יום שבת, 20 באוקטובר 2018

אספוב - הגרסה העברית

אספוב

השם אסף מוזכר בתנ״ך מספר פעמים. החשוב בין בעלי השם הזה הוא כנראה אסף בן ברכיהו משבט לוי, אחד המשוררים בבית המקדש, שלו מיוחסים שנים עשר ממזמורי התהלים.
מדריך הטלפון האינטרנטי בישראל מציג טלפונים של חמשים ושניים אנשים בעלי שם משפחה אספוב.


בתחילת יולי של 1970, אחרי בחינות סוף השנה הרביעית בפקולטה למתמטיקה של אוניברסיטת מוסקבה, אני בקבוצת חבריי ללימודים, יצאנו לעיר באקו, ״למחנה״ - כך היו מכנים חודש של הכשרה ביחידה צבאית אמתית בסיומן של ארבע שנות לימודים בקתדרה הצבאית של האוניברסיטה, שהיו חלק מלימודי התואר. החודש הזה היה גוזל מאתנו את רובו של החופש הגדול האחרון לפני שנת הלימודים החמשית המשלימה את תוכנית הלימודים. באוגוסט בחזרה למוסקבה היינו צריכים עוד להתכונן ולעבור בחינה סופית ״ממלכתית״ ב"מקצוע הצבאי״. ציון חיובי ״במקצוע הצבאי״ בתוספת התואר האקדמי בסיום הלימודים בעוד שנה, היה מקנה לי דרגת קצין במילואים ואת הפטור המיוחל משירות צבאי פעיל מלא של שנתיים. 
אבות הפקולטה דאגו לכך שהמקצוע הצבאי לא ישבש את מאמצינו בשנת סיום, אשר בנוסף לקורסים וסמינרים כללו הכנת עבודת גמר ובחינות ״ממלכתיות״ בשני מקצועות - מתמטיקה ותורת המרקסיזם - לניניזם.
אז ככה: בבוקר באחד הימים בתחילת יולי אנחנו, קבוצת הסטודנטים, עלינו לרכבת שעמדה לצאת לדרך ממסוף הרכבות ״קאזאנסקי״ במסלול מוסקבה - באקו. הרכבת הייתה אמורה לנסוע במשך שתי יממות ברציפות, לחצות חלק גדול של רוסיה המרכזית והקווקז הצפוני ולסיים את דרכה בבירת אזרבייג׳ן, שהייתה עדיין שייכת לבריה״מ - העיר באקו, על שפת הים הכספי שעל פני מימיו, לפי אחת הגרסאות, עובר הגבול הבלתי נראה בין אירופה לאסיה.
הקבוצה שלנו - כארבעים איש, הייתה מורכבת משתי קבוצות משנה: בערך מחציתה הייתה אמורה לרדת, אחרי שני שלישים של המסלול, בעיר ארמביר, ולעבור שירות צבאי מזורז בבית הספר לטייסים בעיר הזאת. המחצית השנייה, שבה הייתי אני, הייתה צריכה להמשיך לבאקו כדי לשרת במשך החודש בבסיס צבאי, אשר היה, כפי שהסתבר, מעין מפקדה של ״מחוז באקו״ של מערך ההגנה האווירית - הגדול מתוך חמשת המחוזות מהסוג הזה בשטח בריה״מ.
שני קצינים בעלי דרגות רב סרן או סגן אלוף ליוו אותנו. הם היו מה״קתדרה״ באוניברסיטה - כלומר ״אינטליגנטים״ - על רקע כללי של סגל הקצונה בבריה״מ של אז.
בסתירה לשאיפתה להיות חברה נטולת מעמדות שמרה בריה״מ בקפדנות על מערכת מעין מעמדית ישנה בקרונות הרכבת, שהיו בה ארבעה סוגי קרונות. בתור חיילים - כרטיסי הרכבת שלנו הוצאו ושולמו על ידי משרד הביטחון - היינו זכאים למקומות בקרון מהסוג הכי זול ונטול פינוקים - המכונה ״קרון כללי״. הקצינים שלנו היו זכאים למקומות בקרון נוח יותר המכונה ״קרון תאים״. לכן לאחר שווידאו כי עלינו בשלום לקרון שלנו, הם נתנו לנו הנחיות, אשר נתגלו בהמשך כמועילות מאוד, ועזבו. במשך כל הנסיעה בקושי ראינו אותם - בהמשך אסביר למה. כדי להבין את ״ההנחיות המועילות״ צריך לדעת מהו ״קרון כללי״. אז ככה: מבחינה חיצונית ״קרון כללי״ לא שונה מהסוג הבא אחריו בסולם המחלקות - ״קרון פלאץ-קרטה״[1]. ההבדל היה בכך שבקרון פלאץ-קרטה המקום שמוקצה לנוסע היה דרגש שלם, מעין מיטה, שאפשר לשכב עליו, ומספרו צוין בכרטיס. הדרגשים היו תחתונים ועליונים לרוחב הקרון - שני תחתונים ושני עליונים עם שולחן קטן ליד החלון בין שני התחתונים - זה היה ״תא״. התא היה פתוח בצדו למעבר לאורך הקרון. ליד החלון ממול לאורך הקרון היו עוד שני דרגשים - התחתון והעליון - ״צדדיים״. בקרון הכללי הכרטיס היה בלי ציון מקום ובאופן תיאורטי נתן זכות ישיבה על אחד הדרגשים התחתונים - שלשה אנשים על דרגש - כלומר שישה אנשים בתא ועוד שניים - על הדרגש הצדדי. לטפס ולשכב על דרגש עליון וכך לאפשר ליושבים למטה יותר מקום לברכיים ומרפקים - זאת הייתה הטבה בלתי מפוקחת, מבוססת על הרצון הטוב של שאר החברים לתא.


