סיפורי סבא לדפנה בת ה-7
מעופרה נפרדנו
לפני כשנה
בדיוק בסיום
פרשת הגרביים
מאז שהפרשה
בחרוזים נרשמה
התפתחה הילדה
וגדלה בינתיים:
אוהבת ספרים
וכותבת שירה,
ועל רולרבליידס
היא עושה תרגילים.
גם בפסנתר
מנגנת לא רע
ומדברת יפה
באנגלית.
לעופרה אחות יש
קטנה, שמה כינרת,
את עופרה בכול
מנסה לחקות.
לה עופרה
דואגת, עליה שומרת,
שמחה וגאה היא
שיש לה אחות!
ואף על פי
שעופרה בולעת ספרים
לפני השינה היא
אוהבת לשמוע
איך סבא אריה
לה קורא סיפורים
או בודֶה מליבו
– לילדה זה היינו הך.
ואז הסתבר לא
מכבר לילדה
שלסבא שלה יש
הרבה סיפורים
על ארץ זרה,
היא אותה לא ידעה,
עת סבא וסבתא
היו צעירים.
אז לא בכל בית
היה טלפון
ועל הניידים לא
חלמנו אפילו
ומסך טלוויזיה
היה כֹּה קטוֹן,
בזכוכית מיוחדת
אותו קצת הגדילו.
גם שכנים הצטרפו אז לחלוק חוויה
בשחור ולבן
תוכניות עלובות
על מסך
טלוויזיה בגודל גלויה
הן שודרו בכל
ערב רק כמה שעות.
ומחשבים כלל לא היו אז
וכתבנו
בִּדְיוֹ אז, בְּעֵט עם ציפורן
או בְּעֵט
העשוי מנוצה של בַּרוָז
לפעמים כשהיה
מצב רוח היסטורי.
וכולם השתמשו
בנייר של עיתון
אז לבודדים היה
רכב פרטי
רב הרכב שירת
את מוסדות השלטון.
אז נסענו
באוטובוס או בחשמלית
בדירה משותפת
בשני חדרים
אז גרנו, וּמים
וגם מעלית
לקומה השביעית
לא היו מגיעים.
היה קושי עצום להשיג נעליים
מתאימות בצורה,
באיכות, במידה
ורבות פעמים
כאבו הרגליים,
ממש כאבו
משפשוף עד זוב דם.
איכות הגרביים
הייתה כה פשוטה
שתוך יום או
יומיים הופיעו חורים,
והיו מתקנים
אותם בשיטה
מיוחדת כזאת –
אין לה שם בעברית:
חוט היו אז
תופרים סביב החור שבגרב,
כמו טבעת להיות
לחוטים עגינה,
והיו ממלאים
בחוטים שְתִי וערב
בִּתְפירה
מיוחדת ועדינה.
וכמעט כל מוצר שם היה במחסור
גם מזון, גם
ספרים, הנעלה ובגדים,
כדי לקנות כל
דבר אז עמדנו בתור
במשך שעות –
משפחות וילדים.
כי אם מכרו שם
חמאה או סוכר
הייתה הקצבה
לאדם חצי קילו
גם לילד היה
חצי קילו נמכר
הן שמרו על
שוויון הזכויות שם, כאילו...
דבר שהיום הוא לפשע נחשב
לתת, אם כשלו אמצעים אחרים,
מכות על הטוסיק של ילד שובב...
ובארץ זרה זו היה אז משטר
שהטיף לאחווה ולחופש נשגב,
אך בפועל היה רודני ואכזר
שבפחד שלט בחיי אזרחיו.
הייתה זו מדינה – הגדולה בעולם
ושכנוּ ברחבֶיה
הרבה לאומים
היו שטח, שפה
ותרבות לכולם
לְמעט עַם קטן
ועתיק – יהודים.
ורבים אשר לא
אהבו יהודים
שם היו, זאת
אומרת בלשון המעטה
בליבם ובסתר
שנאו אחדים,
אחרים – בגלוי
ובדרך בּוֹטָה.
אז בקושי שמענו
על ישראל,
ועברית אף אחד
לא דיבר בסביבה,
והיינו צעירים
– דור חדש ושואל:
למה אנו שנואים,
ומאיזו סיבה?
אז היה זה לא
קל, לא פשוט להחליט,
לא לסבול עוד
שנאה, לא סמויה, לא גלויה,
לא לבנות פה –
לא בית וגם לא עתיד,
ולהצטרף
לִתנועת עלייה.
אז למדנו עברית
ותולדות ישראל
וגילינו עולם
גם קסום, גם עשיר,
מצרים, פרעה,
בית המקדש, בבל,
ושירים עבריים
גם למדנו לשיר.
הורינו פחדו
שנגיע לכלא
כי הציונות שם
הייתה אסורה,
אך הצדק איתנו
היה, איזה פלא
כי זכינו בסוף
בּאַשְרות הגירה.
ומסבא אריה אין יותר מאושר
כי שתי הנכדות
לו – עופרה וכינרת
להן יספר
סיפורי העבר
בעברית שאותה
הוא למד במחתרת.
רק עופרה שהיא
האחות הבכורה
לסיפורים מוכנה
להקשיב,
של סבא אריה על
ארץ זרה
ועל ימי נעוריו
הקשים.
ואילו כינרת
מעדיפה
שיקרא סבא אריה
לנכדותיו
על
בא-לי-לא-בא-לי המכשפה
או חתול תעלול
או מפתח זהב!
מכבים 28.4.2015
***
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה