התיבה של סבא - מטדור - גרסה עברית, עריכה לשונית של גליה הראל

מטדור

כשהייתי בן שש-עשרה כתבתי סיפור נוסטלגי על  ילדותי המוקדמת.

הסיפור נקרא 'מטדור' והיו בו, כך נדמה לי, שני מישורים. האחד - מקרה אמִתי שקרה לי בגן הילדים ביום מותו של סטלין - חמישה במארס 1953: ילדים הרביצו לי וגם בעטו בי ברגליהם. המישור השני שימש מבוא וסיום למקרה ההוא והיו בו תיאורים נוסטלגיים של חפצים שכבר נעלמו ואפיזודות הקשורות בהם מאותה תקופה.

אחד מהם נתן שם לסיפור ההוא, מאחר שכלל בתוכו דימוי מעורפל כלשהו ומרגש, שפירושו לא היה נהיר לי עוד שנים רבות.

גן הילדים של עובדי 'גיפרוקוקס' היה אחד משני מוקדי המרחב שלי בגיל שבין שלוש לשבע שנים. מיקומו הפיזי היה בקצה הצפון-מערבי, במרתף ובקומת הקרקע של בניין מגורים גדול. הכניסה הייתה דרך המרתף, ושם היו מלתחה, חדרי שינה ומחראה לא נורא מחרידה. בקומת הקרקע היה חדר גדול  והוא שימש אולם משחקים וחדר אוכל. על הקיר מעל מדרגות העץ שבין המרתף לקומת הקרקע הייתה תלויה תמונה בעלת מידות צנועות, ובה שני אנשים לא זקנים (אחד נראה כאילו מוכר) התבוננו במרחבי נוף חקלאי יפה. לעתים תכופות הבטתי בתמונה זו. היה ברור שחוץ מהאנשים, מהשדה ומהאופק היה נוכח בה עוד משהו. הנעלם הזה מצא חן בעיניי. מאוחר יותר נודע לי שהגברים בתמונה היו סטלין ומולוטוב. שמה של התמונה היה 'בוקר מולדתנו'.

כשהייתי כבר שנתיים בגן  תלו באולם שתי תמונות גדולות מאוד  זו לצד זו. באחת - לנין משוחח עם אורחים מהכפר, בשנייה - סטלין במלוא קומתו, מקטרת בפיו, מגפיו מבריקים, במשרדו שבקרמלין. על המכתבה שמאחורי סטלין היה אפשר לראות זוג קסתות דיו מזכוכית על בסיס שיש. מערכת קסתות ממש זהה עמדה על המכתבה של אמי בחדרנו היחיד בדירה המשותפת.

בצדו הפנימי של הבניין הייתה חצר ואליה היו מוציאים אותנו ל"טיול". גבול החצר  מצד אחד היה שורה של מחסני גרוטאות, מצדה השני הייתה  גדר קרשים נמוכה ומאחוריה נראתה חצר אחרת ובה מחסני גרוטאות משלה - סוף העולם, ארץ לא נודעת, אסורה. בין קרשי הגדר הייתה פִּרצה גדולה ודרכה נהגנו להסתנן (אסור בהחלט!) לעולם האחר ההוא. בנשימה עצורה מפחד, משתדל להציל את כבודי לפני כמה "ילדים רעים" נועזים, הייתי מטפס מעל המוט האופקי בין הקרשים המדוללים: בריצה על שביל העפר בין השיחים הגבוהים, מסביב למחסני הגרוטאות הלא מוכרים, דרך מגרש המשחקים של חו"ל - ובחזרה, בנשימה חנוקה ובפעימות לב מהדהדות.

במרכזה של החצר החוקית הייתה ערוגת פרחים קמלים וסביבה נערכו משחקים.  המשחק האהוב היה 'צ'פאייב': דהירה מטורפת במעיל פרוס מעל הכתפיים ומכופתר מתחת לסנטר כמו 'בורקה' – גלימה של קוזָקים, ידיים מושטות לפנים, אוחזות במושכות. קדימה, אחרי הבורקה המתנופפת של מנהיגנו שאין דומה לו בשם מישה. אחותו הקטנה של מישה – נדיה – גם היא בגן הילדים שלנו - דקה, עדינה (בת מלך מהאגדות), מלכת הגן. ומלכת לבי.

מִשחק במטוסים, כלומר קרבות אוויר, היה גם הוא כרוך בהתרוצצות עם ידיים פרוסות כמו כנפיים, בזמזום מדחפים הנקטע למען צרורות ירי מדויקים (אך לא פוגעים) מהמקלע הקדמי. לפעמים חג מעל החצר מטוס אמתי (מומחים היו מזהים - 'מצודה מעופפת'), ואז בוריס ("עם חור בכיס"), השכן שלי בבית המגורים, היה רץ אחריו, מרים את  פניו כלפי מעלה וצועק: 'להתראות, טייסים!' את הזכות לקרבה הזאת עם הטייסים נתן לבוריס הכובע המיוחד שלו העשוי עור. כובע טייסים אמתי  - עם מגִנים לאוזניים, רצועות ומתקן מיוחד למשקפי טייס. לבוריס היו עוד חפצים נדירים. תואם לכובע הטייסים שלו היה המעיל: נוח, תפור לפי גזרה צבאית מעור כבש עם פרווה בפנים. מעילים כמו זה היה אפשר לראות פה ושם עוד זמן רב. בצדו הפנימי של מעיל כזה, כך נודע לי מאוחר יותר, הייתה תווית עם הכתובת:
  'For Russian Fighters' - שריד מהחיבה החמה של העם האמריקאי בזמן המלחמה שהסתיימה לא מכבר. לדש המעיל הנפלא הזה היה מוצמד כפתור קטן עגול: על רקע אמייל ארגמן - תבליט זהב של צללית של גבר מלוכסן לא מוכר – "מאו טסה-טונג - מנהיג הקומוניסטים הסינים". כפתורים כאלה בדיוק בצבע ארגמן עם זהב , אבל עם צללית מוכרת בעלת שפם וזקן של לנין, או רק עם שפם  של סטלין היו לכולם, אבל כזה עם הלא מוכר ומלוכסן העיניים היה רק לבוריס. אביו של בוריס עבד תקופת-מה בסין.

