקושי להבחין במילים “lazaret״, ״Ljuban״ והתאריך - 10.4.1943.

 


 

מקופל בארבע, תחוב בכיס חולצתו הצבאית, הכרטיס הזה מכרטיסיית המרפאה, שימש את אבי, כנראה, כמעין תעודת זהות בשבי ואחרי השחרור. כך שניתן להניח כי מרפאת מחנה השבויים בְּלְיוּבָּן הכבושה כ-80 קילומטר מלנינגרד הייתה התחנה הראשונה במסלול בן השנתיים ההוא.

אחרי שהציל את ידו של אבי מקטיעה, דאג אותו רופא שבוי רוסי אלמוני, גם לתזונת הפציינטים שלו: מנצל קשריו במנהלת המחנה, השיג עבור הפצועים גבינה צהובה מקולקלת שנפסלה במחסן. גבינה כזאת, לדברי אבי, אפילו מעובשת ועם תולעים, שומרת על תכונותיה התזונתיות, ואכילתה כרוכה במקרה הגרוע בקלקול קיבה. כמעט תמיד אני אוכל שאריות גבינה מעובשת.

הסכנה העיקרית עבור אבי בשבי הייתה, כמובן, שייגלו כי הוא יהודי. הוא הבין מיד כי להיזהר צריך לא מהגרמנים - אצלם הדימוי של אב טיפוס יהודי היה שונה לחלוטין - אלא מבני ארצו השבויים. אבי סיפר שברגע מסוים בהתחלה, כשהוא היה במצב של דיכאון, הוא הבין כי הבעת תוגה ״יהודית״ מיוחדת עלולה להסגיר אותו. לאורך כל תקופת השבי הוא נאלץ לקיים במאמץ ובמתח רב דימוי כזה, שלא עולה בקנה אחד עם יהדות. חלק אחד של תדמית יהודית אב-טיפוסית אצל סובייטים הייתה אינטליגנטיות. כדי לא להראות ״אינטליגנט״, ועקב כך - יהודי, היו לאבי שני אמצעים - לנבל פה בגסות למכביר ולעשות עבודה פיזית - בלי התחמקות ובמיומנות. הניסיון שלו ב״קולחוז״ עזר לו מאוד - הוא אפשר לו להראות, כי לא זו בלבד שהוא לא נרתע מעבודה פיזית, אלא גם מכיר ויודע לעשות כל מלאכה. חיפשו מי ייקח על עצמו לטפל באורווה עם ארבעה סוסים - אבי התנדב. חבריו ניסו להניא אותו מכך: מה אתך? הלא גרמנים כל כך קפדניים, קשה לרצות אותם. אבל אבי הכיר את העבודה הזאת, למעשה הייתה זאת עבודה קלה, הוא היה מסיים אתה מהר, והיה לו זמן - למד לקלוע סלים מקש. לדבריו bauer היה נותן כיכר לחם בעבור שני סלים, והייתה זאת תוספת גדולה לקצבת רעב של מזון שקיבלו השבויים.

על כמה מקרים הקשורים בסכנת חשיפה סיפר אבי. הוא פגש והתיידד עם שבוי יהודי, שהיה כמוהו מסתיר את זהותו. פעם תפסו אותו וחשפו את יהדותו - לא הגרמנים, אלא השומרים אוקראיניים, עם המבט המיומן שלהם. זה היה ככה. בניגוד לשבויי מלחמה מצבאות בנות הברית, השבויים הסובייטיים, לא קיבלו שום עזרה מהצלב האדום על פי הציווי של סטלין. המערביים קיבלו שתי חבילות בחודש, והייתה זאת עזרה מהותית. היה שם בשר משומר, חלב מרוכז, צנימים, שוקולד. שבויים מצבאות בנות הברית החליפו מכתבים עם משפחותיהם.

אבי פעם התבטא: ״רק נשים היו חסרות להם״. אז המערביים חלקו את החבילות שלהם עם הסובייטיים - היו סידורים. לדברי אבי - ״מעשה היה פשוט״ - לבשו חולצה וחבשו כומתה ממדי הצבא הצרפתי והלכו לאזור המערביים. למה דווקא צרפתי - כך אמר אבא - לא יודע. אולי בגלל הדמיון בשאר פרטי המדים? המגפיים?

אז בדרך חזרה ממבצע כזה השוטרים האוקראיניים תפסו והיכו את חברו של אבי - היהודי. יותר מאוחר אבי ראה אותו עם הטלאי הצהוב. ברגע מסוים לחש לו החבר שלו: עדיף למות מאשר להיתפס.

מקרה אחר היה כך. כל כמה חודשים הגרמנים מטעמים תברואתיים נהגו לגלח לשבויים שער ערווה. פעם לצורך ביצוע המשימה הגיע לצריף שלהם ברנש עם ״פנים מאוד לא טובות״. מלא חשש, נעמד אבי אחרון בתור. האיש הסתכל, הרים מבט: ״מה הלאום שלך?״. אבא ענה: ״טטרי״. במזל זה עבד.

מקרה אחר שעליו סיפר, היה כשהוא ניסה להסביר לגרמני מה זה שום. אבי ידע גרמנית לא רע, על פי מידות סובייטיות - למד בבית הספר ובמכון, אבל בעיקר - עזרה מאוד יידיש. פעם, עוד לפני השבי, הזעיקו אותו למפקד וביקשו לתרגם איזה שהוא מסמך גרמני, אבל הטקסט היה מסובך, בכתב גותי, והוא לא כל כך הצליח. אחרת אולי היו הופכים אותו למתרגם. אז היא פחד, שהמילה שמשמעותה ״שום״ - knoble - היא מילה עברית, ולא גרמנית, לכן לא העז להגיד אותה. ניסה להסביר במילים אחרות, אולי הגרמני יבין ויפלוט מילה נכונה. לא הצליח לו.

תקופה מסוימת עבד אבי במשק חקלאי של איכר. היו נוסעים לאסוף זרדים ביער - אבי ובעל הבית. פעם בדרך חזרה הסוס נעצר. אבא אמר - לפעמים זה קורה - פתאום הבהמה נעצרת ולא מוכנה לזוז בשום אופן. בעל הבית ניסה כך ואחרת - הסוס עומד. בעל הבית יצא מכליו - שוט, מקל - כלום לא עוזר. ברגע מסוים עצר מבטו באבי: ואתה, למה אתה לא עוזר?  - הניף עליו שוט, אבי שלף מקל מערימת זרדים - הניף עליו חזרה. עמדו כך דקה, בעל הבית נרגע. הסוס זז.

על מקרה נוסף הזכיר לאבי חברו לשבי, שכתב לו מכתב, כשהייתי כבר בן תשע בערך. היה זה אירוע יחיד במינו - לא זכור לי שהחברים לשבי היו מקיימים קשרים בתקופה שאחרי המלחמה. אבל מקרה כזה קרה והחבר הזה הזכיר אותו לאבי במכתב אליו, והוא סיפר לי.

לגרמנים היה נוהג - על כל עוון או משגה - לקבוע עונש. אבי לא אהב מנהג שכזה גם בהוואי הסובייטי וקרא לו ״התנהגות של כלב רועה גרמני״. העונש הנפוץ ביותר היה - springen - כלומר לשכב ולקפוץ לעמידה ״עד שהשבוי כבר לא יכול לקום ממכה בקת רובה״. פעם שומר אחד ציווה כך על אבי, אך הוא סירב. השומר רץ והביא רובה לאיים עליו, אבי התעקש ולא קפץ. לא יודע מה קרה שם, אבל המקרה נשאר בזיכרון.

בשבי נחשפה בפני אבי האמת על האנטישמיות. העדויות של כולם מהדור ההוא, עם מי שיצא לי לשוחח על כך, היו פה אחד: ״לפני המלחמה לא הייתה אנטישמיות בברית המועצות״. לעומת זאת אחרי המלחמה היא פרצה ופרחה במלוא הדרה. אני חושב שלפני המלחמה רגשות אנטישמיות הוסתרו בקפידה, אבל במחנה שבויים, ובעידוד תעמולה נאצית, הם קיבלו ביטוי מלא, ולכן להסתתר מ״החברים״ לשבי היה צריך ללא הרף. אבי לא דיבר על זה הרבה, רק אמר פעם משפט כזה: לפני המחנה הייתי מוכן להתחתן עם לא יהודייה, אבל אחרי השבי הבנתי שלא.

שיחה אחרת עם גרמני, כנראה אזרח, הייתה כזאת. הגרמני יזם אותה בעצמו. התעניין בחיים בברית המועצות, אפשר שהיה מ״האוהדים״. אמר לו: אל תחשוב - אני יודע איך זה אצלכם - סוציאליזם, שלטון העם... דבר אחד רק לא תופס - איך יכול להיות שאין אצלכם ניצול, כאשר ישנם יהודים?

 אבי ציין שנפילתו לשבי הייתה כבר אחרי הכישלון הגדול של הגרמנים בסטלינגרד[16], ואז היחס שלהם כלפי השבויים היה פחות אכזרי, מקודם. כך סיפרו.

הוא זכר הפצצות גרמניה על ידי מטוסי בנות הברית: ״חצי יום - השמיים שחורים מגלי המטוסים של האמריקאים והבריטים, הטסים להפציץ״.

 

דיוקן אבי שצייר בפחם צייר אלמוני מבין השבויים. מקופל בארבע עשה אותה הדרך כמו הכרטיס מכרטיסיית המרפאה.

 

בימים האחרונים לפני הגעת חיילות בנות הברית התפזר משמר המחנה. השבויים, שנשארו לבד, התייעצו - מה לעשות. הדעות נחלקו - היו שחשבו שצריך לשבת ולחכות, אחרים - שצריך לקום ולברוח. אבא שלי ברח, היה לבד ביער, לא אכל שלשה ימים. פעם התקרב לבית בקרחת היער. יצא אליו גבר בחולצה אזרחית, אבל מכנסיים צבאיים, אמר: לך מפה. אבי הסתובב והלך - על גב השינל שלו אותיות [17]SU. כלום לא קרה. בסוך היממה השלישית שמע רעש הטנק שחצה את היער. לא ידע של מי הטנק. הטנקיסטים הבחינו בו, הטנק נעצר, הטנקיסטים יצאו החוצה - אלו היו האנגלים, אספו אותו. ידע, שאחרי רעב ממושך צריך  להיזהר - לא להתנפל על אוכל. הייתה לפניו דרך לא פשוטה. Google maps נותן: ״המבורג - חרקוב - 2,144 ק״מ, יש כבישי אגרה בדרך״.