קרון כללי שהוא גם קרון פלץ-קרטה

אז זאת הייתה התיאוריה, ואילו הקצינים שלנו ידעו גם את הפרקטיקה. לכן ההנחיות שלהם היו: הזמן עכשיו די מוקדם, הקרון יהיה ריק, ברגע שתעלו עליו - מיד תתפסו את כל חמשת התאים ש״מגיעים״ לכם (שמונה מקומות בתא, כולל צדדיים) ואחרי זה תגנו ותשמרו עליהם עבור חברי הקבוצה, פן יתיישב בהם מישהו זר.  וככה - שתי יממות. הם ידעו מה שדיברו. הרכבת לא הייתה ״ישירה״, היו לה עצירות רבות בתחנות קטנות, שבהן הקהל נכנס ויצא בלי שום בקרה או מידה או התאמה לקיבולת התיאורטית של הקרון. שני ״מלווים״ - עובדי הרכבת שתפקידם היה להכניס נוסעים ולשמור על סדר וניקיון בקרון במשך כל הדרך - היו שני אזרים - שמנים, לא מגולחים, מגולחי ראש, מרושלים, נראו כהתגלמות השחיתות טובת הלב, אשר בה הצטיין באותה התקופה אזור הקווקז הסובייטי. הכנסת נוסעים ללא כרטיסים תמורת אתנן –נראתה כזכותם הטבעית.


מקום צדדי

לקראת רגע היציאה הקרון היה מלא, אך בתחילה החבר׳ה הצליחו לשמור פחות או יותר על מקומותינו התפוסים. כעבור כמה שעות הקרון היה כבר מאוכלס מעבר לקיבולת שלו, ובהגנה על מקומותינו התפוסים הופיעו סדקים. כאן התברר כי המעבר מהקרון ״הכללי״ שלנו - והוא היה הראשון אחרי הקטר וקרון המשא - היה נעול, מה שסיפק הגנה אפקטיבית  לקרונות המרווחים יותר בהמשך הרכבת - קרונות ״פלאץ-קרטה״, ״תאים״ ו״נוחים״ - מקהל הנוסעים שלנו. שם אפשר היה לשכב, לקבל תמורת רובל אחד מצעים - קצת לחים, אך נקיים, ובארבע קופייקות - תה חם בכוס עם בית כוס. באופן הזה היינו מנותקים מהמפקדים שלנו בזמן הנסיעה, והם יכלו רק לבקר אותנו בעצירות הרכבת בתחנות ביניים. אומנם הם לא הגזימו בכך.