באולם, מול התמונות של המנהיגים, בזמן הארוחות פרצו מריבות בגלל הכלים. היה ערב רב של סוגי כלים. כמה ספלים היו גבוהים ויפים ובגללם רבו. אותי עניינו ספלים אחרים: נמוכים, עשויי חרסינה עבה וכבדה - כאלה היו בודדים. הייתה להם צורה לא שגרתית, פשוטה כאילו במתכוון. מאוחר יותר החלו לכנות את הסגנון הזה  'מודרני'. כשהייתי הופך ספל כזה תחתית כלפי מעלה היה מתגלה ציור: נשר שחור מסוגנן אוחז בטפריו בעיגול עם צלב קרס. אנחנו, הילדים, ידענו: 'אות הפשיסטים'. 'הפשיסטים', 'הגרמנים', 'הכובשים' היו פה, לא מזמן.

אירועים פוליטיים - חשיפות של "אויבי העם", משפטי ראווה והוצאות להורג לא היו מפחידים, ובהם שיחקנו: המשמר הוביל את אויב העם העצור למקום ההוצאה להורג, פסק הדין הוקרא (נוסחאות מוכרות, חגיגיות), הכיתה כיוונה את הרובים, מטח ירי רעם. זה היה מכונה 'לגמור חשבון', 'להעמיד לקיר', 'לדפוק אותו' - מילים מוכרות, לא מפחידות. מאיימים יותר היו סיפורי המרגלים והמסתננים. את אלה ראו בסרטים שעליהם סיפרו חבריי. אבל הוריי, משום מה, מעולם לא לקחו אותי לסרטים כאלה.

הלשנות אשר ההנהלה עודדה והיו בזויות הן בעיני אנשי השוליים העברייניים  הן בעיניי האליטה התקבלו, כנראה, בשוויון נפש מלא בקרב ההמונים. ילד שהיה עד למעשה לא חוקי היה עושה פרצוף של הפתעה מהולה בשמחה לאיד ואומר בהטעמה: 'י-דו-ו-ח…'.

שם, בגן הילדים החלה היכרותי הראשונה עם פערים חברתיים. בעיקרון לא היו צריכים להיות פערים כאלה ב'ארץ הסוציאליזם שניצח', ובכל זאת, בעוד האסתטיקה השלטת בתודעתנו הייתה זו של הפרולטריון, במשפחתי ובמשפחות של חבריי שררה אסתטיקה אחרת לחלוטין - אז לא הייתי מעז לקרוא לה בורגנית.

גרנו באזור שבו רוב התושבים עבדו במשרדי התכנון הממשלתיים המרוכזים בבניין ענק אחד, בנוי בסגנון קונסטרוקטיביסטי וממוקם במרכזו, או שהיו מרצים או עובדי מחקר במוסדות להשכלה גבוהה השוכנים בסביבה.

גן הילדים שלנו היה שייך לאחד ממשרדי התכנון האלה, כך שההוויי במשפחתי ובמשפחותיהם של חבריי היה שונה בהרבה מהדגם הפרולטרי ששלט בדמיוננו. הניגוד הזה גרם לי ייסורים.

השכבות הנמוכות של החברה קיבלו בכל זאת ייצוג באזור שלנו: חצרנים ועובדות ניקיון, עובדי משק אשר שירתו במשרדים ובבתי מגורים, סבלים וזבנים מהחנויות בסביבה. ילדה אחת בגן הילדים הייתה, כנראה, ממשפחה כזו. היא תמיד לבשה את אותה שמלה מבד גס עם נקודות שחורות על רקע אפור. אביה שנהג להביא אותה לגן נעל מגפי איכר, לבש מעיל עבודה מלוכלך ובידו אחז שק זרוק מעל הכתף. כשהילדה הזאת רבה עם מישהו מהילדים היא הייתה מאיימת: 'אגיד אותך לאבא שלי - הוא יבוא וישחט אותך בגרזן'. קינאתי בה.

בחזית הבית שבו שכן גן הילדים היה גן ציבורי קטן. בחורף הייתה נוצרת שם מעין גבעת שלג לא גבוהה, ואנחנו גלשנו ממנה על מזחלות. שם ליד כניסות הבית, בחגים הממלכתיים, היו תולים דגלים: אדומים – של ברית המועצות, ואדומים עם פס כחול – של אוקראינה. פעם אחת דרך הגן הציבורי הזה שעט ונעלם בשער פרש מופלא, משמיע צליל פרסות ומתיז ניצוצות מאבני המרצפת, לבוש מדים מוזרים ומגפיים עם דרבנות.