פה אציין שתמונת חזרתו של אבי מהשבי שאני מדמיין מתבססות במידה רבה על קולנוע. כבר הזכרתי, שבעם ובחברה היחס כלפי החוזרים מהשבי היה אוהד, בניגוד ליחס השלטונות. והקולנוע שיחק תפקיד מיוחד בטיהור הזוחל של שבויים לשעבר. דווקא בשנות ההפשרה[18] ההן התחילו להופיע סרטים, שבהם הוצגו שבויים כדמויות חיוביות ואפילו כגיבורים. הרגשתי שלאבי זה חשוב. הוא עקב אחרי סרטים כאלה ולפעמים העיר הערות על אמיתות של קטעים כאלה או אחרים. נוסף על כך בסרטים האלה - סובייטיים ופולנים - תוארו המצב והאווירה באירופה אחרי המלחמה. היו כמה קטעים שהוא העיר עליהם. הרבה לא סיפר, לכן את המצב - תנועת החיילות בדרכים, ערים הרוסות, חבורות אנשים בני לאומים שונים - שבויים משוחררים, עקורים, כנופיות בוזזים - אני מתאר לעצמי יותר מהסרטים האלה. את גלי המטוסים של בנות הברית המכסים את שמי גרמניה הזכיר לו קטע באחד הסרטים. בסרט אחר – ברקע של תמונות אסירי מחנות משוחררים צועדים בהמוניהם - נשמע רעש מוזר. אבי אמר: אתה יודע מה זה הרעש הזה? - נקישות של מאות נעלי עץ על המרצפת. היה מוכר לו.

ועוד: ישב פעם באזור הכיבוש הבריטי בחבורה של אסירים לשעבר בני אומות שונות. פתאום נכנס חייל אמריקאי קצת שתוי, שאל: יש רוסים? - היו פולנים, אוקראינים... אבי התנדב להיות רוסי. האמריקאי חיבק אותו, הוביל החוצה למשאית (או לטנק?), שלף ממנו בקבוק ויסקי - אבי חשב, שאחרי הרעב, אולי לא יזיק קצת לשתות - שתו, התחבקו. אבא סיפר: כששתה - לא הרגיש חוזק מיוחד, אך כעבור זמן מה - עלה חזק לראש. היה זה אולי פעם ראשונה ואחרונה בחייו, שאבא שלי שתה ויסקי. סיפר על זה, כשראה קטע דומה מאוד בסרט[19].

בעיתונות הסובייטית ובסרטים אחדים היו סיפורים על כך שכאילו אזרחים סובייטיים, שנקלעו לאזורי כיבוש מערביים היו תחת לחץ שלא לחזור למולדת, כאילו איימו עליהם, לא נתנו לעבור לאזור הכיבוש הסובייטי. על כך פסק אבי בבירור: שקר מוחלט - יכולתי ללכת לאן שרציתי. והוא רצה הביתה.

אופייני הוא שאת הלילה הראשון באזור הכיבוש הסובייטי בילה אבי בתוך התא של בית כלא. מיד במעבר נלקח לחקירה אצל סגן אלוף אחד. הוא היה גס ותוקפני: נו, תוֹדֶה, היית אצל וְלַסוֹב?[20] אמר לו אבי - ידע כבר שלא כדאי לחשוף זאת יותר מדי - אז אגלה לך שאני יהודי. - אז מה? אין בוגדים בין היהודים? - לך בינתיים למעצר ואז נראה. אבי נזכר: תא מאסר גדול, הרבה אנשים, בעיקר גרמנים, מישהו סיפר בהארכה את סיפורו. אבא החליט שבטח בלילה לא ייקראו לו לחקירה - לא עד כדי כך הוא חשוב - חלץ מגפיים,  הסתדר לישון על הדרגש. ואולם באמצע הלילה קראו לו - וכאן התמזל מזלו בפעם הראשונה. שני אנשי אֶן. קַה. וֶה. דֶה[21]. שחקרו אותו בלילה - נראה הייתה להם עבודה מרובה - התייחסו בהבנה לסיפור שלו - תפסו שהפצוע שנשבה והפך לנכה, ובנוסף - יהודי - לא סביר שיתגייס לצבא של ולסוב. אחד מהם היה במקורו מחרקוב. אמרו לו: לאן תילך בלילה? - לך תגמור לישון בתא ובבוקר - תילך. והוא הלך - דרך אירופה - הביתה. מרחק כלשהו הצליח לנסוע עם יחידת הצבא הסובייטי שפניה למזרח, אבל הסתבר שמישהו מ״החוזרים למולדת״ גנב משהו - כולם הורדו. אחרי זה אבי נסע באופניים. נדמה לי שבשטחה של ברית המועצות הצליח כבר לעלות על רכבת. Google maps לא נותן הערכת זמן נסיעה במסלול הזה על אופניים.

על אחד הרשמים בדרך סיפר אבי - אישה פולניה אמרה: כמה רע היה היטלר, אך דבר אחד טוב עשה - פטר אותנו מהיהודים.

 חרקוב - פעם שלישית.

כשאבי הגיע לחרקוב שיחק לו המזל בפעם השנייה. מהדרך הוא כמובן שלח מכתב הביתה - ז״א לאחותו סוניה בחרקוב. שמועה עברה בין חבריו: סניה האפרפר[22] - חי! ״אפרפר״ כינוהו החברים בגלל שהחל מגיל שמונה עשרה נוצר בשערו השחור פס שיבה לבן סביב הראש - תופעה מוזרה כזאת. כשהכרתי אותו הפס הזה כבר נמהל בשיבה רבה נוספת. ואז חברו ללימודים - ואדים דרוויאנצ׳נקו, - כשנודע לו על חזרתו הקרובה, - ואולי גם הגיעו אליו שמועות על היחס הבעייתי של השלטונות לחוזרים מהשבי - כתב מכתב לווֹרוֹשִׁילוֹב, שהיה אז שר הביטחון. במכתבו תיאר את ״מעללי הגבורה״ של אבי: היה בוגר טכניון טרי, פטור משירות צבאי בגלל בריאות וכבעל ״שִׁריוּן״ בתעשייה הביטחונית, נאבק, גויס כמתנדב, נלחם וכו׳. כך שכאשר אבי הגיע ללשכת הגיוס בחרקוב כדי לעבור רישום, שם כבר קיבלו מכתב לגביו ממשרדו של וורושילוב: ״יש לסייע ככל שניתן״. היו כנראה אנשים בעלי מצפון במשרד ההוא. כך שבנושא הזה לא היו לאבי יותר בעיות. הזדמן לי לראות את פנקס המילואים שהוא קיבל - בסעיף אחד היה שם כתוב: ״היה בשבי (רשום על פי מילים)״. כנראה כרטיס ה-Feldpost, שהתבלה בכיס החולצה הצבאית שלו, לא עשה עליהם רושם. והחולצה - אצלי, שומר עליה.

כשחזר לחרקוב התחיל אבי לשקם את חיו. אני מניח שגר אצל אחותו סוניה - היא הייתה הכי מסודרת בין האחים.

סוניה הייתה נשואה למַקַר פַּבְלוֹבִיץ׳ לֵיגַבְקָה - פרופסור לספרת רוסית באוניברסיטת חרקוב. הייתה להם דירה מפוארת, לפי המושגים של אז - בעלת ארבעה חדרים עם שתי מרפסות בקומה עליונה בבית גדול בשדרות ״פְּרַוְודָה״ - בית שהיה לו הכינוי ״הבית של המומחים״ - מול  הבניין הענק והמפורסם בחרקוב בשם ״גוֹסְפְּרוֹם״[23] - כלומר ״בית התעשייה״. היה זה מבנה ענק בסגנון קונסטרוקטיביסטי, שבו שכנו כמה עשרות ארגונים, על פי רוב כאלה, שעסקו בענפי התעשייה השונים של אוקראינה. יחד עם דודה סוניה גרה גם אימא שלהם - הסבתא שלי - מערע-בילע. היא נפטרה בסביבות 1950. אני חושב שבפינוי[24] הייתה יחד עם סוניה ומקר. בעלה - סבא שלי - יצחק-שמעון - מת בזמן הפינוי ונקבר, על פי סיפורה של דודה פניה, באלמה-אטה, בקזחסטן. את הסבתא אני זוכר במעורפל: זקנה קטנה עם מטפחת לבנה עושה משהו במרפסת של דודה סוניה. נשמר צילום שלה - אתי. באותו ״בית המומחים״ השתכנה באותה הכניסה או בכניסה הסמוכה אחותה של אמי - טַנְיָה עם משפחתה - בעלה - יֵנְגְוַון אִינְסוּגוֹבִיץ׳ קִים - פרופסור למתמטיקה ובתם - אִירְמָה. אולי גם אמי גרה אתם. כך, כמובן, הכירו אימא ואבא שלי, אבל זה היה מאוחר יותר.

דבר ראשון - היה על אבי לשחזר את המסמכים שלו - אתם ניתן היה לחפש עבודה, ועבודה בתקופה ההיא - ״זה היה הכול״. אבי סיפר שהמסמך הראשון שהצליח לשחזר בעזרתו של הארכיון הייתה דיפלומת הטכניון שלו. אתה הוא קיבל משרת מהנדס בלשכת הפרויקטים לתכנון מפעלי פלדה - ״גִיפְּרוֹסְטַל״ - הממוקמת באותו ״בית התעשייה״ - ה״גוספרום״. ידו הפצועה להפתעתו ולשמחתו הגדולה הוכחה כטובה לשרטוט. איפה שהיה צורך בכיתוב יפה - עזרו לו החברים. בלשכת הפרויקטים הזאת עבד אבי כמעט שלשים שנה עד פרישתו לגמלאות בגיל ששים. כמו שאני מבין התמחותו היו מכונות הרמה עבור תנורים ומתקני ייצור אחרים בתעשיית הפלדה.

 


ייתכן שלפני הנישואים בשנת 1947 הוא קיבל מקום וגר באיזה מעון עובדים[25]. אולי גם אימא שלי, אשר כבר לימדה אנגלית באוניברסיטת חרקוב, גרה לפני הנישואים במעון עובדים כלשהו.

