סיפורי סבא - לדפנה בת השבע

סיפורי סבא

מעופרה נפרדנו לפני כשנה,

בדיוק בסיום פרשת הגרביים,

- מאז שהיא בַּחרוּזים נרשמה,

התפתחה הילדה וגדלה בינתיים:

אוהבת ספרים וכותבת שירה,

ועל רולרבליידס היא עושה תרגילים,

וגם על פסנתר מנגנת לא רע,

ומדברת יפה באנגלית.

לעופרה אחות יש קטנה, שמה – כנרת,      

את עופרה בַּכּוֹל מנסה לחקות,

לה עופרה דואגת, עליה שומרת,

שְמחה וְגאה היא כי יש לה אחות!

ואף עַל פי שעופרה בולעת ספרים,

לפני השינה היא אוהבת לשמוע,

איך סבא אריה לה קורא סיפורים,

או בּוֹדֶה מליבו - לילדה זה הַיְינוֹ הַך,

ואז הסתבר לא מכבר לַילדה,

כי לסבא שלה יש הרבה סיפורים,      

על ארץ זרה, היא אותה לא ידעה,        

עת סבא וסבתא היו צעירים.        

אז לֹא בכל בית היה טלפון,

ועל ניידים לא חלמנו אפילו,

ומסך טלוויזיה היה כֹּה קטוֹן,

- בזכוכית מיוחדת אותו קצת הגדילו.

גם שכנים הצטרפו לחלוק חוויה,

בשחור ולבן תוכניות עלובות,

על מסך טלוויזיה בגודל גלויה,

הן שודרו בכל ערב רק כמה שעות

ומחשבים בכלל לא היו אַז,

וּכתבנו בִּדְיוֹ אז, בְּעֵט עִם ציפורן,  

או בְּעֵט העשוי מנוצה של בַּרווָז,

-  לפעמים, כשהיה מצב רוּח היסטורי.      

    

בלי נייר טואלט היו שם שירותים,

וכולם השתמשו בנייר של עיתון,

אז לְבוֹדדים היה רכב פרטי,

רב הרכב שירת את מוסדות השלטון 

אז נסענו באוטובוס או חשמלית,

בדירה משותפת, בשני חדרים,    

 אז גרנו, וּמיים וגם מעלית,

לקומה השביעית לא היו מגיעים,  

היה קושי עצום להשיג נעליים,

מתאימות בצורה, באיכות, במידה,

ורבות פעמים כאבו הרגליים,          

ממש כאבו משפשוף עד זוב דם. 

הייתה איכותם של גרביים פשוטה,

וְתוך יום או יומיים הופיעו חורים,

והיו מתקנים אותם בשיטה,

מיוחדת כזאת - אין לה שם בעברית:

חוט היו אז תופרים מסביב חור בגרב,

כמו טבעת להיות לחוטים עגינה,

והיו ממלאים בחוטים שְתִי וֵַעֶרֶב,

בִּתְפירה מיוחדת וְעדִינָה.

      

     

וְכִמעט כל מוצר שם היה במחסור,

גם מזון, גם ספרים, הנעלה ובגדים,

כדי לקנות כל דבר אז עמדנו בתור,

במשך שעות - משפחות וִילַדים,

כי אם מכרו שם חמאה או סוכר,

הייתה הקצבה - לאדם - חצי קִילו,ֹ

גם לַיֶלֶד היה חצי קילו נמכר,

הן שמרו על שִוְויוֹן הזכויות שם, כְאִילו.     

ושומו שמיים, יָכְלוּ אז הורים,

- דבר שהיום הוא לְפֶשע נחשב,

- לתת, אם כשלו אמצעים אחרים,

מכות על הטוסיק של ילד שובב...

             

 ובארץ זרה זו היה אז משטר,

שהטיף לאחווה ולחופש נשגב,            

אך בפועל היה רודני ואכזר,                

שֶבּפַחד שלט בחיי אזרחָיו

הייתה זו מדינה - הגדולה בעולם,

וְשַכנו בִרְחַבֶיה הרבה לאומים,

היו שטח, שפה ותרבות לכולם,

לְמעט עם קטן ועתיק - יהודים.

ורבים אשר לא אהבו יהודים,

שם היו, זאת אומרת -בלשון המעטה,

- בְּלִבָּם וּבְסֵתֶר שָׂנאוּ אחדים,

אחרים - בגלוי ובדרך בּוֹטָה.

אז בקושי שמענו על ישראל,

ועברית אף אחד לא דיבר בַּסְבִיבָה,

והיינו צעירים - דור חדש וְשוֹאֵל:

למה אנו שנואים? - אם לַזֶה יש סיבה? 

אז היה זה לא קל, לא פשוט להחליט,

לא לסבול עוד שנאה, לא סמויה, לא גלויה,

לא לבנות פה - לא בית וגם לא עתיד,

וּלְהִצְטרף לִתְנוּעַת עלייה. 