הגן הציבורי הוביל לרחוב שדרכו הביאו אותי לגן והחזירו אותי הביתה. הרחוב הוביל לבניין האקדמיה הצבאית. בדרך הייתי מתבונן בקצינים העוברים במדי קיץ או במעילי חורף ירוקים, אפורים, שחורים, כחולים, עם פסים אדומים על המכנסיים, עם כותפות זהב או כסף ועם כוכבים בגדלים שונים. קינאתי בחבריי שידעו לקבוע לפי הכוכבים האלה את דרגותיהם הצבאיות, ובכלל התמצאו באופן נפלא בדרגות ובחילות הרבים בעלי השמות המהדהדים. על החילות האלה העידו סמלים מזהב ומכסף: זוג תותחים עתיקים מוצלבים, טנק זעיר, כנפיים, עגלה מוזרה, נֵבֶל וגם גביע על רגל דקה שמסביבה נכרך נחש המטיל לתוכו טיפות ארס יקר ערך. בחגים נהיו המדים מפוארים יותר: הכומתות הוחלפו בכובעי מצחייה חגיגיים ולהם סמלים מורכבים. על החזה שלהם הופיעו עיטורים ומדליות (עוד נושא לקנאתי במומחים). לאחדים מהקצינים היו חרבות התלויות בצד או מוחזקות בידיהם ביראה - כל כך נחשקות ובלתי ניתנות להשגה - עם קישוטים על רצועות עור ארוכות. היו גם פגיונות קצרים של מלחים בנדנים מקושטי שנהב.

באותו יום (או למחרת) הופיעו על שרווליהם של קצינים רבים רצועות בד מוזרות, עדיין לא מובנות: אדומות ולהן פסים שחורים בקצוות, וליד כניסות הבתים, כמו בחגים, נתלו דגלים, אבל לא רגילים אלא עטורי סרטים שחורים - "סרטי אבל". כך קרה, שבניגוד לשאר ילדי הגן, שהוריהם עבדו ב'גיפרוקוקס' עבד אבי במכון הפרויקטים השכן - 'גיפרוסטל'. שם התחיל יום העבודה שעה אחת מוקדם יותר. לכן הייתי מגיע לגן שעה אחת לפני שאר הילדים. ובאותו יום יצאתי, כנראה, מהבית עוד לפני שהושמעה ברדיו מהדורת החדשות. כעבור שעה החלו להגיע ילדים אחרים והם השמיעו חדשה בלתי אפשרית ומפחידה: סטלין מת. בלתי אפשרית היא הייתה מכיוון שידעתי בבירור ש"סטלין הוא בן-אלמוות". כך, בצורה עדינה ומחושבת מבחינה פוליטית פתרה אמי זמן קצר לפני כן את ספקותיי ואת שאלותיי הקשורים בחיים ובמוות.
- הייתכן שכל האנשים ימותו?
- כן, כולם.
- גם את ואבא?
- כן, גם אנחנו.
- אפילו סטלין?
- לא, סטלין לא ימות – הוא בן-אלמוות.
החדשה הזאת הייתה מפחידה משום שהעזו לחזור על השקר השקוף כל כך שהוא גם חילול הקודש.

חוסר האמונה שלי נמשך עד שאחד ממבשרי הרעה הפנה נגדי את הלויאליות המופרזת שלי: "אם הוא לא מאמין שסטלין מת, סימן הוא שאינו אוהב את סטלין! הבה נרביץ לו!" והם החלו להכות אותי, וכאמור גם לבעוט בי ברגליהם. אמנם חבלות מיוחדות לא נגרמו לי. עוד שנים רבות  לאחר מכן שמרתי על תחושת העלבון כלפי אמי על הטעייתה הבוגדנית בתחום הקיומי.

כך התבהרה התעלומה של הדגלים ורצועות הבד המוזרות על השרוולים. וכבר למחרת החלו לתפור רצועות בד כאלה בדירה שלנו במכונת התפירה של השכנים. אחת כזאת כרכו סביב השרוול של מעיל הפרווה השחור שלי. הפרווה הארוכה של השרוול הסתירה בצורה חלקית את הפסים השחורים והתמזגה אִתם. רצועת הבד שלי לא נראתה מרשימה. הייתי מאוכזב.

בדרך למוקד השני של מרחבי, כשהיינו פונים מרחוב הקצינים שמאלה, היינו מגיעים לשדרה רחבה עם עצי ערמון. לאורך כל צדה הימני נמשכה צלע אחת של בית מגורים ענקי שבו גרו שתי הדודות שלי – אחותה של אמי ואחותו של אבי. בדרך זו כמובן הכירו הוריי זה את זה באותה השנה הרחוקה לאחר המלחמה. בשדרה הזאת היינו מטיילים בימי שבתון: אמי, צעירה ולבושה יפה, הייתה נעצרת מדי כמה דקות עם עוד מכרה. לכמה רגעים מאוסים הייתי הופך למרכז ההתעניינות שלהן: "אה, שוֹין אֲ-גרויסֶר בּוּחר".

באחת מפינות השדרה נמצאה עוד נקודת ציון מאותו הסיפור הראשון – קיוסק התמרוקים. המבנה הזה היה חיקוי זעיר של מגדל בחומת הקרמלין. מבנה עגול שקוטרו צר עד כדי כך שהיה מוזר איך נכנסים לשם המוכר והסחורה, ועם עיטורים דמויי חומת מצודה מסביב לגג חרוטי גבוה. הקיוסק הזה, כפי שהתברר מאוחר יותר, לא היה פרי דמיונו הפורה היחיד במינו של יוצרו. כמו כל דבר כמעט במשק הסוציאליסטי זו הייתה תוצאה של ייצור מתוכנן וסִדְרתי – אם כי לא המוני.

כעבור כמה שנים גיליתי במקומות אחרים של העיר עוד כמה – בדיוק כאלה – מגדלי קרמלין גמדיים. אז, כשהוא עדיין יחיד במינו ויוצא מן הכלל, בית המסחר הזה משך אותי לא רק בצורתו המוזרה, אלא גם בחפצים המופלאים והקסומים שהיו מוצגים למכירה באשנבי הראווה הזעירים שלו. אלה היו קופסאות וחפיסות קטנות, בקבוקונים בעלי ייעוד לא נודע, ושונים, כך נראה לי, משאר מוצרי צריכה המונית סובייטיים. קישוטים משונים, פרחים אקזוטיים, ראשי פסלים עתיקים, כתובות לועזיות. כמה חשקתי להגיע לאוצרות האלה!  לפתוח, להסיר את העטיפות, להריח, לראות מה יש בפנים. לאיש ובשום מחיר לא הייתי מודה במשיכתי המושחתת.