כשהתחתנו יכלו ההורים שלי ״להיות מועמדים לקבלת חדר״ - כך היה הסידור ב״חברה הסוציאליסטית״. והם ״קיבלו חדר״ - 16 מ״ר בדירה המשותפת - ״הקומונלית״ - בקומת קרקע בבניין הסמוך ל״בית המומחים״ - ״בית התעשיין האדום״. בחדר הזה גרתי עם הוריי עד גיל שש. קבלת ״שטח מחייה״[26] בברית המועצות תמיד היה אירוע דרמטי. הוא היה קשור בביקורים תכופים במשרדים למיניהם, הצגת מסמכים רבים, היתקלויות במתחרים הטוענים לאותם ״שטחי מחייה״, התחננויות ואיומים. תודה לאל, שבמשך 23 השנים שחייתי בברית המועצות, לא יצא לי לעסוק במשהו דומה. באותן השנים שאחרי המלחמה היה התהליך הזה, כנראה, עוד יותר לוהט ונפיץ. לתוך מנגנוני הבירוקרטיה והשחיתות הסובייטיים הרגילים נמזגו דרמות וטרגדיות מהמלחמה: השתתפות או אי השתתפות בלחימה, עיטורים צבאיים והיעדרותם של אלה, שהיה בשטח כבוש (חשוד ביותר), פצעים, יתמות, אלמנות, אובדן ילדים, אחים .... - צער לא היה חסר. לכך יש להוסיף עצבים חשופים ומרוטים במלחמה, סטיות פסיכוטיות ונכונות לייאוש, הסתכנות ואלימות, שטופחו בשדות הקטל. אירוע השיא בתהליך האחיזה בשטח מחייה היה המעמד של קבלת ״הצו״[27]. אך בכך לא תמיד הסתיים המסע. לפעמים הסתבר שבשטח המחייה שנועד לך נכנס כבר מישהו באופן בלתי חוקי, או כתוצאה מטעות מנהלית - או אז הדרמה הייתה מקבלת את המשכה. אני לא חושב ש-16 המטר של הוריי היו קשורים למשהו דומה, אבל הנושא עצמו היה כל כך כואב ונוכח בכול, עד שהשיחות עליו היו תכופות וערות, במיוחד בשנים הראשונות שלי, כך שאני – התינוק, קלטתי וזכרתי את המוזיקה ואת התכנים המטרידים. זכורים לי סיפורים על מימוש ״הצו״, שבהם הוזכרו ״גרזנים״.

החדר שבו גרתי בשש השנים הראשונות של חיי היה בבית ״התעשיין האדום״ בשדרות ״פרוודה״ 5, בכניסה 14 של בית דירות ענקי. בתחילה, נוסף אלינו, גרו בדירה המשותפת ההיא עוד שתיים או אפילו שלוש משפחות שכנים - במעורפל אני נזכר באיזו זקנה בחדר של כוך ואיזה זקן לא מוכר. עד שהתכבדתי להיוולד, לא לפני שהסתובבתי פעמיים, לאימא שלי היו שני הריונות לא מוצלחים. כך שבחודשים האחרונים היא נאלצה לשכב ״בשמירת הריון״. בבוקר אבי הלך לעבודה, ואימא שכבה בלי לקום באותו החדר של 16 מ״ר. אחד השכנים היה נוהג להשאיר ליד הדלת הפתוחה למחצה לחדר הוריי את סיר הלילה של הילד שלו, עם כל התכולה לכל היום. אבי ביקש ממנו לא לעשות זאת פעם ופעמיים. בפעם השנייה הוא ענה לו שהנימוסים היהודיים שלו לא מוצאים חן בעיניו. על זה השיב לו אבי כי בתגובה להתגרות אנטישמית נוספת מצדו הוא יכה אותו בפרצוף[28]. האיום פעל, וביותר ממובן אחד. מעולם לא ראיתי את אבי מתקוטט עם מישהו ולא שמעתי קללה גסה מפיו. הוריי גרו בבית הזה יותר מארבעים שנה, רוב הזמן - בכניסה אחרת, ובמשך כל הזמן הזה זקנות, שישבו ליד הכניסות לבית - תופעה סובייטית ידועה - סיפרו אחת לשנייה ולכל דורש - שמאבא שלי צריך להיזהר, כי הוא מכה שכנים בפרצוף.

כעבור שנה - שנתיים, כתוצאה של חילופי שטחים מסתוריים אנחנו נשארנו באותה הדירה הראשונה עם משפחת שכנים אחת בלבד. הייתה זאת משפחה יהודית, שאתה היו להוריי יחסים ידידותיים מאוד, גם שנים אחרי שהם ואנחנו עברנו דירות. זוכר רק שראש המשפחה הייתה אישה - רופאה נירולוגית בעלת הופעה יהודית מובהקת מהזן השחום המזרחי. שמעתי שהיא עברה את המלחמה כרופאה בצבא לוחם, ועל כך שמישהו מבני משפחתה - אולי בעלה - היה במאסר ואחרי השחרור נאלץ לגור במקום אחר - ב״קילומטר המאה ואחד״ המפורסם[29].

מטבח, שירותים ואמבטיה היו משותפים. במטבח לכל משפחה היה שולחן משלה, ואילו כיריים וכיור היו בשימוש משותף. כשהופיעו מקררים - לכל משפחה היה אחד משלה - בתוך החדרים. כשהייתי בן שנה ומשהו בדירה השכנה קרה פיצוץ גז. בחדר שלנו עפו כל הזכוכיות מהחלונות. הוריי חשבו שהתחילה מלחמה. לפי הסיפורים רסיסי זכוכית זעירים מצאו בראשי והוציא בעזרת פינצטה גם חצי שנה אחרי כן. בנוסף הפיצוץ הרס את הקיר בחדר האמבטיה המשותף שלנו והוציא מכלל שימוש את מתקן החימום בגז. את הקיר בנו מחדש, ואילו את מתקן החימום הגדול, חלוד כולו, שכב ללא תועלת על הקרשים המכסים את האמבטיה, אני זוכר בכל השנים עד שעברנו. השימוש באמבטיה באופן כזה היה מוגבל לרחצה בכיור וכביסה בגיגית. אותי רחצו בגיגית, בעוד שהמים לשם כך היו מחממים בדליים מעל כיריים של גז במטבח. איך התרחצו ההורים - לא יודע. דיבורים על הליכה לבית מרחץ לא זכורים לי.

כשהייתי בן שש, כתוצאה של מבצע החלפות ״שטחי מחייה״ מסובך, שהיה מעורב בו מישהו מ״ההנהלה״, הוריי הצליחו לעבור לשני חדרים סמוכים בדירה משותפת באותו הבית - בקומה שבע של כניסה שתיים. זה היה שיפור רציני - פתאום היה לי החדר משלי. כמה חששות היו קשורים במעבר הזה - הקומה השביעית הייתה בעייתית: המעלית בכניסה התקלקלה לעתים קרובות, ואז היינו צריכים לטפס שבע קומות ברגל. בנוסף - מים בדרך כלל לא הגיעו לקומה השביעית, והיה צורך לסחוב אותם בדליים מהברז בחוץ ליד הכניסה, בתקווה שהמעלית הפעם לא תתקלקל. רק כעבור כמה שנים, כתוצאה של ״מאבק״ הדיירים, שבה השתתף אבי, אי שם הותקנה המשאבה, והמים התחילו להגיע עד אלינו. אז התחלתי להתקלח. שכנינו לדירה הייתה משפחה יהודית, מה שנחשב למזל גדול, היחסים אתם היו טובים, אך לא לבביים, כמו עם השכנים בדירה הקודמת. טלפון, אציין, לא היה לא בדירה הישנה ולא בחדשה עד השנה האחרונה לפני שסיימתי את התיכון בגיל 18, ונסעתי למוסקבה.

מאחר ושני הוריי עבדו הייתי תקופת מה נתון להשגחת מטפלות ובגיל שלש הלכתי לגן.[30]

חלון החדר שלנו בקומת הקרקע בדירה הראשונה ההיא יצא לחצר ענקית. בתוכה לאורך היקפה באורך חצי-קילומטר עבר כביש עם מדרכה בצד המבנה. פיסת האדמה מתחת לחלונות שלנו נראתה לאבי כמתאימה לגינה קטנה. זוכר, איך הוא, ואני אתו, משרטט באת על האדמה הלחה את הגבולות לערוגות, מיקומים לעצים ושיחים. כעבור זמן מה נפתח כבר חלון החדר שלנו אל תוך גינה זעירה: שניים - שלשה עצים, שיח הלילך, פרחים על ערוגות, ספסל בצל. שם בפינה אפשר לי אבא לערוך ניסוי בוטני משלי - תחת הנחייתו שתלתי כמה צמחים, השקיתי אותם. שום דבר טוב מזה לא יצא.

  ספרים.

אבי לימד אותי לקרוא וגם קרא לי מהספרים. מן הסתם גם אימא קראה לי, אבל זכרתי - את אבא. קרא לי ספרי ילדים, כמובן, אך גם ממה שהוא קרא בעצמו, אם זה התאים לי: על מלך סַלְטָן ואגדה על הכומר והפועל שלו - בַּלְדָה, ועל דג הזהב[31], ועל הסוחר קַלַשְנִיקוֹב, ו״עלה האלון שנשר מהעץ במולדת״[32], ״חטופי קַוְוקָז״ של טולסטוי ושל לרמונטוב. אבי קרא הרבה - מנעוריו היה לו ההרגל הזה. באותן השנים הראשונות ששב מהמלחמה, דבר מותרות יחיד, שהוא הרשה לעצמו, היו ספרים. אני זוכר את כוננית הספרים הראשונה שהוא הביא ותלה על הקיר ליד מיטתי. באותה תקופה התחילו למכור מה שנקרא ״מהדורות למנויים״: הוצאות לאור מכרו מנויים ל״אוסף יצירות״ של סופר מסוים - סידרה של מספר כרכים. היו אוספים החל משניים - שלשה ועד ל-30 כרכים. הכרכים הוצאו לאור בהדרגה - כל כמה חודשים - כרך. אהבתי להתלוות לאבי בהליכה אל ״החנות למהדורות מנויים״ במרכז העיר פעם - פעמיים בחודש. שם היינו בודקים אם יש משהו חדש מהמינויים שלנו. לפעמים לא היה כלום - ואז חזרנו מאוכזבים שנינו. אך לעתים קרובות יותר היו למכירה אחת או כמה כרכים חדשים, ואז היינו נושאים אותם, עטופים בקפידה בנייר עטיפה גס וקשורים בחבל, מצפים לרגע שבו נפתח אותם בבית: ריח צבע דפוס, דפים שנדבקו זה לזה, תחושה נפלאה של ספר חדש, ציפייה לתגלית בפתח.  ״מהדורות המנויים״ האלה הודפסו במאות אלפי עותקים, המחירים היו סבירים, ורבים מהם קישטו קירות בבתי האינטליגנציה. אבא שלי את הספרים האלה קרא - לא לפי סדר הגעה, אבל באופן מתמיד ובהנאה. מה שהיה מתאים - קרא גם לי. ואי אלו סיפורים, שהיה עוד מוקדם לקרוא לי - סיפר בזמן הטיולים הרגליים שלנו. את רוב הספרים ההם, כשבגרתי, קראתי בעצמי, אחדים - יותר מפעם אחת, אך גם היום הדמויות של ז׳אן וולז׳אן, רב חובל נֶמוֹ, רובינזון קרוזו, טַרָס בּוּלְבָּה, גרב עור, זִ׳ילִין וְקוֹסְטִילִין חיות בדמיוני יותר מאותם סיפורי אבי, ממה שזכור לי מקריאה. היו ספרים שעשו עליו רושם חזק בנעוריו, ואבי השתדל לשתף בו אותי, מנסה לשכנע לקרוא אותם. חלק מהיצירות ההן כבר יצאו מהאופנה ולא פשוט היה להשיג אותן. כך היה עם ״המלחמה על האש״ וספרי ההמשך מאת ז'אן רוני הבכור. רק בספריה המרכזית הצלחנו להשיג אותם במהדורה משנות העשרים - אולי אותם עותקים עצמם שקרא אבי בנעוריו. הספרים הנשכחים הללו מצאו חן בעיניי, אבל לא עשו רושם מיוחד. והינה ב-1981 הסריט הבימאי ז׳אן אנוֹ סרט נפלא - “Quest for fire״ - אולי עלה בידו לקרוא את הספר כמו שאבי קרא בזמנו, ואני לא הצלחתי. עד הסרט. לצערי גם הסרט הזה כבר נשכח. החלק הרוסי של ספרית אבי אתי בישראל כבר 50 שנה.