די מהר התברר שחלק לא קטן של הנוסעים בקרון היו בגילופין. אחדים לא הסתפקו במידת השכרות שהשיגו, והוסיפו להתבסם, ובהתאם - פה ושם בסתר - להקיא. לדאודורנטים אז עוד לא התוודענו, מקלחת או אמבטיה לרוב הנוסעים היו אז כמעין מותרות, זמינים פעם בשבוע במקרה הטוב. לא נשכח - יולי - חום אימים. ככה שכעבור כמה שעות נסיעה כבר לא דאגתי איפה לשבת, אלא איפה ומה לנשום. הפתרון נמצא מהר, הודות לברדק המבורך. הסתבר שב״טמבור״ - מרחב סגור בקצה הקרון המרוחק מתא ״המלווים״ (להם היה חצי תא - שני דרגשים - בתחילת הקרון), זכוכית החלון הייתה מנופצת, כלומר לא הייתה בכלל. כך שבעמידה על יד החלון הזה אפשר היה לנשום אוויר זורם, נקי יחסית עם תוספת ריח עשן ורוח נדודים, שהגיעו מהקטר הקרוב. במהירה הסתבר שגם על פתח האוויר הזה צריך לשמור - ברגע שעזבת אותו, היה נתפס על ידי עוד מישהו מחובבי נשימה. למזלי חובבי נשימה לרוב לא היו חובבי עמידה, כך שלאחר שזיהיתי את המגמה, פשוט נעמדתי על יד החלון המנופץ הזה ולא זזתי ממנו, וכך - חלק גדול של הנסיעה בת שתי יממות. למזלי, נוסף על זרם האוויר, סיפקה העמדה הזאת גם זרם חוויות ויזואליות - בלתי פוסק, ססגוני ומרתק.
והרכבת שלנו עברה באזורים של רוסיה מרכזית ודרומית, בקווקז הצפוני, דגסטן וחוף הים הכספי של אזרבייג׳ן - מקומות שאת רובם לא זכיתי לראות יותר - לפני וגם אחרי הנסיעה הבלתי נשכחת ההיא.



כך שהייתי מרוצה מהפתרון הזה של בעיית נשימה. זרועותיי החשופות, שנשענו על קצה החלון נצלו בשמש - עורן התקלף וירד במשך כמה ימים אחרי הגעתנו ליעד.
הגיע הערב, ירד הלילה - בחושך, פרט לרציפים מוארים של תחנות חולפות, מבנים סמוכים ואורות רחוקים, לא נראה כלום מעבר לחלון. מאוחר בלילה, בארמביר, על סף הקווקז הצפוני, ירדה מהרכבת מחצית הקבוצה שלנו. בחושך מצאתי בקושי מקום פנוי על דרגש כלשהו וישנתי שעה או שעתיים. התעוררתי קצת אחרי שעה ארבע בבוקר - הרכבת עמדה בתחנה כלשהי. קמתי, שאלתי את המלווים - חוץ ממני רק הם היו ערים - התחנה ״מִינֵרַלְנִייֶה ווֹדִי״[2]. מתכווץ בצינת הבוקר ירדתי לרציף. השמש זה עתה זרחה. השמיים היו נקיים. שם, מנותק מהקרקע, תלוי במרום, נראה אליי לראשונה, התנוסס רכס הקווקז.
בעוד שנה, אחרי סיום האוניברסיטה, כבר בווילנה, שמעתי ב-BBC הקראת פרקים מהרומן ״אוגוסט 1914״ מאת סולז׳ניצין, שזה עתה יצא לאור במערב. הרומן מתחיל מהסיפור שבו אחד מגיבוריו נוסע בכרכרה אל אותה תחנת הרכבת ״מִינֵרַלְנִייֶה ווֹדִי״, כדי לנסוע משם למוסקבה, להתגייס לצבא ולהילחם במלחמת העולם הראשונה. והסיפור התחיל דווקא מהתיאור של רכס הקווקז, בדיוק כמו שראיתי אותו אני, באותו בוקר צונן, כשירדתי לרציף.
הם יצאו מהכפר הקאזאקי בשחרית של בוקר צלול והרכס הצחור-הבהיר עם שקעיו הכחולים היה ניצב בזריחה הראשונה קרוב ומוחש, חשוף בכל קמטיו, כה קרוב שאיש תם עשוי היה לדמות לבו, כי מסוגל הוא להיטלטל לשם תוך שעתיים.
הוא התנוסס כה רם ועצום בעולם המעשים הפעוטים של בני-אדם, יציר הבריאה בקרב מוצרי כפיים. ולוּ היו כל צאצאי אנוש, שהיו לפני אלפי שנים, גורפים בזרועות פתוחות עד אין קץ את כל מאגר עמלם ודמיונם לערימת דורות, לא היו מצליחים לרומם רכס כזה, שאין השכל מעֵז לתפסו.
מכפר לכפר הובילה דרך זו ותמיד  ניצב לפניהם הרכס שאליו נסעו. ראוהו לנגד עיניהם: מרחב שלגים, צוקי סלעים חשופים וצללים של גיאיות מרומזים. משעה לשעה הולך הרכס ומפשיר במרגלותיו, ניתק מן האדמה ולא עוד ניצב על עמדוֹ, תלוי הוא בשליש הרקיע[3]
;