אבל לפעמים בעוברנו אבי ואני ליד הקיוסק היינו עוצרים, ודרך פתח הירי בחומת המצודה היה אבי קונה פריט יחיד, כל פעם אותו אחד מכל העושר שנאגר שם. ואמנם גם הפריט היחיד הזה - סכיני גילוח 'מטדור' - היה מיוחד כל כך, גברי, אמיץ, מסוכן, מסתורי ולא שייך לפה, שהייתי תמיד מרוצה מהקנייה.

כל פעם שאבי היה מוציא סכין חדש, הייתי מקבל את עטיפתו החיצונית - נייר עבה עם ציור צבעוני: מטדור בעמידה זקופה - מקטורן קצרצר רקום, כובע שחור משונה, רגליים בגרביים לבנים עד הברכיים - פסוקות בעצמה, מולטה אדומה ביד אחת, חרב חשופה (נשק מהאגדות) בידו האחרת חבויה באיום (עד המועד) מאחורי גבו של המטדור. על הקפלים של העטיפה כתובות: 'Matador' , 'Razor Blades',
'Made in Sweden'. אלוהים יודע איך הגיע הפריט הזה ששייך לחיי המותרות הקפיטליסטיים מעולמה שכולו טוב של שוודיה למכירה קמעונאית חופשית דרך צינורות ההפצה הממלכתיים של ברית המועצות. (ניחוש מאוחר - חיסול עודפי השלל מגרמניה?)

לאבי הייתה שיטה: כדי לנצל באופן הדרגתי וחסכוני את חדות שני הקצוות החותכים הוא היה שומר תחילה את הסכין המיובש לאחר הגילוח בעטיפה הפנימית העשויה נייר שעווה, ולאחר שהיה מסיים להשתמש בקצה אחד היה שומר את הסכין כבר בלי העטיפה. אז הייתי מקבל גם את העטיפה הפנימית הזאת השקופה למחצה, עם אותו המטדור האמיץ בציור - צללית לבנה על רקע אפור. וכאשר היה אבי מוציא מהחפיסה את הסכין האחרון, הייתי מקבל את אריזת החפיסה עצמה  עם אותה תמונת המטדור הצבעונית - הפעם משני הצדדים של קופסת קרטון זעירה.

כשכתבתי את אותו הסיפור הראשון, כבר קראתי את המינגוויי וידעתי על העניין שלו בקורידה. הכרתי את הרעיון שלו שרק אדם הנמצא כמו מטדור על סף המוות, חי חיים מלאים.

אבל אז, עשר שנים לפני המינגוויי והנוסטלגיה, הייתי מתבונן בדיוקן של המטדור הראשון שלי - אמיץ לב, חמוש כמו באגדות ושייך למקום אחר, ונדמה לי ששמעתי את יללות ההמון, את נגינת הפסודובל ואת רקיעות הטלפיים על האדמה המוצקה של הזירה. ראיתי את מעוף הדמים של  המולטה, את הברק החשוף הקטלני של הלהב, נשמתי את האדים מעוררי הבחילה של הזיעה, הדם והשתן המהולים באבק ובנסורת של הזירה.

והנה כבר כמעט ארבעים שנה מופיע לפניי הדימוי הכובש ההוא: הפאר וההתרגשות החגיגית של האצטדיון, אומץ הלב וגבורתו הנואשת של המטדור, האימה והיופי של הקרב וערגת הציפייה לניצחונו הבלתי נמנע של השור.

*****

מכבים

נובמבר  2000

צילום מאוחר של בניין גן הילדים שלי - כניסה בפינה משמאל מהשער שבו נעלם הפרש המופלא

עדכון חדש (חמישי) - חרוזים לנמרוד

חרוזים לנמרוד – בריאות וכל השאר.

8. נמרוד - בן שנה!

מגיע היום ונמרוד - בן שנה,
נחרוז לו חרוז עם הרבה כוונה!
על פי מנהגי המקום חייבים,
להמציא לנמרוד, החוגג,  איחולים.
אך באיחולים זה בלתי אפשרי,
לחלוטין להיות מקורי,
איחולי הצלחה, פרנסה ובריאות,
וגם אושר ועושר, שמחה, זוגיות
- איחולים נדושים וטובים, -  אז בכיף,
נאחל את כולם לו באופן גורף,
אחרי זה -  לגמרי באורח מקרי,
נאחל לנמרוד - שיהיה מקורי!
שבכל מעשה, בו יהיה מעורב,
בצורה עצמאית ייכוון צעדיו! 
אבל כל בני אדם מייחלים לעולם:
הלוואי ילדינו  יהיו ״כמו כולם״,
- ״כמו כולם״ - לדבר וללכת לומדים,
אחר כן - בכיתה מצטיינים, מתחתנים...
אז אם כך -  נאחל שיהיה מקורי,
אך יידע לאזן שגרתי ופיראי,
ואם כבר ייכנס לו לאיזה אקסטרים,
יעמוד לו השכל שלא להגזים!    
ובאורח שלא מקורי הוא בכלל,
לבסוף נאחל שיהיה לו – מזל!

מזל טוב, לא תלוי בדבר, לנמרוד!
כי כזה בעמנו מנהג לדורות!