למוזיקה לא היה אצל אבי קשר מיוחד. פרט לרדיו וקולנוע לא היו מקורות נוספים. אבי אהב שירים מסוימים, זמזם אותם, והתייסר בגלל העדר מוחלט של שמיעה מוזיקלית אצלי. בזמן הטיולים שלנו ניסה להוציא ממני ולו מנגינה פשוטה אחת - ״אשוח עץ נולד ביער״ או ״בבקעות ובהררים״ - ללא תקווה[33]. ואני דווקא הייתי להוט  - נורא רציתי לשיר, אבל כולם היו סותמים אוזניים. עד היום סותמים. כשבני גילי התחילו לבקר בבית ספר למוזיקה, נורא קינאתי בהם ונדנדתי להורים שיירשמו גם אותי. מספר פעמים הביאו אותי למומחים בתקווה ״שהשמיעה תתפתח״, אך פסקי הדין שלהם היו ללא שינוי. מאוחר יותר, כשהייתי כבן תשע, ביוזמתה של אמי הופיעו בבית פטפון ותקליטים. כך קיבלתי איזו שהיא היכרות ראשונית עם מוזיקה קלסית - יצירות פופולריות לרוב של מלחינים רוסיים ואירופאיים - קונצרטים, סימפוניות, אופרות וכד׳. הופתעתי לגלות שאני אוהב שירת מקהלות - את ה״רקוויים״ של מוצרט במיוחד, וגם את השירה העתיקה - מדריגל. עשיתי שיעורי בית לצלילי מוזיקה קלסית.

 ים.

מושג בעל משמעות סמלית גדולה בחיי אבי היה הים. ״על הים״ הוא חי בנעוריו ועל כך אהב להיזכר. כשבשנת 1952 נוצרה האפשרות ״לנסוע אל הים״ הוא היה נפעם מאוד, סיפר לי הרבה עד כמה הים הוא גדול - אין, אין רואים את החוף השני, לגמרי. סיפר על ספינות מפרס וקיטור, על דייגים, אניות מלחמה. היה אומר לי - כמה התמזל גורלי - כי הינה אני רק בן ארבע וכבר ״אראה את הים״ , ואילו הוא עצמו עד גיל חמש עשרה לא ראה את הים. ציפיותיי היו ענקיות, ואולם, כשדרך חלון האוטובוס פתאום ראיתי, שבמקום השמיים הרגילים כרקע לעצים, בתים והרים, בא משהו שונה - גם כחול וגם חסר גבולות, אבל אחר - גם הוא מסתורי, כמו השמיים, אבל  מוחשי, אמתי, הזעזוע שלי עבר על כל הציפיות. עד עכשיו לא נרגע. הים היה אחד היסודות, בין אותם הדברים והמושגים, שלמענם כדאי לחיות. אחר כך היו עוד: ״הישג״, ״הנערה שלי״, ״חופש״ (בחציית מסך הברזל) ועוד. ורק על ״הים״ לא השתנתה הפרספקטיבה, ושמרה על חידוש, פשטות ועוצמה.

אז באותו הים - היה זה הים ״השחור״ עבורי - לימד אותי אבי לשחות. הבת שלי גם למדה לשחות בגיל ארבע ושני נכדיי - גם כן. הנכדה הקטנה - עדיין בת שלש.

 

תחריט ״בים אזוב״ של הצייר מירושניצ׳נקו, שניתן כמתנה לאבי ע״י אחותו סוניה ב-1960.

 נדנדה.

הים היה אמתי. בילדותי היו הרבה דברים לא אמתיים.

בגיל העמידה הייתי סבור כי הייתה לי ילדות עשוקה. עכשיו אני לא חושב כך, אבל אז הייתי מהרהר - למה? חשבתי - אולי ההורים היו קפדניים מדי? - לא, לגמרי, ליברליים היו הוריי על פי קנה המידה של אז. אולי הסביבה - האווירה של חשדנות בכל מקום, סיפורים על ״אויבי העם״, על מעצרים והוצאות להורג? - לא, בילדות כל זה לא נקלט כמציאות - בהוצאות להורג בירייה - שיחקנו. חשבתי - אולי לחיי מצוקה בַּכּוֹל הייתה השפעה כזאת? - גם לא, - עמידה של שעות בתורים למזון נתקבלה באופן טבעי, כמו ספורט והסחורה שנופקה לזוג ידיים נוסף[34] - ידי ילד - עוד חבילת חמאה או סוכר או שמרים - נחשבה לפרס, לשלל. ואחר כך הבנתי - למה.

בין האנשים שהתיידדו בילדות או בנעורים קורה שפוגשים תופעה כזאת - הם לא סתם מדברים אחד עם השני - הם כאילו מתגרים אחד בשני. שריד ילדות שכזה, תודה לאל על חסדים קטנים. כשהבת שלי הייתה קטנה פעם קנינו במזנון על חוף הים ערכת עפיפון, הרכבנו אותו והעפנו. למחרת פגשתי חבר מימי בית הספר וסיפרתי לו. הוא שאל: איזו מין ערכה זאת? - כולל החוט והזנב? נאמן להרגל להתגרות עניתי לו: איזה אדם סובייטי אתה! - בטח היה גם חוט וגם זנב, אתה בעולם הקפיטליסטי, חבר! אבל בו במקום נזכרתי כי גם אני, כשרכשתי בגרושים את הערכה הסינית הזאת, בסתר מיששתי אותה דרך עטיפת הניילון, כדי לוודא שהכול במקום - במיוחד סליל החוט. גם בי שוכנים החשדנות וחוסר הביטחון מהימים ההם.

בילדותה הבת שלי מאוד אהבה נדנדות. גם נכדיי אוהבים. כל הילדים אוהבים. בילדותי לא היו נדנדות. כלומר - מתקנים ומקומות, שבהם אמורות היו להיות נדנדות היו לרוב, אבל בשום מקום הם לא היו במצב עבודה - או שחבלים היו קרועים, או שמושב נעדר, או תלוי על חבל אחד, או שבכלל אין כלום פרט למסגרת - שרידי חבלים קרועים תלויים למעלה. בקיצור - לא זוכר את עצמי על נדנדה בילדותי. הייתה זאת תופעה רחבה. זכור לי שבגיל שמונה - תשע אני רציתי מאוד חכה ופנס כיס. אבא ואני נסענו למרכז העיר, חרשנו חנויות, אך להשיג את מה שרצינו - לא הצלחנו. זאת אומרת - בחנויות רבות שבהן חיפשנו המוצרים האלה היו זמינים, אבל - חכות בלי משקולת וקרס, ופנסים - בלי סוללה ונורית... מתי יגיעו סוללות? - נסו להיכנס בשבוע הבא... בסוף ״לא סיפקו״ - לא את הסוללות ולא את הקרסים. נו, במקום משקולת אפשר לתלות אום קטן, אבל בלי קרס - צרה. כלומר כל הדברים האלה - נדנדות, חכות, פנסי כיס - הם כאילו היו, אבל למעשה הם לא היו. הופר חוק הזהות האריסטוטלי - А ≠ А.  רבים מהדברים והמושגים היו כאלה - לא אמתיים. הים היה אמתי. אבל היו עוד מובלעות של האמתי. אחד מהם הייתה כנסיה. פעם אבי ואני עברנו ליד כנסיה קטנה ברחוב קלוֹצְ׳קוֹבְסְקַיָה. איך שהוא השיחה שלנו נגעה בכנסיות - באופן כללי. פתאום אבי הציע: אתה רוצה? - בוא ניכנס. ספוג בתעמולה אנטי דתית, נבהלתי וסירבתי. אך אחרי זמן מה חשבתי והתחרטתי, אבל להציע לאבי לחזור ולהיכנס התביישתי. ואז באחד הטיולים שלי עם אחות אבי - סוניה, עשיתי מאמץ כדי לתמרן אותה בצורה כזאת,  שניכנס לכנסיה. ושם פתאום נחשף לפניי עולם לא מוכר, שונה מאוד מהסובב אותנו: במקום הזנחה כללית, עזובה, רפש,  חזות מזויפת - ניקיון אמתי, הכול - מטופח, אדיבות כנה בין המבקרים הבודדים - תפילה בציבור לא הייתה בשעה הזאת. בהמשך ציינתי, לא במפורש - לעצמי, עוד כמה עולמות במציאות הסובייטית, השונים ב״אמיתות״ שלהם: רכבות, אניות, ובעוד כמה שנים - רכבת תחתית במוסקבה ובניין האוניברסיטה על גבעות לנין במוסקבה. אלה, ועוד דברים וספרים נדירים מהתקופה שלפני המהפכה, שנשמרו במשפחות שהכרתי, רובן שדודות במלחמה, הזכירו, יותר נכון לומר - רמזו - על קיום עולם אחר. מאוחר יותר, כשקראתי את ״1984״ של אורוול, התלהבתי, כשגיליתי אצל גיבורו הראשי תחושה זהה: רמזים מעורפלים על קיום עולם אחר - אמתי. אפילו העדויות שם היו דומות - ריח קפה אמתי, צעצוע ישן בחנות עתיקות, בתים נשכחים משיר ילדים.

 ספורט.

לאבי הייתה חיבה גדולה לספורט, אך לא כלפי אותו ספורט ייצוגי, שבו יש ״אוהדים״ ושיאים למיניהם, ואשר - הוא בלבד - טופח בברית המועצות, אלא כלפי ספורט עממי, אמתי, שאתה עוסק בו בעצמך. בצעירותו הוא שיחק כדורגל, עסק בהתעמלות, החליק על קרח, נסע על אופניים.