אז, כשהקשבתי לשורות האלה המגיעות מתחנת הרדיו האסורה, ונזכרתי במה שראיתי בעצמי בזמן עצירת הרכבת, חשבתי כי יבוא הזמן, כאשר תלמידי בית ספר ישננו אותן, יחד עם תיאור עץ האלון של הנסיך אַנְדְרֵיי ב״מלחמה ושלום״.
הרכבת נעה, נכנסתי לתוך הקרון. הנוסעים המשיכו לישון. בקצה השני של הקרון ליד השולחן מול תא המלווים ישבו שני המלווים ובחור רזה שברירי במקטורן לבן קצר של רוכלים מקרון המסעדה. על ידו היה מונח סל עם מרכולתו. התפתחה שיחה. הם ידעו שאני שייך לקבוצת הסטודנטים ממוסקבה. שאלו אם אני ממוסקבה במקור. לא, אני מחרקוב. מילה אחר מילה - הגיעה השאלה מה הלאום שלי - ״רוסי או אוקראיני?״ נושא הלאום היה רגיש בקווקז, אך לשאול באופן ישיר היה לא נוח - ״יהודי״ הייתה מילה מבישה בברית המועצות. באותו הזמן התודעה הלאומית שלי כבר הייתה מגובשת, והתשובה הייתה מוכנה: ״לא, אני יהודי״. - כול הכבוד, לא התביישת להגיד! - התפלאו המלווים - הינה גם הוא יהודי - הצביעו על הבחור מקרון המסעדה. על יהודי קווקז אז לא ידעתי כלום, פרט לזה שהם לא אשכנזים וביידיש לא מדברים. אז אם לא יידיש, אז אולי - עברית? והעברית שלי הייתה כבר שוטפת אם כי דלה - זאת אחרי שלמדתי בעל פה את שני החלקים של ספר הלימוד ״אלף מילים א״. תכף פניתי אליו בעברית. את תוכן דבריי הוא לא הבין, אבל איזו שפה זאת - הבין גם הבין, ותגובתו הייתה מתלהבת. לנוכח הפגנת לאומנות, פסולה ואף אסורה בבריה״מ, שני המלווים האַזֵרִים התלהבו גם הם: אַיְ, כול הכבוד! בו במקום הוענקו לי שתי הטבות: אחת הייתה - הצעה של תה חם ומתוק. ספל פח גדול, חבוט, לא נקי במיוחד למראה, מלא בתה מהביל, עמד פה על השולחן שלהם. את איידס עדיין לא גילו, אך המחשבות על סיפיליס או דיזנטריה חלפו בראשי... ברם - האצילות מחייבת - ובלי היסוס הרמתי את הספל והתחלתי לשתות - התה היה חם מאוד ומתוק מאוד - ממש מתאים לבוקר הקר לקיבתי הריקה. 
ההטבה השנייה הייתה אף טובה יותר - בידי הופקד המפתח ״מהשירותים שלהם״. אסביר: תאי שירותים בקרון היו שניים - אחד בכל קצה הקרון. השירותים בקצה הרחוק (ליד עמדת הנשימה שלי) היו פתוחים לכלל הנוסעים, ובתוכם, כמובן, אחרי יממה של נסיעה הייתה מלחמה גרעינית... לנקות שם עד סוף הדרך - כלל לא עלה בדעתם של המלווים, כמובן. ואילו את תא השירותים השני - הקרוב להם - הם החזיקו נעול לשימוש שלהם. הינה לכם באיזו הטבה מצוינת זכיתי בעבור ההפגנה של לאומנות יהודית בפני בני הקַוְוקַז. 