11.12.2012

9. דפנה על הסוס

ביום שישי אחרי הצהריים,
שקט, שלווה ובהירים השמיים,
לדפנה ואמא לצאת יש סיבה,
- בחוות הסוסים יש שיעור רכיבה,
עם סבתא בבית, אחיה נמרוד,
נשאר בלית ברירה לאחות לחכות.
כמה חתיכות של גזר נקי,
אמא שומרת אצלה בשקית,
בחורת האורווה שנותנת שיעור,
שמה טלי, אבל באנגלית היא - בחור...
סוסת פוני, שמה תותי, נאה, לבנה,
עם אוכף ומושכות - מחכה לדפנה,
ודפנה - רגלה בארכוף, ועל תותי,
על האוכף מניחה את הטוסיק,
בארכופים בטוחות הרגליים,
את המושכות מחזיקה בידיים,
דפנה על תותי עושה סיבובים,
וטלי מראה תרגילים חביבים...

כל השיעור הראשון - הליכה,
אחר כך לטרוט תעבור - לא בדיחה!
אחר כך לקנטר, אחריו  - לדהירה,
דפנה תרכוב מסביב הזירה,
וכשתרגיש באוכף כבר לבטח,
תוכל היא על תותי לצאת אל השטח...

ואז כולנו נאמר בלי היסוס,
שדפנה שלנו עלתה על הסוס!

בסוף השיעור - לחזק את הקשר,
דפנה לתותי תיתן את הגזר.

ובשבוע הבא גם נמרוד,
יבוא לשיעור את דפנה ללוות!

10.1.2013

חרוזים לנמרוד – אוכלים

8. תה קמומיל

סבתא חושבת שתה קמומיל,
לבריאות ילדים – במיוחד הוא מועיל,
וסבא סבור – בין מזיק או מועיל,
אך לתה קמומיל יש לו טעם מגעיל,
ולאמא דעה שהתה הוא טעים,
אך בסגולותיו לא צריך להגזים,
והנכד נמרוד – הוא האיש של פשרה,
ובין כל הדעות הוא נוהג כשורה:
את התה הוא שותה, אך איננו נלהב,
ותמיד מעדיף את דייסה או חלב!

26.11.2012

חרוזים לנמרוד – זוחלים והולכים.

7. צעד גדול לאנושות

נמרוד, כדי לקום לבד על הרגליים,
קופץ לו על הטוסיק ומניף את הידיים,
ואחרי ניסיונות מרובים לאינספור,
נעמד, מדדה ונופל לאחור,

הנה רגע היסטורי של צעד ראשון,
של גבורה, תעוזה ושמחת ניצחון!
בקריאות צהלה הוא מונצח בסירטון...

7.12.2012

8. Homo Erectus

הנה הגיעו ימים של שמחה,
- נמרודי עושה תרגילי הליכה,
כל פעם טיפה משתפר התרגול,
יותר ויותר מתארך המסלול,
רואים בכל פעם יותר ביטחון,
אצלו בפרצוף, ובחוץ - הלשון,
כשהוא על הטוסיק סופג נפילה,
את שאר המסלול הוא עושה בזחילה...

נמרודי, מספיק להלך על ארבע,
בגיל כמו שלנו - כבר אין כל סיבה!
כמו הומו ארקטוס, תנוע - זקוף,
ולא על ארבע - כמו איזה קוף!

21.12.2012

חרוזים לנמרוד – לומדים

6. יעוד

ככל שנמרודי גדל בימים,
הוא מתחיל להבין משמעות הדברים,
וראשיתה של אותה משמעות,
הרי היא הבנה: לדברים יש יעוד,
כך נמרוד מנחש היעוד של הראש,
ומנסה עליו כובע לחבוש,
מסתבר שאין זה יעודו היחיד,
גם את המסרק לשער הוא מושיט!
הוא רואה מטאטא שעומד בפינה,
ולתפקידו מגלה הבנה,
העניין מוצא חן בעיניו של נמרוד,
וחמוש במטאטא הוא מתחיל לנקות...

כובע - ראש ומסרק, מטאטא - ניקיון,
לדברים יש יעוד - מתגבש רעיון!
אז בחקר יעוד הוא עולה עוד שלב,
ובכל צעצוע נועץ את שיניו!

18.1.2013

עדכון רביעי - חרוזים לנמרוד

חרוזים לנמרוד - משחקים

5. איפה נמרוד?
נמרוד מסיים ארוחה של דייסה,
זוחל ומגיע אל דלת כניסה,
מימי בראשית כבר קיימת נוסחה,
על פיה אנחנו פותחים במשחק,
נמרוד מתעטף בוילון של הדלת,
וסבא מוציא צעקה מבוהלת:
אוי, איפה נמרוד? אז נמרודי מוריד,
את הוילון ועל סבא מביט,
״הנה נמרוד!״ אז סבא צועק,
ומתפעל מנמרוד הצוחק,
שעוד לא יודע דיבור ושיחה,
אבל כבר תופס הנאת הבדיחה!

אומרים, זה ידוע כשלב התפתחות,
תינוק שלומד לסביבה מודעות...
אך יש מודעים וגם מלומדים,
שלהנות מבדיחות לא יודעים!

2.11.2012

6. נמרוד על אופניים

מחשוב חוגג, אבל בינתיים
יש חדשנות באופניים,
- תינוק שעוד לא בן שנה,
קיבל אופניים מתנה!
זאת מערכת משולבת,
פרי מלאכת פלא ומחשבת,
זוג אופניים - כוללים,
פטנטים לשלשה שלבים,
ובשלב אלף מרכיבים,
מתקן לתינוקות רכים,
 נמרוד חגור בחגורה,
אותו דוחפים מאחוריו,
ומוט דחיפה הוא גם היגוי,
מפנה לכל כיוון רצוי,
את המתקן, שבו נמרוד,
עוד לא מגיע לדוושות,
 אבל רואים שהתנועה,
גורמת לו להנאה!
מהסידור מבסוט ילדון,
וכבר נוגע בכידון...
בשלב הבא אמור נמרוד,
כבר לסובב את הדוושות,
לתפוס כידון ולכוון,
לכל נתיב מעניין,
יישב יפה על האוכף,
ואז יגיע עוד שלב!