ואני הייתי ילד שמן ומגושם, מנוכר כלפי ספורט. ואבי עשה כל מה שהיה בכוחו , כדי לחבר אותי לספורט. כמו שכבר סיפרתי, בגיל ארבע לימד אותי לשחות, אופניים היו לי תמיד, כמה שאני זוכר את עצמי, וכשהייתה לנו גינה מחוץ לעיר, נסענו לשם על אופניים - שבעה קילומטרים בכיוון אחד. כשהייתי בן שבע הוא קנה והרכיב לי על הנעליים מחליקיים – כאלה, עבור ילדים, בשם ״סְנֶגוּרְקִי׳, ובחורף היינו ביחד הולכים למגרש החלקה. אומנם לא קרה זה לעתים קרובות, גם להחליק לא למדתי כל כך טוב - אבי החליק הרבה יותר טוב ממני. אך עצם הביקור במגרש החלקה – זאת הייתה חוויה מיוחדת. היו מגרשי החלקה בכמה אצטדיונים בסביבה. לפעמים הלכנו לשם בבוקר, אבל ככלל - בערבים: משטח מואר בזרקורים, מוזיקת ריקודים מרמקולים, צלליות יפות של מחליקים, מגוון של סגנונות וצורות החלקה, פנים נלהבות, אדומות מכפור ומפעילות, ״חַמָּם״[35] - מבנה מחומם, שבו מחליפים בגדים ומחליקיים, תה חם, תחושת הגשמה של משהו קטן ומועיל - גם זה היה אמתי.

כשהייתי בן שבע אבי ניסה לרשום אותי לסקציה של שחיה - נסענו בשתי חשמליות לקצה השני של העיר לבריכה - היחידה בעיר בת מיליון תושבים. שם צורפתי לקבוצת ילדים, השתתפתי בתרגילי החימום שלהם, ואחרי זה, על פי הוראת המאמנת שחיתי לאורך בריכה אחת כדי להציג את יכולתי. המאמנת אמרה לאבא שלי שאני מחזיק את עצמי יפה על פני המים, אבל כישורים כאלה שיאפשרו לי להגיע להישגים ולנצח בתחרויות, אין לי, ולכן לא אתקבל לסקציה. כל זאת היא הבחינה בשלש הדקות של הופעת הבכורה שלי במים. כשישבתי על הספסל ליד הבריכה מחכה לתורי לשחות, ילד בגילי מהמשתתפים בסקציה אמר לי: קח בחשבון - המאמנת שלנו לא אוהבת יהודים. לאבי על כך לא סיפרתי.

ביחסו של אבי לספורט היה משהו אידיאולוגי: הוא ידע וסיפר לי סיפורים על ספורטאים מפורסמים מהעבר - מתאבקים, מתאגרפים, רצים, במיוחד מתאגרפים מפורסמים בריטיים - יהודים - היה כנראה מסלול כזה לאמנציפציה אישית אצל היהודים בסוף המאה 19 - תחילת 20.

היה לו חשק קבוע לאבי ללכת ברגל. לא פעם התווכחנו בינינו - ללכת ברגל או לנסוע - בחשמלית או באוטובוס. כשהופיע בחיינו גן - היינו הולכים לטיולים רגליים ביער הסמוך, לפעמים - לאגם לוֹזוֹבֵֹנְקִי - במרחק של ארבעה קילומטרים משם לערך. שם נוסף לשחייה יכולנו לשכור לכמה שעות סירת משוטים, ואבא לימד אותי לחתור: איך להטביל משוטים במים, למשוך בתנופה בהוצאתם, איך לנווט ולתמרן את הסירה: ״ימין - חתור, שמאל - בלום!״[36]

בכל פעילות גופנית שבה עסקתי בהנחיית אבי, דאגתו הקבועה הייתה לנשימה נכונה - עמוקה, רציפה, בקצב המאמץ הגופני. קריאות העידוד שלו - ״תנשום, תנשום״ – שומע אני תמיד בכל פעילות גופנית, שבה אני עוסק, ולא רק גופנית.

בסוף שנות הששים הפך אבי לאחד החלוצים בריצה הקלה - jogging. אז האופנה הזאת באה לברית המועצות מניו זילנד. אבי הראה לי חוברת מתורגמת ממקור ניו זלנדי - משוכפלת במכונת שכפול. הוא התלהב ממנה, הלך לרופא ספורט להתייעץ - גילו היה כבר מעל 50. רופא הספורט, בדרך כלל לא עמוס מדי בפציינטים במרפאה השכונתית, אחרי שהשתכנע כי אין זה עוד ניסיון יצירתי להוציא ימי מחלה, בדק את אבא ואמר: הבה ננסה. בעוד שבוע בדק אותו פעם נוספת והתלהב מהתוצאות. כך התחיל אבי לרוץ כל בוקר - 5 - 7 קילומטרים. עם הזמן הצטרפו אליו עוד כמה חובבי ריצה חלוצים מהסביבה, כך שנוצרה קבוצה שלמה שרצה ביחד. כך הוא רץ כל בוקר במשך 25 שנה, וכתוצאה מכך צבר פגיעה רצינית בעמוד השדרה, שסבל ממנה מאוד בשנים האחרונות לחייו.

 השאלה היהודית.

כשהייתי בן ארבע - ז״א בשנת 1952 - בשיא מסע המאבק ״נגד קוסמופוליטיזם״[37] - בגן הילדים שלנו התחילו דיונים נמרצים בשאלה הלאומית. אני זוכר במעורפל כרזה, שבה הופיעה ״אחוות אחים במשפחת העמים הסובייטיים״. כל הילדים התחילו להכריז בגאווה על שייכותם הלאומית לאחד האחים. ״הרוסים״ ו״אוקראינים״ הובילו, היו כאלה מיוחדים שטענו כי אבא שלהם - אוקראיני ואימה - רוסיה. לי לא התחשק להיות כמו כולם, ואני משום מה החלטתי שאני אהיה ׳ביילורוסי״ - ידעתי כי יש דמות כזאת במשפחת האחים. אומנם הספק לא נטש אותי, לכן בבית ניסיתי להשיג תמיכה לטענתי זו: אימא, נכון שאני בילורוסי? - מה פתאום? מאיפה לקחת את זה? - אנחנו יהודים. כנראה שאימא הסבירה לי משהו על כך שיש גם אח כזה במשפחת האחים, לא זוכר. להכריז על כך בגן הילדים, משום מה לא היה לי חשק. אבל את הגרסה הביילורוסית גם עזבתי בשקט. שאלת הלאום שלי לא עלתה לדיון לעת עתה, כמוה כהעדר עיטורי מלחמה אצל אבי שלחם.

לא זוכר בדיוק מתי - הייתי בן שבע או שמונה - אבי ניהל אתי שיחה מתוכננת על היהדות - גם זאת בהליכה דרך השדות מהכפר אלקסייבקה לגן שלנו. אפשר שהשיחה הזאת קדמה לזאת שעליה סיפרתי קודם - על השבי. אולי המניע המידי לשיחה שימשה ההתבטאות שלי - ״איזה זִ׳יד״ - שפלטתי על יד שולחן הארוחה בבית בקשר לילד רע אחד. אז הסבירו לי ההורים למה התכוונו הילדים בחצר שמהם שמעתי את ההברקה הזאת. אז החליט כנראה אבי כי הגיעה העת לטפל בנושא באופן יסודי. בדרך לאורך השדות של תפוחי אדמה ותירס סיפר לי אבי מי הם היהודים, על ההיסטוריה המפוארת של ״שבט לוחמני עתיק״, על הגלות והתפוצות. הסביר כי לא רק שאין להתבייש בשייכות לשבט הזה, אלא להיפך - ראוי גם להתגאות בה, מאחר שהיהודים תרמו רבות להתפתחותה התרבותית של האנושות. סיפר על האנטישמיות ועל השואה. זכורים לי המספרים שאז שמעתי ממנו - שישה מיליוני הרוגים - מחצית מהשניים עשר בעולם כולו לפני השואה. הדריך אותי שבתגובה למילה ״זִ׳יד״ חייבים להכות בפרצוף.

אבי לא היה לאומן, רעיון האינטרנציונליזם היה לרוחו, אך גם את היהדות שלנו לא התכוון לטשטש. כשבשנת 1959 לציון מאה שנה להולדתו של שלום-עליכם יצאה לאור מהדורת ששה כרכים של כתביו בתרגום רוסי, היא הופיעה מיד גם אצלנו. אבי ואני קראנו והוא פירש לי - מה זה תחום המושב, מכסת האחוזים, מיהם המומרים. היו בבית אחד - שניים ספרים ביידיש - דבר נדיר בשנים ההן - אין לרכוש בחנות, גם לא לשאול בספריה - מוכר-ספרים ושלום-עליכם. זכור לי שפעם הביא אבי הביתה לוח מתכת עם כתובת חרוטה ביידיש, שהוא הזמין מאיזה מקום, להחליף על המצבה של סבתא.   

כשהופיע בביתנו הפטפון היה אבי מביא תקליטים נדירים עם שירים יהודיים. שמע, הסביר לי על מה שרים. זכורים לי ״דריי טעכטער״ ושיר הפרטיזנים היהודים ו״יציק האָט שוין חתונה געהאט״. ישראל הוזכרה רק ב-1956 ברדיו ובמקלטי הטלוויזיה שזה רק הופיעו - אצל שכנים ומכרים. הוריי על החדשות האלה לא הגיבו. ככל הנראה, יחסו של אֶרֶנְבּוּרְג[38] - הגוּרוּ של יהודי ברית המועצות דאז - כלפי ״מדינת בובה גמדית״ - התאים להם. את ארנבורג הזכיר פעם אבי בקשר לגרמניה - אמר שכמוהו כארנבורג חשב שאת גרמניה ״היה צריך לשרוף״ בעבור הפשעים שלה. למה הוא התכוון ״לשרוף״ לא הסביר, ציין רק שההשקפה הזאת לא מקובלת על השלטון, אך הוא מצדו מחרים כל דבר גרמני. הופתעתי - מעולם לא הביע לפניי אבי עמדה פוליטית כלשהי.

כשמלאו לי 13 שנה, סיפרה לי דודתי סוניה על כך שאצל היהודים נחשב הגיל הזה לגיל הבגרות של הגברים - ״בר מצווה״. על התורה ועל המצוות לא סיפרה, אך משום מה הזכירה ״פגיון״ - אולי מצאה דמיון עם איזה שהוא מנהג מזרחי - אולי בקווקז. כמו מצטדקת העירה - רק שלא יאשימו אותי בציונות... זאת הייתה מילה לא מוכרת לי, שאלתי, היא הסבירה שאלה הלאומנים היהודיים. שטוף מוח ברוח האינטרנציונליזם והאיבה ללאומנות בכלל, וגם כנראה חש את יהדותי כנכות כלשהי, פלטתי: את אלה אני שונא יותר מכולם! אבי ששמע את השיחה אמר: ״אל תפטפט.״

אבי היה אדם א-פוליטי, אפשר אפילו לומר - אסקפיסט. פעם כשהייתי אולי בן עשר, אמר: לא שמת לב? - אני לא קורא עיתונים וגם לא מקשיב לחדשות. - לא שמתי לב.