שוחחנו קצת - הבחור מקרון המסעדה ואני. שם משפחתו היה אַסַפוֹב. את שמו הפרטי לא זכרתי, לצערי. על מה דיברנו - גם לא זוכר. כנראה על היהודים, על ישראל ועל הסיכויים להגיע לשם. לפני שעזב השביע אותי אספוב, שברגע שתהיה לי הזדמנות אבקר אותו בביתו בבאקו. על פיסת נייר רשמתי כתובת וטלפון.  - סבא שלי היה רב, הבית מלא ספרים יהודיים עתיקים, תבוא וקח מה שתרצה - אמר. נפרדנו והוא הלך. הנוסעים כבר התחילו להתעורר, ואני הלכתי לתפוס את עמדתי ליד החלון המנופץ.
מעבר לחלון התחלפו הערבות של רוסיה דרומית בעמקים וגיאיות בין ההרים של צפון קווקז וְדַגֶסְטַן - מראות ונופים זרים ומרתקים. כל כך רחוק מהבית אף פעם עוד לא הייתי. לא רק הנוף, גם האנשים - תווים והבעות פנים, צבע עור, בגדים, שפה, הסחורה הדלה שלהם המוצעת בעצירות רכבת קצרות - הכול היה חדש, לא מוכר, מלהיב, מסקרן. וההרים - הקרובים, והרחוקים יותר, ולגמרי רחוקים. סופג כול זאת דרך החלון המנופץ הרגשתי כמו הרפתקן, מגלה ארצות רחוקות.
וכאן חבריי ללימודים - הסטודנטים של המוסד להשכלה גבוהה והפקולטה הכי יוקרתיים במדינה, פאר המעמד האינטלקטואלי של בריה״מ - גרמו לי לאכזבה ראשונה. בהדרגה האנשים שראיתי דרך החלון החלו להופיע בקרון עצמו - נוסעים עד לתחנות המקומיות ואף לערים - גרוזני, מַחַצְ׳קַלָה באקו. חבריי חזרו להגן על המקומות הכבושים בפני הפולשים החדשים. בעיה נוספת הייתה בכך שלעתים הנוסעים החדשים האלה פשוט לא הבינו רוסית. זה מה שהטריף את דעתם של המוסקבאים שלנו. זכור לי במיוחד, איך שתי זקנות גבוהות, רזות, קשוחות מראה, עטופות שחורים מכף רגל עד ראש, ניסו להתיישב במקומות ״שלנו״. אלה, כנראה לא הבינו מילה רוסית. אחד משלנו - הוא לא היה מהקתדרה שלי, ורק כמה פעמים שמעתי אותו מפטפט – נשמע אינטלקטואל. כשהוא השתכנע שהזקנות לא מבינות אותו, הוא הניף עליהן את ידו, כאילו מאיים להכות. הם, חבריי, אכן זעמו על הזקנות האלה, על כי העזו לא לדעת את שפת האימפריה. בעוד עשרים וארבע שנים מלחמה נוראה עקובה מדם תתגלגל במקומות האלה, מזעזעת את השברים של האימפריה המרוסקת.