אז למדנו עברית ותולדות ישראל,

וגילינו עולם גם קסום, גם עשיר,

מצריים, פרעה, בית מקדש וּבָּבֶל,

וְשירים עִבְריים גם למדנו לשיר

הורינו פחדו שנגיע לכלא,

כי תנועה ציונית שם הייתה אסורה,

אבל צדק אתנו היה, איזה פלא,

כי זכינו בסוף בּאַשְרות הגירה.

ומסבא אריה אין יותר מאושר,

כִּי שתי הַנְכדות לו - עופרה וְכִנרת,

להם יספר סיפורי הֶעבר,

בעברית שאותה הוא למד במחתרת.

רק עוֹפרה שהיא האחות הבכורה,

לסיפורים מוכנה להקשיב,

של סבא אריה, על ארץ זרה,

ועל ימי נעוריו הקשים,

ואילו כנרת מעדיפה,

שיקרא סבא אריה לְנֶכְדוֹתָיו

על בּאלִילֹאבּאלִי - המכשפה, 

או חתול תעלול או מפתח זהב! 

מכבים  28.4.2015

פסח שמח! מועדים לשמחה!

למדור חרוזים לנמרוד - משחקים

 אפיקומן

לדורון ארד

עורכים סדר פסח, מגיע הזמן,

הטף מנסים למצוא אפיקומן,

אבא בחר במחבוא לא פשוט,     

האוויר מלא מתח והתרגשות,

אחרי חיפושים ועמל לא קטן,  

הנה דפנה מוצאת את האפיקומן!

כעת מול דילמה ניצבת דפנה,

שכן היא חייבת לבחור מתנה!

פעם אבותינו בחרו נעליים, 

בדור אחריהם - אולי - אופניים...

ומה כבר חסר לִילדִים של היום?

זה משבר אמִתִי - הוא נורא ואיום!

חושבת חזק, מתאמצת ילדה,

- דבר לא עולה לה על דעתה,

מתלבטת, בסוף מגיעה לפשרה,

- הנה מתנה יקרה וּכְשרָה!

והיא מגלה מה חֱפְצָהּ וְחֱשְקָהּ,

- מכל אחד - חיבוק וּנְשִיקָה!

                ***

הלוואי ויהיו ילדינו בריאים!

- קראתי בפייסבוק, סִיפֵר חברי,

כי בנו בצלחת ידו לא טמן!

- מיליון דולר ביקש - כּוֹפר אפיקומן!

8.4.2015

למדור חרוזים לנמרוד - משחקים

                                            

משחקי פירות

אור השמש האיר על גבעת האנטנות,

גשם ירד מהבוקר - איננו,

נמרוד ואני הפוגה מנצלים,

- על הגבעה היפה מטיילים.

במגרש משחקים - אנו שם מבלים,

- נדנדה עגולה עם תחתית חבלים,

וּכְשֶהַנדנדה מתנדנדת חזק,

מציע נמרוד להתחיל במשחק,

בַּמשחק שהמציא ופיתח נמרוד,

אנו משחקים תפקידים של פירות.

אז מתחיל הילדון: אתא סבא - בננה!

- אוי לאוזניים שככה תשמַעְנה!

בננה - אתה, ואני הוא אגס!

לא, אומר הילדון, כי אני - אננס,

וכמובן הוא ממשיך להפתיע:

אני אננס עם ראש - אבטיח!

לאננס - זה פתרון קצת חפוּז,

מתאים לו יותר - עגבנייה או תפוּז.

אך נמרוד כבר מכריז, לא רוצה להכזיב:

אתה בננה עם ראש של שזיף!

גם תפוח עם ראש אפרסק - זה לא רע!

ושנינו מיד צוחקים בקול רם.

פתאום מטפטף, אור השמש כבה,

עת הביתה לברוח מהגבעה.

                 ***

על משחק של פירות, אני לפתע נזכר,

כתב סטיבן קינג בשירו הנהדר.

for owen; stephen king 

Walking to school you ask me

what other schools have grades.

I get as far as Fruit Street and your eyes go away.

As we walk under these yellow trees

you have your army lunch box under one arm and your

short legs, dressed in combat fatigues,

make your shadow into a scissors

that cuts nothing on the sidewalk.

You tell me suddenly that all the students there are fruits.

Everyone picks on the blueberries because they are so small.

The bananas, you say, are patrol boys.

In your eyes I see homerooms of oranges,

assemblies of apples.

All, you say, have arms and legs

and the watermelons are often tardy.

They waddle, and they are fat.

"Like me," you say.

I could tell you things but better not.

That watermelon children cannot tie their own shoes;

the plums do it for them.

Or how I steal your face --

steal it, steal it, and wear it for my own. 

It wears out fast on my face.

It's the stretching that does it.

I could tell you that dying's an art

and I am learning fast.

In that school I think you have already

picked up your own pencil

and begun to write your name.

Between now and then I suppose we could

someday play you truant and drive over to Fruit Street

and I could park in a rain of these October leaves

and we could watch a banana escort the last tardy watermelon

through those tall doors.