זה לא אומר שלא היו לו דעות משלו בפוליטיקה, פשוט לא חסף אותן, מה גם שהיו הן לא מהסוג המקובל במשטר. פעם העיר: מעולם לא הייתה לי דעה טובה על סטלין – "דספוט מנוקד נמוך המצח"[39] - אמר.

 כסף.

באמצעות סוניה - אחות אבי וטניה - אחות אמי משפחתנו הייתה מקושרת לאצולה המקומית, אם כי הוריי לא התרועעו אתם יותר מדי. לאצולה היה שייך מקר - בעלה של דודתי סוניה. כשביקרנו אצל סוניה - הוריי ואני - לעתים נפגשנו עם בני המשפחה של הרקטור האגדי של אוניברסיטת חרקוב – אִיוָון נִיקוֹלַייֵבִיץי בּוּלַנְקִין - הם היו שכנים. דודה סוניה התיידדה עם אשתו של בולנקין - יהודייה יפיפייה - דינה. היה להן עבר משותף של שטטל והן אהבו להיזכר באמרות כנף ופתגמים שכוחים ביידיש[40]. בין משפחת בולנקין לסוניה ומקר היו, כנראה קשרים מתקופות קודמות - במכתבו לסוניה מסרטוב בזמן המלחמה הזכיר אבי את מקר ובולנקין. אך הסיפור שלי לא על כך. כנראה שניהם - מקר ובולנקין - היו מתייעצים לפעמים עם אבא שלי – "איש טכני״ - בקשר לכל מיני תיקונים, התקנות, שיפוצים וכד׳ בדירותיהם. ואבי היה מתרעם על נכונותם ״האצילית״ לשלם לבעלי מלאכה בלי להתמקח כל סכום שיבקשו. אני חושב שהוא לא הסתיר את דעתו מהם. בניגוד ליחס המבזה הצבוע לכסף ששלט בחברה הסובייטית, לאבי היה לכסף יחס של כבוד, והוא לא נרתע מלהתמקח  - עם סנדלר, מסגר, סוחר בשוק. ואילו לקמצנות לשמה הוא בז. היה בכך משהו מהגאווה על היכרותו עם מיני מלאכות, עם העבודה הפיזית - מה שהציל אותו בשבי. אך לי נראה, שהייתה לו גם מודעות אינטואיטיבית לתפקידו הנעלה של הכסף כמדד של עבודה, של פעילותו היצירתית של אדם. בהמשך גיליתי את הגישה המוסרית המוגדרת לכסף, שהיא קרובה לזו האינטואיטיבית של אבי - אצל אין ראנד.

לרפורמות של החלפת שטרות כסף היה לאבי יחס שלילי חד משמעי כאל תחבולות שודדים של השלטון. רפורמה אחת כזאת ראיתי אני בעצמי - ב-1961. בקשר לרפורמה הקודמת - ב-1947 - היו הוריי נזכרים, איך בלילה שבו פג תוקף השטרות הישנים רצו לבית המרקחת שעוד היה פתוח - לרכוש ולו משהו מהסחורה שעוד נשארה שם. משם היו בביתנו חוקן ועוד כלים סניטריים שלעולם לא היה בהם שימוש.

 הגן.

משפחה וספרים היו עיר המקלט שלו. אך המבצר הבטוח ביותר היה לו - הגן. גן - חלקת אדמה של שש מאיות ההקטר במסגרת ״שותפות חובבי הגננות״ הופיע אצלנו כשהייתי בן שש. חלקת האדמה הזאת נמצאה במרחק של שבעה קילומטרים מהבית. שנינו נסענו לשם על אופניים או הלכנו ברגל מהתחנות הסופיות של חשמלית או אוטובוס, שנמצאו במרחק של כארבעה קילומטרים מהגן - משני צדדים שונים. וכך היה שרוב הימים החופשיים שלו בילה אבי שם, ואני תכופות הצטרפתי אליו. לעתים היינו אפילו לנים שם בלילה באוהל. בקרבת גוש חלקות ״השותפות״ הזאת היה יער די נרחב - שם חיפשנו פטריות, ואז בערב ליד האוהל אבי היה מבשל מרק פטריות בקדירה מעל המדורה. מאוחר יותר כאשר העצים - עצי תפוח, אגסים, שזיפים, דובדבנים - גדלו, אבי בנה על החלקה בית קטן - חדר של 12 מ״ר, מרפסת פתוחה עם כיריים ובלון גז. היה זה קבר ״דַצָ׳ה״ - בית קיט. אז גם אימא התחילה להשתתף בגננות וחיי קיט. בקיץ אנחנו לפעמים היינו ממש עוברים לגור שם. בגינה ההיא לימד אותי אבי לחפור ולעדור, לשתול תפוחי אדמה ותות שדה, וגם לדלות מים מהבאר שבגיא הסמוך ולשאת אותם בשני דליים בעזרת אֵסֶל - אומנות לא מי יודע מה, אבל כמו חתירה - צריך לדעת. אומנם להיטות רבה לגינון לא חשתי, אבל לנסוע לשם, להעביר שם ימים, לשוטט ביער, עם או בלי פטריות, ללכת לשחות ולשוט בסירה באגם לוזובנקי, לישון במרפסת הפתוחה - אהבתי. כשהייתי קטן אהבתי גם לטפס בסולם לעליית הגג, אבל בקיץ היה שם חם מדי תחת לוחות פח לוהט.

המוסד הזה של ״שותפויות חובבי גננות״, שנפוץ בארץ כולה בתקופת ההפשרה של חרושצ׳וב, היה לתופעה משעשעת מאוחר יותר. משקיפים אידיאולוגיים סובייטיים מהצד הבחינו בו מגמות מסוכנות של רכושנות ודבקות בקניין הפרטי. באמת – פתאום הייתה לאנשים חלקת קרקע "פרטית" כביכול, ובה נעשו "השקעות" – של עבודה, מילא שלך עצמך, אך לעתים - רחמנא ליצלן - עבודה שכירה! כדי להקים ארבעה קירות מבלוקים, לכסות רצפה בקרשים, לבנות מרפסת מעץ, תקרה, לכסות גג, שכר אבי בעלי מלאכה - בנאים, נגרים, ועוד - שילם להם על פי הסכם בעל פה, היה מביא להם וודקה במימיה - ״לשטוף״[41] את סיום העבודה... הבית הקטן והצנוע שלנו נבנה בכסף קטן, אבל היו חלקות, שבהן נבנו מבנים מכובדים יותר. כדי להגן על ״הרכוש הפרטי״ הזה נבנו גדרות... אצלנו הגדר היו עצים ושיחים לאורך גבול החלקה. לאמיתו של דבר ייצר התאווה לרכוש פרטי השתולל בתוך ״השותפות״: אוי היה לילד שנצפה קוטף ואוכל דובדבן מחלקה לא לו! אך גם מבחוץ - עצים עמוסי פרי, שיחים פורחים, בתים קטנים מסודרים מאחורי גדרות - כל זה עורר קינאה וצרות עין אצל האוכלוסייה והשלטונות. האוכלוסייה כתבה הלשנות לעיתונים ולשלטונות. העיתונים פרצו בביקורת על רכושנות וטיפוח קניין פרטי, המנוגדים למוסר הסוציאליסטי, המשתוללים ״מעבר הגדרות הגבוהות״, ו״נשפכים החוצה״ - הינה תפסו איזו זקנה שהעיזה למכור צרור צנוניות, שגידלה על החלקה ב״שותפות״!  השלטונות היו חייבים להגיב, ואז פתחו במבצעי ״הסדרה״. היו ממציאים תקנות ומדדים. כך שכאשר עוד חייתי שם, במסגרת מבצע כזה קבעו ששטח ״מבנה שעל חלקה״ לא יעלה על 10 מ״ר, ואת כל ״החורגים״ חייבו ״להתיישר״ עם התקנות - כלומר להזיז קיר ב-70 סמ׳. סביב החלקה שלנו הופיעו מבנים עם גג בולט מאחור ב-70 סמ׳ - כי כך נדמה היה הכי קל להזיז - כלומר להרוס ולבנות מחדש את הקיר האחורי. אבא שלי צחק: ״סגנון רוקוקו״. הוא עצמו הזיז דווקא את הקיר הקדמי והגדיל על ידי כך את המרפסת הפתוחה. לגבי מרפסות פתוחות לא נקבעו מדדים. הוועדה שהגיעה לבדוק את ביצוע ההסדרה לא הבחינה בשינוי, אך מדדו קירות ונאלצו להודות שהחריגה הוסדרה.

כשהגעתי לביקור מישראל ב-1988, אבי כבר לא יכול היה לטפל בגן ומכר אותו בפרוטות. אז הוא אמר לי: שלשים שנה לכלכתי נייר ולא גאה בכך, אבל בזה שגידלתי גן - גאה. היה חורף, הלכנו לשם לבקר - לחלקה של זרים - בשלג. לקחנו אתנו את המזחלת. זאת, שלי, שהחלקתי בה בחצר ובגן הילדים. הפעם אני הסעתי את אבא שלי בשלג הטרי. יש תצלום.



1988, הגו כבר לא שלנו.

 האחים.

מניה - אחותו הגדולה של אבי - נספתה בשואה, כמו שכבר הזכרתי. בעלה היה טבח מעולה.  אם היו להם ילדים - לא יודע. זה היה בטגנרוג.

אחיו הגדול - ליוניה והאחיות - ליובה, סוניה ופניה - גרו בחרקוב. השכלה גבוהה פורמלית הייתה רק לאבי. אחותו סוניה לא קיבלה השכלה גבוהה, אבל היא הייתה נשואה לפרופסור וגרה בבית הסמוך לשלנו. יחסים בינה להוריי היו קרובים - הם נפגשו ככלל כמה פעמים בשבוע. חלקית זה היה בגלל שסוניה חשוכת ילדים התנדבה ליטול חלק בחינוך שלי - לעתים קרובות לקחה אותי לטיולים, לביקורים במוזיאונים, הנחתה אותי לדקלם שירים, עודדה לעסוק בציור. אע״פ שלא הייתה לה השכלה שאיפות אינטלקטואליות היו לה. זוכר במעורפל שבצעירותה או שהייתה או שרצתה להיות עיתונאית, טייסת. עוד לפני המלחמה היא נישאה, ולדעתי - פעמיים.

על בעל אחד מעיד שם המשפחה - ווֹלוֹשִׁינָה - שעליו היא שמרה כשהתחתנה עם מַקָר. על קיום בעל נוסף מצביעה העובדה, שבמכתבו של מפקד אבי הוא פונה אליה כ״חברה שְׁצֶ׳רְבַּקוֹבָה״. אולי המפקד - סרן צ׳ירקין - טעה בנמען? את שם המשפחה של אבי הוא כתב נכון, אם כי טעה בסוג הפציעה - כתב ״פציעת כדור״ במקום ״פציעת רסיס״ ועל היד כתב – שמאל, בעוד שהייתה זאת יד ימין.