הו אופניים! - הם משל,

עם נמשלים מגוונים,
לרכוב בהם - מסע לא קל,
יש בו, כמו בחיים בכלל,
יותר מרק שלשה שלבים...
- אז ייחכו הנמשלים!

26.10.2012

חרוזים לנמרוד - לומדים

5. Social Graces

בן חודשים תשעה וחצי,
לומד נמרוד את סושיאל גרייסז,
וראשיתם - תנועות ידיים,
- ברכת ״שלום״ וגם ״כפיים״.
מה משמעות של הברכות,
נמרוד עוד לא כל כך מבין,
אך שתי כפיים להכות,
- זה רעיון, לעומת זאת,
כל כך פשוט, כל כך טבעי!
כל כך ברור הרעיון,
הוא - לשתף שמחה ורון,
הנה - גם סבא, גם ילדון,
מוחאים כפיים בלי חשבון!

נביא במרץ לטובת מעוניינים,
מנה מורחבת לכפיים חרוזים:

שמחים

מחי - מחי כפיים,
היום שמחים כפליים!
שמחה עד השמיים!
כולם אוכלים פי שתיים!
עושים טבילה במיים,
וגם שותים לחיים!
גם קוניאק וגם יין!
ובחסדי שמיים,
גם יציאת מצריים!
מנשה ואפריים!
סביב לירושליים!

רוקדים

מחי - מחי כפיים,
נרקוד בצהריים,
במשך שעתיים,
קבוע, כל יומיים,
מנענעים מותניים,
בקצב עם ירכיים,
ואז בעוד שבועיים,
קרועות הנעליים,
וכואבות אוזניים,
ומסכנות רגליים,
- נלך על הקביים!

 אופניים

מחי - מחי כפיים,
נרכוב על אופניים,
על הקידון - ידיים,
על הדוושות - רגליים,
ועל הכביש - עיניים,
ומתאמצות שוקיים,
ומתהפכות מעיים
,ורועדות ברכיים,
ואז בעוד שנתיים,
יש כוח בגפיים!

7.10.2012

חרוזים לנמרוד – זוחלים

6. נמרוד על הגג

מתלהב מאוד נמרוד,
מזחילה במדרגות,
על ברכיים וידיים,
הוא גומע קומותיים,
ואני צמוד אליו,
מאבטח מהגב,
אך נמרוד אינו מודאג,
חיש מגיע אל הגג,
שם ברב התלהבות,
ברצפה עושה סיבוב,
בגופו ועם חיוך,
מנקה את הליכלוך!
הזרועות והברכיים,
הסנטר, הלחיים,
מכוסים כתמים כהים,
גם האף והבגדים!
ואחרי שכך חגג,
יש לרדת מהגג,
אך לרדת בזחילה,
- משימה אינה קלה,
ואם כך - אחת ושתיים,
הוא תופס לי שתי ידיים,
כך את כל הירידה,
הוא עושה בעמידה!

ויראה נמרוד - כי טוב,
ויחזור על כך - בלי סוף...

19.10.2912

עולם לדפנה - Мир для Марии

התחלות של דפנה - צעדים, מילים, צעצועי אמבטיה, גם חרוזים! הגיבור של דפנה דובי ויני פו טיולים עם סבתא ושעת סיפור! כל העולם לדפנה ים ושמיים סלע ומיים כולו של דפנה עולם! חי וצומח נחל קולח (ורד פורח) כולו של דפנה עולם! ריח עוגה עם פרג, גלידה, נדנדה, בחרמון איש שלג נוף ממצדה עת הזמיר ורטט יפעם ליבה, נשיקה בסתר טעם אהבה. כל העולם לדפנה ים ושמיים סלע ומיים כולו של דפנה עולם! חי וצומח נחל קולח (ורד פורח) כולו של דפנה עולם! לנון ומקרתני, דיקנס וגודר, דג על גחלים עם יין קר חום לוהט וגשם,            בריזה מהים, ודמעות בשקט, די מקצתם! כל העולם לדפנה ים ושמיים סלע ומיים כולו של דפנה עולם! חי וצומח נחל קולח (ורד פורח) כולו של דפנה עולם!

Первые игрушки Первые шажки Первые слова Первые стишки Первые герои Мишка Винни-Пух Детские обои И сказки вслух Весь мир для Марии Горы большие Волны морские Все для Марии Птицы и рыбы Реки и небо Весь для Марии мир Запах сдобной булки Цирк и шоколад Лыжные прогулки И Летний Сад И апрель впервые Будоражит кровь Первый поцелуй Первая любовь Весь мир для Марии Горы большие Волны морские Все для Марии Птицы и рыбы Реки и небо Весь для Марии мир Ленон и Маккартни Книги и кино Свежая фарель Белое вино Ливни и морозы Талая вода И, конечно, слезы Без них куда? Весь мир для Марии Горы большие Волны морские Все для Марии Птицы и рыбы Реки и небо Весь для Марии мир

הטקסט הרוסי והקליפ עשויים להיות מוגנים ע"י זכויות יוצרים

חרוזים לנמרוד - זוחלים, הולכים, רצים, רוקדים ונוסעים

1.      לעוף!

לנימרודי יום גדול,

הנה הוא מתחיל לזחול!

מסתובב על הגחון,

וזוחל לקצה מזרון!

כמו שיכור מהנאה

מגלה רזי תנועה!

הרפתקה על הפרצוף

- בוא נתחיל ללמוד לעוף!

21.6.2012

2.      כדור ענק ירוק

חושב נמרוד: כדור ענק מפלסטיק,

- הוא מטרה בדיוק כמו שחיפשתי,

על הצבע הירוק להתביית,

לזחול אליו, אתגר הוא, בהחלט!