סטיבן קינג קורא את השיר For Owen

מקור אינרנטי לטכסט של For Own. פורסם בספר Skeleton Crew ב-1985

                                         נדנדת חבלים

ועזבו את ביתם לתמיד

בספטמבר 1941 התחילה אימא שלי בת ה-22 ללמוד בפקולטה לשפות זרות באוניברסיטת קִייֵב - בירת אוקראינה הסובייטית. היא הייתה בת זקונים במשפחה בת חמישה אחים ושמונה אחיות, ובאותה עת גרה עם אבא שלה בן ה-75. אִמָהּ כבר לא הייתה בחיים וכל האחים והאחיות היו כבר בעלי משפחות משלהם פזורים בערים השונות של המדינה. מתחילת הפלישה הגרמנית לברית המועצות ב-22 ביוני הייתה העיר תחת הפצצות כבדות מהאוויר, ובהתקרב הגרמנים, הופגזה גם מהיבשה. במשך כל התקופה הזאת התנהל פינוי קדחתני של המוסדות הרשמיים וגם שיירות לא מסודרות אינסופיות של פליטים זרמו מזרחה. 

ב-19 לספטמבר, אחרי חודשיים של קרבות נואשים שבהם הפסיד מעל 700,000 הרוגים ושבויים, נטש הצבא האדום את קייב וכוחות גרמניים נכנסו לעיר.

ימים אחדים לפני כן, כשאפסו התקוות להצטרף למבצע פינוי מסודר כלשהו, נטלו אימא וסבא שלי - כל אחד  - ילקוט גב עם כמה חפצים נחוצים, נעלו את הדירה, יצאו לרחוב והלכו ברגל יחד עם המוני אנשים מיואשים שעזבו בבהלה את העיר המופצצת שעומדת ליפול לידי האויב. קילומטרים אחדים מחוץ לעיר, הוּרשו לשבת על עגלה רתומה לסוסים, וכך הגיעו לאחת מתחנות הרכבת ממזרחהּ של העיר. תמונה אחת: אבא של אימא - זקן תשוש, שוכב לישון על עיתונים פרוסים על הרצפה המטונפת באחת הפינות של התחנה. מישהו ריחם על בחורה צעירה עם אבא זקן ועזר להם לעלות על רכבת מפונים. כל חייה הייתה אימא נזכרת באווירת השיתוף והעזרה ההדדית, שנוצרה בין קומץ הנוסעים בתא הרכבת הצפוף, בדרך הקשה והארוכה. אחרי שבועות של נסיעה איטית, עם הפסקות תכופות כדי לפנות מסילה לרכבות צבא דוהרות לחזית, הם הגיעו לעיר צ׳ליאבינסק במזרח הרי אוּרָל, שבה גרה רוֹזה - האחות הבכירה. 

סבא שלי נשאר בצ׳ליאבינסק ונפטר אחרי זמן מה, ואילו אימא התגלגלה לקזחסטן, לעיר קִיזִילְאוֹרדָה, שבה התמקמה האוניברסיטה המפונה של קייב. שם התאחדה עם משפחתה של אחותה האחרת - טַנְיָה.

כשחזרה אימא לקייב בתום המלחמה, חיפשה בין ההריסות את הרחוב שבו היה הבית שעזבה, ורק על פי שרידי מסילת החשמלית, שבצבצו מתחת לערימות של לבנים שבורות ופסולת, הצליחה לזהות פחות או יותר איפה עבר פעם הרחוב.

אחד האחים של אימא - מרדכי - מוטי, רופא ידוע בקייב, שגויס מתחילת המלחמה, נקלע באחת מבין היחידות המכותרות שהשתתפו באותה הגנת קייב האומללה, נשבה והוצא להורג כיהודי. עדות על כך קיבל אחרי המלחמה בנו - בן דודי - יוּזְיָה - מאחד הלוחמים שהיה שם יחד עם אביו.

רק לא מזמן הבנתי כי אילולא יצאו אימא וסבא שלי מביתם ביום ההוא, היו מסיימים את חייהם בבַּאבִי יָאר המפורסם - גיא בפרוורי העיר, שבו הוצאו להורג כל יהודי קייב, ויהודים אחרים - מעל מאה וחמישים אלף איש אישה וטף. 

כשהייתי ילד ולמדתי אנגלית, השתמשתי בשני מילונים עבי כרס - המילונים של אימא שלי - האנגלי - רוסי והרוסי - אנגלי, שהודפסו בשנות השלושים. הכרך האנגלי - רוסי, כמובן, היה בלוי מאוד מרוב שימוש. האם היו הכרכים האלה באותו הילקוט על גבה של אימא בת ה-22, כשיצאה לרחוב, עוזבת את ביתה לתמיד?

מכבים, 27.1.2015

לזכרה הברוך של סופיה - נוּשְיָה קימלפלד (1918 - 2005).

פורסם באתר של המיזם 929 - קריאה בתנ"ך - ב-27.1.2015 - יום השואה הבינלאומי, שבו קראנו פרק כח מבראשית - יעקב עוזב את ביתו.

http://www.929.org.il/chapter/28/post/839