  


בבוקר למחרת הגענו לבאקו ובאוטובוס מיוחד נסענו ליחידה הצבאית. שם לקחו לנו את הבגדים האזרחיים וניפקו מדי עבודה צבאיים. קצין מקומי הדריך אותנו: לפני שבוע כל היחידות הצבאיות של מחוז באקו עברו לדגם חדש של מדי קיץ - נעליים גבוהות עם גרביים במקום מגפיים עם חותלות, מכנסיים ישרים, חולצות עם שרוולים קצרים וצווארון פתוח, מוכנסות לתוך המכנסיים וכובעי בייסבול – הכול בסגנון אמריקאי. ואילו עבורנו - אורחים לרגע - חבל לבזבז מדים מצוינים שכאלה, ולכן נופקו לנו מדים משומשים מהדגם הישן: מגפיים עם חותלות (שיעור ראשון לעיטופן ניתן במקום), מכנסים דמויי מכנסי רכיבה מוכנסים לתוך המגפיים, וחולצות צבאיות מעל מכנסיים עם חגורה רחבה. פרט אקזוטי יחיד היה שייך למדים האלה, והוא - כובע רחב שוליים בצבע חקי. בצה״ל ידועים כאלה כ״כובעים אוסטרליים״. - במדים מהדגם הזה מותר לכם להופיע מחוץ לבסיס אך ורק בקבוצה ובליווי קצין - המשיך המפקד בתדרוך - אחרת פטרול צבאי[4] ראשון יאסור אתכם.  
רוב השירות הקצר עבר עלינו בתוך האוויר הממוזג המבורך של מרכז החישובים בשטח הבסיס, שבו היינו עסוקים בפתרון באמצעות המחשב של ״בעיה״, שהוקצתה לכל אחד מהצוותים של ארבעה בכל אחד. עבורי הייתה זאת התנסותי הראשונה בחיי בחדר ממוזג. המחשב היה מיושן - מבוסס שפופרות, באוניברסיטה הובא כבר לקתדרה הצבאית מחשב חדיש יותר - עם טרנזיסטורים.
היו כמובן מנות הכרחיות של תרגילי צעידה ושיעורי ספורט, ניקיון שירותים, תורנויות מטבח ושמירה. אגב, מעמדת השמירה - לא בשער כמובן, אלא במקום הגבוה בתוך הבסיס - אפשר היה לצפות במשקפת על מה שמתרחש ברובע מגורים סמוך וגם על שני בתי קברות - היהודי והמוסלמי.
אך החשובות עבורי היו היציאות לעיר. כאלה היו ארבע בדיוק: 
- שתי נסיעות באוטובוס למועדון הקצינים במרכז העיר - פעם לצורך תרגול טקס השבעה,  
ובשנית - לטקס עצמו.
- נסיעה למטווח מחוץ לעיר: כל אחד מאתנו ירה שלשה כדורים, שהונפקו בזהירות מרובה בקו האש, ממש לפני הירי. 
- ופעם אחת, ביום חופש היה טיול בעיר. עליו עוד מעט אספר. 
בכל יציאה אני ספגתי בשקיקה דרך חלונות האוטובוסים את מראות העיר - זרה, מזרחית, אם כי עדיין סובייטית, מפתה. כמובן גם קיוויתי שפעם אצליח איך שהוא להתחמק ולפגוש את אספוב. לדאבוני זה לא הסתייע. מצער במיוחד היה הטיול הלא מוצלח – קיוויתי, שאם לא אצליח לפגוש את אספוב, אז לפחות אכיר קצת את העיר. ואז חבריי הסטודנטים גרמו לי את האכזבה השנייה. יצאנו בבוקר באוטובוס - קבוצה בליווי קצין, ירדנו במרכז העיר והמשכנו ברגל. מהרגע הראשון התחילו חבריי לקבוצה להתלונן ולקטר. כלום לא עניין אותם - לא בתי התה הציוריים עם מגשי נחושת, המועברים בתליה עם כוסות תה קטנות עגלגלות, לא רחובות מפותלים עם צריחי מסגדים המתגלים בין המבנים בסגנונות שונים, לא תצפית מרהיבה על הים והנמל מגן ציבורי פורח נהדר. 
הכול עיצבן אותם - חום, הרוסית הקלוקלת עם מבטא מקומי זר, והכי הרבה - זה שמוכרי גזוז לא הזדרזו להשיב עודף ממטבעות של עשר או חמש עשרה קופייקות. כולם התחילו לדרוש להפסיק את הטיול - מה כבר לא ראינו כאן - ולחזור לקסרקטין.
לצערי הרב הקצין נשמע להם, ולקראת הצהריים כבר חזרנו לבסיס. כמעט כלום לא הצלחתי לטעום מהעיר הזאת - המיוחדת, על פי המעט שיכולתי לקלוט ועל פי מה שמעתי עליה אחרי זה.
פרט לארבע הנסיעות האלה היו עוד ארבע צעידות לרחצה שבועית בבית המרחץ - צעדנו בשורות, לאורך רחובות צרים בשולי העיר, עם ריצוף דליל, ליד בתי חמר בעלי קירות נטולי חלונות, כמעט בחושך - כל כך מוקדם בבוקר זה התרחש. 
בהרצאות המעטות, שבהן נאלצנו להשתתף - על תקנון צבאי, על המבנה של חיל ההגנה האווירית או של קרבין סימונוב - בהערות קציני הדרכה או בשיחות הלא פורמליות אתם במקומות עישון, היו נוכחים באופן מוחשי המזרח התיכון וישראל. רק שלוש שנים עברו ממלחמת ששת הימים. מלחמת ההתשה, אשר לפי דעתם של היסטוריונים אחדים נוהלה נגד ישראל על
ידי בריה״מ ולא על ידי הערבים, נמשכה כבר מעל שנה והתקרבה להפסקת האש בחודש הבא. זכורים לי התבטאויות כמו - ״כל קצין חמישי מחיל ההגנה האווירית של המחוז נמצא כעת