כדור לחוץ בין שתי הכורסאות

- משענת יציבה עבור נמרוד!

מה לעשות - נמרוד לא מתלבט,

ראשית דבר - בשתי ידיו חובט!

ואחר כך - לגמרי לא נבוך,

הוא מנסה את הכדור לנשוך!

נמרוד מבסוט מקול החבטה,

כי מבפנים עונה התהודה,

וגם נראה, שהוא אוהב הטעם,

- כדור נושך הוא פעם אחר פעם!

4.8.2012

3.      זהירות!

מה עכשיו רוצה נמדרוד?

- לטפס במדרגות!

וטיפוס בזחילה,

- זאת מלאכה אינה קלה!

לעתים היא מסוכנת,

לה זהירות רבה הולמת,

אך נמרוד ללא מורא,

לזחילה עובר מהירה!

וצריך עליו לשמור,

מהסלטו לאחור!

21.7.2012

4.      המסלול של נמרוד

יצא בכמה חרוזים לנמרוד,

לחרוז לי ״מסלול״ עם מילים אחרות,

לשם הצדקה לכזה תעלול,

חובה להראות - לנמרוד יש מסלול!

- בסדר וקצב שונה בין זחילות,

פוקד בדביקות הוא מספר מקומות.

אחד המקומות שאוהב הוא לפקוד

- שולחן עתונים - יש לו ארבע פינות,

נאחז הוא בקצה השולחן הקטן,

ועומד על רגליו - מזומן ומוכן!

נשמור, פן יחטוף הוא, במלוא הקפדה,

- במצח מכה בפינה החדה!

צריך גם לבחון במהירה, כמובן,

מה שם מונח על אותו השולחן,

כוס - לא ישבור, ועתון - לא ייקרע,

סבא יישמור על נמרוד מכל רע!

פונה אז נמרודי לעוד תחנה,

- ארונית הספרים, לשורה תחתונה,

גם שם הוא תופס בידיים מדף,

נעמד ובוחן את סיפרי המדע,

ואם ספר פתאום יימצא חן בעיניו,

מנסה הוא ממנו לתלוש איזה דף,

משם הוא זוחל לכיוון המטבח,

בדרך נתקל בכפכף מלוכלך,

ברור מה עושים בממצא כה יפה,

- ישר מכניסים הכפכף אל הפה!

אחרי זה יפנה המסלול הארוך

ליעד הבא - הכדור הירוק!

הכדור הוא ענק וירוק - כבר סופר,

נימרודי אתו משחק נהדר!

אחרי שביקר בעוד כמה פינות,

נמרודי פונה לכיוון מדרגות,

שער חוסם יש שם עם סורגים,

בשביל בטיחות אותו אבא התקין,

תופס סורגים, נעמד, כמו אסיר,

נמרודי רוצה המכשול להסיר!

ובכל מקום שם יגיע נמרוד,

סבא יישמור מפגיעה וצרות!

יגיע הזמן וירחק הנתיב,

שם סבא יותר לא יוכל להטיב,

אך שם, מקווה הוא, בליל וביום,

ישמור על הנכד שלו המקום.

8.9.2012

5. לעמוד!

לזחול יפה למד נמרוד,

השלב הבא הוא - לעמוד!

מושב כיסא, שולחן קפה,

- יעזרו לקום יפה!

מתקן חדש יש לנמרוד,

נקדיש חרוז לו בכבוד!

שולחן קטן שעל ידו,

לעמוד יפה יכול ילדון,

על השולחן - מלא דברים,

גם מדברים, גם מנגנים!

נמרוד חובט על כפתורים,

מיד בתור הם מגיבים,

ומדליקים אורות שונים,

צבעוניים, מהבהבים,

יוצרים - בשפת ה״מדענים״

- עידוד תגובות לגירויים!

31.7.2012

 

6. נמרוד על הגג

מתלהב מאוד נמרוד,
מזחילה במדרגות,
על ברכיים וידיים,
הוא גומע קומותיים,
ואני צמוד אליו,
מאבטח מהגב,
אך נמרוד אינו מודאג,
חיש מגיע אל הגג,
שם ברב התלהבות,
ברצפה עושה סיבוב,
בגופו ועם חיוך,
מנקה את הליכלוך!
הזרועות והברכיים,
הסנטר, הלחיים,
מכוסים כתמים כהים,
גם האף והבגדים!
ואחרי שכך חגג,
יש לרדת מהגג,
אך לרדת בזחילה,
- משימה אינה קלה,
ואם כך - אחת ושתיים,
הוא תופס לי שתי ידיים,
כך את כל הירידה,
הוא עושה בעמידה!

ויראה נמרוד - כי טוב,
ויחזור על כך - בלי סוף...

19.10.2912

7. צעד גדול לאנושות

נמרוד, כדי לקום לבד על הרגליים,
קופץ לו על הטוסיק ומניף את הידיים,
ואחרי ניסיונות מרובים לאינספור,
נעמד, מדדה ונופל לאחור,

הנה רגע היסטורי של צעד ראשון,
של גבורה, תעוזה ושמחת ניצחון!
בקריאות צהלה הוא מונצח בסירטון...

7.12.2012

8. Homo Erectus

הנה הגיעו ימים של שמחה,
- נמרודי עושה תרגילי הליכה,
כל פעם טיפה משתפר התרגול,
יותר ויותר מתארך המסלול,
רואים בכל פעם יותר ביטחון,
אצלו בפרצוף, ובחוץ - הלשון,
כשהוא על הטוסיק סופג נפילה,
את שאר המסלול הוא עושה בזחילה...

נמרודי, מספיק להלך על ארבע,
בגיל כמו שלנו - כבר אין כל סיבה!
כמו הומו ארקטוס, תנוע - זקוף,
ולא על ארבע - כמו איזה קוף!