סוניה הייתה חברה באיגוד הסופרים, הוציאה לאור ספרון דק בשם ״סיפורים עבור הורים״, סיפורים ומאמרים שלה הופיעו לעתים רחוקות בעיתונות מקומית. אני אהבתי לשבת ארוכות בדירתם כי היא הייתה גדולה, תמיד אפשר היה למצוא שם פינה שקטה ולקרוא. משתי המרפסות הגבוהות אפשר היה לערוך תצפיות מעניינות, אבל הכי חשוב היה זה שלדוד מקר הייתה ספריה גדולה, ובהעדרו בסתר אהבתי לנבור בה, תחת האזהרה החמורה מדודה סוניה, להקפיד הקפדה יתירה להחזיר כל ספר למקומו המדויק. דוד מקר עישן המון וקופסאות הקרטון מהסיגריות הרוסיות המיוחדות מסוג ״קַזְבֶּק״ נאספו ונערמו עבורי בערימות גדולות רבות. לא זוכר אילו משחקים שיחקתי עם הקופסאות האלה, זוכר רק שאהבתי לגלות בערימות ה״קזבקים״ החד גוניות פתאום קופסה של ״זַפּוֹרוֹזְ׳צִי״ עם התמונה של רֶפִּין על המכסה או את ״הֶרְצֶגוֹבִינָה פְלוֹר״ - המותג האהוב של סטלין.

עם הדוד ליוניה והאחיות - ליובה ופניה - היחסים היו יותר מרוחקים. אני חושב שאימא שלי הייתה סנובית במידה מסוימת כלפי הקרובים האלה. הם גרו בפרוור פועלים עני, בבתים מהסוג  הכפרי, עם השירותים - מבני קרשים - בחוץ, תנור הסקה בעצים ומים שהיה צריך להביא בדליים מהמשאבה ברחוב. השפה הרוסית שלהם הייתה קלוקלת, עם מבטא יהודי, אצל דודה פניה במיוחד. לי היה נדמה שאמי התביישה בהם.

לעתים - פעם בכמה חודשים אבי ביקר אצלם יחד אתי - אצל ליוניה, ליובה ופניה. אימא שלי אף פעם לא הצטרפה אלינו, וכשמישהו מהם בא לביקור אצלנו - לעתים רחוקות מאוד, - נדמה היה לי שהרגשתי בניכור אצל אימא שלי כלפיהם. גם אצלי הייתה הרגשה לא נוחה, הדומה לניכור ביחס אליהם. רק בשנים האחרונות, כאשר כבר ספגתי את האמונה הציונית, התעורר אצלי עניין כלפיהם - כעדים לשורשיי היהודיים, אבל אז כבר נשארו לי הזדמנויות בודדות בלבד לפגוש אותם.

על דוד ליוניה אני כמעט ולא זוכר שום דבר. הוא היה נשוי לרוסיה שעברה גיור פורמלי, כדי להתחתן אתו. היה זה בתקופה כשעוד נתנו לזה חשיבות. אבי סיפר שהוריו הלכו לרב והוא אמר שזה בסדר גמור - ״זי וועט זיין ווי א יידישקע״[42], ואפילו כאילו יש בזה כבוד מיוחד. אבי את אשתו של ליוניה לא אהב, כמו שהוא לא אהב את בנם היחיד ״ווֹבְקָה״[43]. כאשר וובקה  היה אמור לקבל תעודת זהות בגיל שש עשרה, הוא בחר להירשם כיהודי, אע״פ שיכול לבחור להירשם על פי הלאום של אימא שלו. אמר: ״רצוני להיות עם המנודים״. זה המקרה היחיד מהסוג הזה שמוכר לי. ואומנם על אבי זה לא עשה רושם גדול. ״וזה היה המעשה המכובד היחיד שלו״ - היה אומר משום מה. כשהייתי כבר בסוף התיכון, יצא לי להשתתף בהלוויה של אשתו של הדוד ליוניה - את שמה אינני זוכר. טקס ההלוויה היה על פי מנהג נוצרי, אף אחד לא נזכר ביהדותה - כל הסביבה שלהם הייתה כזאת. העובדה שהטקס היה לפי מנהג נוצרי כנסייתי ולא סובייטי, מעיד על מעמדם החברתי הנמוך, לפי המושגים של אז.

על דודה ליוּבָּה אבי ריחם. אמי ודודתי סוניה היו אומרות עליה: ״היא כל כך מסכנה״. הייתה שם טרגדיה כלשהי, שלא סיפרו לי עליה. באחד המכתבים של אבי מסרטוב בתחילת המלחמה, מוזכרת הבת של ליובה. בתקופתי שם היא הייתה נשואה ליהודי זקן בעל שם משפחה מיוחד - גַמַרְנִיק - זה היה שמו של מצביא סובייטי אגדי, שהתאבד עקב הרדיפה על ידי סטלין. זוכר רק פגישה אחת אתו כבר בתקופה הציונית שלי, כשהוא אמר: ״יידען דארף האָבן זיינע מלוכה״[44].

 דודתי פניה.

אחותו של אבי פניה הייתה נשואה לניקולאי נַבּוֹקָה. אבי חיבב את ניקולאי, אבל על פניה ריחם - תמיד היו לה חיים קשים. הם התחתנו בשנות השלושים. ניקולאי היה קומוניסט כן ונלהב - לאן שהמפלגה שלחה אותו - הוא הלך, ושם תמיד היו תנאי מחייה קשים - קודם כול עבור פניה. זכור לי באחת משליחויות המפלגה האלה הוא היה יושב ראש של קולחוז. זיכרונותיי הראשונים מִפֶנְיָה קשורים בדירתנו הראשונה - אותו החדר של 16 מ״ר – ז"א עוד לא הייתי בן שש. אני זוכר את פני הזקנה המקומטות, עיניים בולטות, עפעפיים דלקתיות, קול צרוד גס בעל מבטא יהודי ברוסית משובשת. אני פחדתי ממנה. היא עוד לא הייתה בת ארבעים וחמש. בזמן המלחמה הייתה לה כבר בת קטנה - בת דודתי לֶנָה. במכתבו של אבי מסרטוב מהנובמבר של 1941 כתוב: ״הגיע אליי ניקולאי ודרש: איפה פניה?״ זאת אומרת שהם הופרדו בתחילת המלחמה, ועד שהגיעה לסרטוב היא נדדה בדרכים לבדה עם התינוקת. בחדר האוכל של דודתי סוניה היה תלוי על הקיר דיוקן של בחורה יפה להפליא - לא זוכר אם היה זה צילום או ציור. פעם אמרה לי סוניה: אתה יודע מי זאת? - זאת פניה! באותן השנים שגרתי בחרקוב גרו פניה עם ניקולאי, עם ביתם לנה ובנם קוֹלְיָה - בן גילי ועם אימא של ניקולאי באזור ששמו זַאִיקוֹבְקָה - פרוור עני, בבית רעוע מהסוג שכבר תואר. לנה הייתה יפיפייה יוצאת דופן בעלת שער זהב וקול צרוד. לאחיה קוליה גם היה קול צרוד. בגיל שבע עשרה לנה התחתנה עם חייל - הייתי בחתונתם באותו הבית בזאיקובקה. בעלה כינה אותה ״זִ׳ידוֹבְקָה״ והיכה. הם התגרשו די מהר. קוליה הלך ללמוד בטכניקום למסחר במקצוע ״מקררים״. בשנים האחרונות של חיי בחרקוב ניקולאי סוף סוף זכה לקידום, ובקשר לכך קיבל "דירה נפרדת"[45] של שני חדרים בשדרות ״מוסקבה״ במרכז העיר. לפני קבלת הקידום - הוא היה כרוך בכניסה לתחום טכני לא מוכר לו - התייעץ ניקולאי עם אבי, אשר השתדל מאוד להניא אותו מכך. אבל ניקולאי לא נשמע לאבי ודי הצליח בתפקידו החדש.

כשראיתי את אבא ב-1988, הוא אמר לי: ״הינה כולנו עכשיו מביטים על פניה, כל החבר׳ה שלנו (ז״א ליוניה, ליובה וסוניה) מתו בגיל 79, ופניה השנה תהיה בת 79״. (מי היו אלה - ״כולנו״?)

 

1988, פניה וסניה.

 

אבי נפטר ערב יום הולדתו ה-79. פניה האריכה ימים ממנו. הייתה שנת 1993. בשדה התעופה של קייב המירו לי 50 דולר במספר חבילות של קַרְבּוֹבַנְצִים אוקראיניים, שכולם כינו ״קופונים״. פרט למטוס אל על שהביא אותי הטיסה היחידה שנחתה שם בלילה ההוא, הייתה זו של מטוסו של הנשיא הראשון של אוקראינה העצמאית קְרַבְצ׳וּק, אשר הגיע, אגב, גם הוא מישראל. טיסות אחרות לא היו בגלל מחסור בדלק.

אז פגשתי את פניה ואת משפחתה בחרקוב. הייתה זאת זקנה נמרצת, יפה - יופייה אצילי, כשל מטרונה ספרדית. היא גרה במשפחת בתה לנה. לנה הייתה מנהלת בית ספר (אימא שלי לא נמנעה מלעקוץ אותה על איזו שגיאה שלה בשפה הרוסית). בעלה עשה רושם של איש מהכפר, כן וטוב לב. שני בניה - הנכדים של פניה - בחורים צעירים חסונים ויפים - למדו איפה שהוא, או שכבר סיימו לימודים. שניהם היו מתלהבים מאפשרויות יזמות שזה עתה נפתחו. הצעיר סיפר איך נודע לו על כך שבמקום כלשהו דרוש ציוד מסוים, ואיך הוא חיפש, מצא, קנה והוביל את הציוד הזה למכירה בפולין.

נדמה לי שפניה הייתה מאושרת.

 

אני לא בחרתי את המקצוע שלי - התגלגלתי אליו, לא במקרה, אך לא ממש לפי בחירה. אני לא מצטער - על פי תורת חצי הכוס המלאה, אם כי די משוכנע שזה היה ״לא שלי״. ומה ״שלי״ - עד היום לא יודע. פעם עבדתי יחד עם בחור נבון, שהיה גם אסטרולוג חובב, וסיפרתי לו איך בתחילת דרכי המקצועית התקשיתי להבין משפט שנתקלתי בו בכתב עת מקצועי: ״many a programmer are just frustrated mathematicians״. כעבור זמן מה הוא אמר לי: אני כל הזמן תוהה - מי frustrated אתה? אבי בבחירת המקצוע עבורי לא השתתף. אמי השתתפה, וכיום אני מבין שזה לא היה לטובה – הייתה מטה אותי לכיוון הקוניונקטורה: ״עדיף להיות מהנדס לא טוב ממשורר לא טוב״. אם כי מהנדס לא טוב לא יצא ממני.