במזרח התיכון״, ו-״אחדים כבר חזרו בארונות קבורה״, או ״בצבאות ערב קצינים מכים את החיילים״. באופן כללי אפשר היה להרגיש ביחס של כבוד מאופק כלפי ישראל וּבוּז מאופק כלפי הערבים.
היו לי עוד חוויות רבות מהשירות הקצר הזה בצבא הסובייטי: מההשתתפות בבחירות למועצת העליונה של רפובליקת אזרבייג׳ן, מההתבוננות בטר״ש בן שמונה עשרה המפקד על כיתת שני החיילים שלו, מסיפורו של חייל סדיר על החיים ב״סובחוז״[5], מהוואי הקסרקטין, מההאכלה בחדר האוכל של חיילים, מהצפייה בקסרקטין בסרט ״שמש המדבר הלבנה״[6] שזה עתה יצא לאקרנים.
נגמר החודש, השתחררנו, החלפנו לבוש, ובמסוף הרכבות של באקו - מוקדם בערב, עדיין אור - עלינו לקרון הכללי המוכר של הרכבת בחזרה למוסקבה.
יצאתי לרציף לטייל לפני תחילת התנועה. הרציף היה די שומם. פתאום - הופיע לקראתי אספוב – לפני רגע הגיע ברכבת ממוסקבה. - איפה היית? למה לא באת? התחבקנו, הסברתי לו. בוא, אמר אספוב, וידו על כתפיי, הוביל אותי אל הקיוסק שעמד באמצע הרציף. נתן קריצה למוכר - מיד הופיע בקבוק של יין לבן מתוק וחזק - ״מחוזק״[7] וכמה סוכריות שוקולד ״קראקום״. מזג לשתי כוסות מזכוכית עבה.
 - לחיים! עוד כוס - הזמן קצר. לחיים! נגסנו בשוקולד. התחבקנו ונפרדנו לשלום. הרכבת זזה, קפצתי למדרגת הקרון - הנפתי יד.
לא עלה בדעתי, אך הסתבר שאחרי מה שקרה על הרציף עקבו בעניין רב דרך חלונות הקרון כל חבריי לקבוצה: מתי כבר הספקת לרכוש כאן חברים? 
כשאדי השיכרון עולים לראשי מהיין החזק שזה עתה שתיתי, רק חייכתי חיוך של חידה.
כשחזרתי למוסקבה ופגשתי את ידידיי הציונים שמעתי מהם שתי חדשות: אחת הייתה כי מרק אלבאום קיבל אישור עליה לישראל - היה זה בחור צעיר - הראשון בין המוכרים לנו במוסקבה, שקיבל אישור יציאה, עד אז נתנו רק לזקנים. השנייה הייתה - שליד שדה תעופה לא רחוק מלנינגרד נאסרה קבוצה של יהודי ריגה ולנינגרד על הניסיון לחטוף מטוס לשבדיה כדי לעלות לישראל.






לוי צירולניקוב

מכבים, אוקטובר 2018


באקו, יולי 1970, משמאל לימין: יורי קבנוב, רושצ׳ין, פאבל קטישב, אני.
תודה ליורי על התמונה.



[1] בעבר כשמכרו כרטיס נסיעה לקרון מהסוג הזה היו מוסיפים לו גם כרטיס (karte) מיוחד עם ציון מספר הקרון
  ומספר המקום (
platz).
[2] "מינרלנייה וודי" – מים מינרליים בתרגום מרוסית – תחנת רכבת חשובה באזור, במשך תקופה ארוכה שימשה
   כיעד לנוסעים המגיעים ברכבת למקומות נופש במעיינות הרפואיים של צפון קווקז.
[3] עם עובד, 1972, תרגום  - י. סערוני
[4]  מעין סיור של משטרה צבאית
[5]  קיצור הכינוי "משק סובייטי" – חווה חקלאית בבעלות וניהול המדינה בבריה"ם.
[6]  סרט פעולה סובייטי שהפך לסרט פולחן.
[7]  יין שהוסף לו אלכוהול, בדרך כלל בעל תכולת אלכוהול סביב 20%.

2 comments:

  1. היו זמנים... סיפור מעניין מאד וכתוב בצורה מעוררת סקרנות

    השבמחק
  2. תודה נתן, יש בבלוג שלי עודחומרים שעשויים לעניין אותך.

    השבמחק