21.12.2012

9. ריצה אמוציונלית

שבועים לא ראיתי את נמרוד, 

והוא סיפק נושא בשביל חרוז:

- הילד שידע רק לדדות,

הולך יפה וגם למד לרוץ!

מרים גבוה את  ברכיו

קדימה - ראש, גבו - זקוף,  

ולא פוחד ששתי רגליו,

מעל הקרקע יזנקו,

אך תכף להבחין אפשר:

אין זו ריצה פונקציונלית,

ובהחלט מותר לומר

כי זאת ריצה אמוציונלית:

נמרוד לא רץ אחרי חתול,

קריירה, כסף או בנות,

איננו נס מפני מבול,

לא מאחר לרכבות.

אבל כשיש לו מצב רוח,

ומסביבו - מעודדים,

שצוהלים וצוחקים,

או אז הוא רץ בלי לנוח,

למרחקים בסיבובים...

כשמתעצבן ולא חשוב,

מהו עצבנותו מקור,

הוא רץ, רוקע במקום,

ומילל כולו כאוּב,

מחאתו - תנועה וקול...

הנה יש לנו מסקנה,

אותה נזכור לעת זיקנה:

כשמֵניע חיובי,

להשגים אותך יביא,

ואם מניע - כעס - זעם,

- לא תתקדם אפילו צעד!

ואמא אומרת על בנה החמוד,

כי אין כלל ריצה זאת, אלא - ריקוד!

8.8.2013

10. אופניים

בלדה בסיגנון רֶאפ - פה ושם דגש מוסט ממקומו החוקי

איך לומדים במהירה ובאופן נעים

רכיבה בימינו על אופניים?

רכיבה אמתית כמו של מבוגרים,

בלי גלגלי עזר מיוחדים?

בטרם בדקו ביוטיוב ובגוגל

בדור החדש לא יוצאים לתרגוגל!

ושם מסתבר יש תורות חדשות,

להתחיל באופניים ללא דוושות! 

כך לומדים רכיבה בשלושת שלבים:

הולכים וגולשים ואחר כך - רוכבים,

לרוץ לא צריך אחרי צאצאים,

לאבות - עצלנים לִילדים עצמאים!

ילדה מוכנה כמו לקרב זה הרגע 

- קסדה - לראשה, מגינים - לברכיה!

ושוב מגלים את הסוד הגדול 

- ללמוד גם לרכוב אי אפשר בלי ליפול!

יוצאת לתרגול כמו חייל אל הקרב,

ועוברת בכייף משלב לשלב,

וחיש מחליטים שכדאי לנסות,

לרכוב על האופניים עם דוושות! 

סובבת דוושות - זה סוף-סוף המקרה,

שאבא חייב קצת לרוץ אחריה,

אך דפנה נוסעת מהר בעצמה,

ומחזיקה בכידון בעוצמה!

הידד - היא נוסעת! נרימה לחיים!

לכבוד הילדה והאופניים!

אומרים כי לנסוע על אופניים

- זאת יכולת נרכשת לכל החיים,

הלוואי והיה זה גם משהו קל

- בנפשנו לשמור על שיווי המשקל,

ופעם לתמיד כבר היינו רוכשים

איזון ושליטה גם בתחום הרגשי.

לומדים לרכוב על אופניים ביוטיוב

20.11.2013

11. רוֹלרְבלֵיידְס

הנה רולרבליידס - ספורט יפה וּבריא,

- גלגיליות להב בשמו העברי,

ועל להבים לַתלמיד המתחיל,

אף לעמוד - זה מפחיד ומבהיל

דפנה סיסוב להוטה לעשות,

גלגיליות חדשות לנסות:

קסדה לראשה, מגינים לברכיים,     

מגינים לזרועות, וּלְכַפות הידיים,

אַט אַט מזיזה היא את הרגליים,

על להבים מתחילה לְדַדוֹת,

בְצד אבא שלה, לא מרפה מִידוֹ,

אך דפנה לגמרי סמוכה ובטוחה         

- דרוש מאמץ כדי לשלוט בַמלאכה,  

מאמץ אמִתַי וגם התמדה,

לַזה גם לַזה מוכנה הילדה!

וְשוב מגלָה את הסוד הגדול

- גם ללמוד רולרבליידס אי אפשר בלי ליפול!

ממשיכה לתרגל, נחושה ועיקשת,   

נופלת וקמה - אינה מתייאשת,

והנה זה בא - והיא כבר גולשת!

רק תוהה הילדה לה, בלי לֶהִתְבכְיֵין:

מי ימציא, הלוואי, גם לטוסיק מָגֵן?

13.9.2014

 12. נמרוד ואופניים

נמרוד, עוד לפני שמלאה לו שנה,

קיבל אופניים יפים מתנה,

ובהם שכלולים יש כדי לענות,

לצרכים בשלבי התפתחות של פעוט

בתחילה לנמרוד קצת קצרו הרגליים,

לדוושות להגיע של האופניים,

ודחפנו אותו כל אחד לפי תור,

במוט ההיגוי, שמותקן מאחור,

אך גדל התינוק וצמחו הרגליים,

וסירב לדווש בעצמו בינתיים,

כך נדחף מאחור התפנק הבחור,

עד שהגיע מבחן יום כיפור!

אז ילדים משתלטים על כבישים,

ואותם ברבבות אופניים חורשים, 

על רולרבליידס דפנה נתנה הופעה,    

ואחרי כן גם על אופניים רכבה,

גם נמרוד למפגן אופניים מגיע,

כשאמא דוחפת והוא לא מזיע,  

לא מוכן לדווש, לרכיבה לא נרתם,

ורכוב על אוכף לבסוף הוא... נרדם.

9.10.2014