נדמה לי שבילדותי היה מקרה, שאם אבי היה פענח אותו נכון אז, היה עשוי לכוון אותי באופן מוצלח יותר. כשהייתי בגן הילדים התחלתי להתלונן שאני לא שומע טוב. העניין היה בכך, שכאשר הקשבתי לשירים ברדיו, במיוחד לשירי מקהלה, לעתים לא קלטתי את כל המילים של השיר. זה הרגיז אותי - מילים היו לי חשיבות. כל חיי מילים היו חשיבות בעיניי. אבל אז אף אחד לא ניסה לגלות זאת. העניין נגמר בכך שאבא שלי לקח אותי לרופא אוזן, שבדק אותי ומצא שהשמיעה שלי בסדר גמור. אבי התבייש בפני הרופא וכעס עליי מאוד.

כשהתחלתי לטפל בעליה לישראל, הוריי היו מוטרדים מאוד - פחדו מהרחקה מאוניברסיטה, מגיוס לצבא, ממעצר. אבי היה אומר: כשהיית קטן ורק התחלת ללכת, רצתי אחריך, כדי לתפוס בזמן לפני שתיפול. ולעתים קרובות כמה צעדים לפנים כבר ראיתי כי הינה אתה הולך ליפול, ואכן היית נופל. והינה כעת יש לי אותה ההרגשה - שאתה עוד מעט תכשל ותיפול, וידי כבר לא תשיג להציל אותך. אבי טעה - הייתה כבר תקופה אחרת, פחות קניבלית. כעבור זמן מה, כשראה בידיי את אשרת היציאה המיוחלת, כרטיס טיסה לווינה ושטרות של דולרים - לא הסתיר את פליאתו. אנחנו, הצעירים - לא היינו ״גיבורים״, כמו שהוא חשב, פשוט כבר התחלנו להתמצא יותר טוב ממנו בנסיבות שהשתנו.


 

מכבים, אוגוסט 2020



[1] המצור על לנינגרד – ספטמבר 1941 – ינואר 1944 – אחת הטרגיות הגדולות ביותר של מלחמת העולם השנייה – כ-4 מיליון נספים, בהם כמיליון אזרחים.

[2] רשום ע"פ דודה פניה - Говсиевич, אך אפשריים איותים חליפיים: Гофсиевич, Ховсиевич וכד'.

[3] מתוך "האינטרנציונל" – התרגום של אברהם שלונסקי.

[4] "התחרות סוציאליסטית" – שיטת ההנעה של עובדים במפעלים סובייטיים – Социалистическое соревнование  - לכבודה קיבלה הקומונה החקלאית היהודית את שמה.

[5] "נאפ" – קיצור רוסי НЭП  - ל"מדיניות כלכלית חדשה" שהונהגה ע"י הקומוניסטים בשנות ה-1920 שעל פיה הורשתה פעילות כלכלית פרטית מוגבלת. לקראת סוף התקופה התחילו השלטונות למגר עסקים פרטיים, כולל משקים חקלאיים, שאותם הכריחו להתאחד למשקים קיבוציים – "קולחוזים" – תהליך שכתוצאה ממנו מיליונים איכרים מתו מרעב. "קומונה" – שם ציורי לקולחוז. במסמכים מאותה תקופה מכונה אבי "קולחוזניק מהשורה".

[6] Yuri Slezkine, The Jewish Century, Princeton University Press, 2004.

[7] "רבפאק" – рабфак  - קיצור של המילים "פקולטת פועלים" – מעין מכינה של בני מעמדות הפועלים ללימודים במוסדות להשכלה גבוהה.

[8] קיצור של המילים ברוסית: המכון הפוליטכני של חרקוב – הטכניון של חרקוב.

[9] "יום עבודה" – трудодень  - יחידת מידה של עבודת יחידים – חברי קולחוז – מושג ללא הגדרות מדויקות שעל פיו הם קיבלו תמורה – בדרך כלל בתוצרת חקלאית. הייתה אחריות פלילית לאי עמידה במכסה מסוימת של "ימי עבודה".

[10] שנות שלטונו של גורבצ'וב –מ- 1986 ועד לפירוק בריה"מ ב-1991 - הקלות בדיכוי שלטוני, כולל הקלה בנסיעות לחו"ל ומחו"ל.

[11] "פריץ" – כינוי של בוז כלפי חייל האויב הגרמני בתקופת המלחמה בפי ההנהגה, העם והעיתונות.

[12] כלי תקני בצבא הרוסי котелок הדומה למסטינג (mess tin) בצה"ל בתפקידו, אבל שונה בצורתו.

[13] "שיריוּן" – איסור רשמי לגייס לצבא, מיועד לבעלי תפקידים חשובים במיוחד לתפקוד העורף.

[14] הפעם לא מדובר בקולחוז של ההורים, אלא בנוהג קבוע במפעלים – לשלוח משלחות של עובדים לקולחוזים שבסביבה כדי לעזור בעבודות עונתיות – בד"כ בעונת קציר. פה מוזר שבזמן המלחמה שלחו לכפר עובדים חיוניים מהתעשייה הביטחונית. יכול להיות סתם טיפשות מקומית. 

[15] בשנת 2007 ביקרתי במוזיאון המצור בפטרבורג ושוחחתי עם היסטוריון – מומחה. ניסיתי לברר מה היה הכותר של התותחים ההם – אבי אמר, ואני לא זכרתי. המומחה לא ידע.

[16] קרב סטלינגרד – סוף 1942 – תחילת 1943 – נחשב לנקודת מפנה במלחמת העולם השנייה.

[17] Soviet Union

[18] הפשרה – תקופת ההקלות בחומרת המשטר הסובייטי אחרי מותו של סטלין ב-1953, ובמיוחד אחרי הכנס ה-20 של המפלגה הקומוניסטית ב-1956, שבו חשף חרושצ'וב בפומבי חלק מפשעי המשטר.

[19] סרטים סובייטיים: "גורלו של אדם" (Судьба человека), "בני אדם וחיות" (Люди и звери), "שלום למי שבא" (Мир входящему), סרטים פולניים: "יום ראשון לחופש", "חוק ואגרוף", "אפר ויהלום". התמונה עם האמריקאי – מה"שלום למי שבא".

[20] אנדריי ולסוב היה גנרל סובייטי שנשבה ע"י הגרמנים והקים "צבא לשחרור רוסיה" שלחם בפקודת הנאצים נגד הקומוניסטים. הצבא התבסס על שבויי מלחמה ותושבים באזורי כיבוש. לפי הפקודות בצבא הסובייטי את לוחמי ולסוב אסור היה לקחת לשבי, והם הוצאו להורג במקום כבוגדים.

[21] הגיה רוסית לר"ת НКВД – שם שמציין חיל משרד הפנים – למעשה נחקרים בד"כ לא ידעו לאיזו בדיוק יחידה שייכים החוקרים. היו כמה יחידות שעסקו בכך.  אן. קה. וה. דה. – שם כוללני מקובל לציון אנשי יחידות כאלה.

[22] Сеня серенький

[23] ויקיפדיה מציינת שבמשך תקופה קצרה אחרי שנבנה – בסביבות 1930 – נחשב הבניין הזה לגדול בעולם.

[24] פינוי – תרגום של המושג הרוסי מתקופת המלחמה – "אווקואציה" – מצב של אזרחים, בעצם, פליטי מלחמה שעברו למגורים זמניים במקומות מרוחקים מקו החזית. בתקופת המלחמה היו בפינוי מיליונים רבים של אנשים. 

[25] מעון עובדים – общежитие  - פתרון מגורים מקובל בבריה"מ עבור עובדים, ללא משפחות, עם תנאים די ירודים – כמה אנשים בחדר אחד.

[26] תרגום מילולי לעברית של המונח הרוסי жилая площадь – או בקיצור жилплощадь, שהיה בשימוש כללי בכל מנהל המגורים הממשלתי. שוק מגורים פרטי היה מתקיים בשוליים או במחתרת

[27] "אורדר" – ордер   - מונח בירוקרטי רוסי, שפירושו – צו, במקרה הזה – צו השתכנות.

[28] Набьёт морду

[29] מגבלה מנהלית על בני משפחות אסירים וגם על אסירים משוחררים שמנעה מגוריהם קרוב יותר מ-100 ק"מ מהערים הגדולות.

[30] חוויות מהתקופה ההיא ומגן הילדים שלי מתוארות בסיפור "מטדור":
http://daphnandco.blogspot.com/2013/08/blog-post_30.html

[31] פושקין

[32] לרמונטוב

[33] В лесу родилась ёлочка, По долинам и по взгорьям

[34] בתורים למזון כמות הסחורה הייתה מוגבלת למנה מסוימת "לזוג ידיים אחד", לכן לעתים קרובות היו עומדים בתור עם ילדים כדי לקבל מנות מזון נוספות.

[35] Грелка

[36] Правая – греби, левая – табань!

[37] מסע פוליטי אנטישמי רב ממדים יזום ע"י השלטון בבריה"מ בין השנים 1948 – 1953 נגד "הקוסמופוליטים" – שם הסוואה ל"יהודים". במסגרתו המוני יהודים פוטרו, נרדפו, נכלאו ולא מעט אף הוצאו להורג. קיימת סברה שהמסע אמור היה להסתיים בהגליית יהודים המונית, שלא התממשה רק בגלל מותו של סטלין ב-5.3.1953.

[38] איליה ארנבורג (1891 – 1967) סופר ופובליציסט סובייטי בעל השפעה גדולה, במיוחד בימי מלחמת העולם השנייה, בין המקימים של "הועד האנטי פשיסטי היהודי" בבריה"מ, אשר 12 מחבריו הוצאו להורג ב-1952. 

[39] Рябой низколобый деспот – על פניו של סטלין היו צלקות ממחלת האבעבועות השחורות שחלה בילדותו.

[40] זכור לי "א פאָרץ אין קריגל" - פלוץ בצנצנת

[41] "לשטוף" – מנהג רוסי לערוך שתיה לרגל סיום עבודה (והתשלום שמתקבל עבורה) או רכישת חפץ חשוב.

[42] היא תהיה כמו יהודייה.

[43] וובקה – צורת יום יום לשם ולדימיר.

[44] ליהודים צריכה להיות מדינה משלהם.

[45] "דירה נפרדת" – גם הוא מושג מעולם הנדל"ן של בריה"מ – בניגוד ל"דירה משותפת" – ניתנת למגורי משפחה אחת.


לוי צירולניקוב

הערת Copyleft


This work is licensed under a Creative Commons Attribution-NonCommercial 4.0 International License.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה