מקום בצל

 

מקום בצל

 

עם אביגיל בעגלה בדרום פילדלפיה

 

רובו של מרכז העיר פילדלפיה ממוקם על מעין חצי האי שבין הנהרות דאלוור במזרח, ובמערב – נהר סקולקיל הנשפך לתוך דאלוור בדרום. את יולי ואוגוסט החמים והלחים מאוד אני מעביר באזור הדרומי של חצי האי הזה. משימתי העיקרית – לעזור לטפל בנכדתי בת השנה עד לסיום החופשה במוסדות החינוך, כאשר היא ואחיה הגדולים יגיעו לפעוטון ולבית הספר, והמשפחה תעבור לדירת הקבע שלה, שבינתיים עוברת שיפוצים.

במשך היום הקטנה – אביגיל – מסרבת לישון במיטה שלה בבית הזמני. בערב נרדמת בה בקושי רב אחרי בכי ומאמצי הרגעה של הוריה. בשעות היום כשהגדולים בקייטנות עליי להעסיק, לבדר ולהאכיל אותה כדי שתגדל ותתפתח כמו שצריך, ופעמיים ביום – בבוקר ואחר הצוהריים אני חייב לדאוג שתירדם בעגלה ותצבור כוחות.

וכך אני מוצא את עצמי ברחובות דרום פילדלפיה מחפש מקומות שבהם אביגיל תוכל לשחק, ליהנות, להתפתח ולהתעייף, ואחר כך – מגלגל אותה בעגלה עד שתירדם.

המקום הוא אזור מגורים צפוף. לא חסרים מגרשי משחקים לילדים, אך חסרות מאוד גינות ציבוריות, שבהן אפשר למצוא מקום לשבת בצל. מה זה חסרות? – אין. במגרשי המשחקים  ברוב שעות היום אין טיפה של צל, כל השטח שטוף שמש ולוהט כמו מחבת.

הרחובות במרכז פילדלפיה מסודרים כמו במנהטן האי, לרוחב ולאורך של חצי האי – ממזרח למערב – רחובות עם שמות כמו וולנאט סטריט, צ'סטנאט סטריט, ספרוס סטריט, וכד', ומדרום לצפון – רחובות בעלי מספר – מאחת – סמוך לחוף דאלוור עד 27 סמוך לסקולקיל, והמספרים ממשיכים עד 50 ויותר לכיוון המערב. האגדה המקומית מספרת שבמאה ה-18 כשהוקמה העיר לא ידעו רוב האנשים לקרוא, ולכן הכירו את הרחובות על פי העצים שצמחו לאורכם – וולנאט, צ'סטנאט, ספרוס או לפי אתרים בולטים – מארקט, ארץ' וכד'. מעניין כמה אנשים בתקופת האוריינות הטוטלית ידעו להבחין בין עצי ערמונים (וולנאט) לעצי אגוזים (צ'סטנאט).

בגלל הגיאוגרפיה בשעות הבוקר הצל נמצא רק בצידם המזרחי של הרחובות בעלי השם, אחר הצוהריים – בצידם המערבי של הרחובות בעלי המספר, ובצוהריים – הצל מתחלק חצי חצי בין השמות למספרים. ברחובות האלה אני מחפש כיוון תנועה כך שהתינוקת בעגלה תישאר בצל או מקום בצל שאפשר לשבת בו, אם היא נרדמה. במגרשי המשחקים, כשאביגיל ערה, משתדל לתפוס כתמים נדירים של צל או מקפיד שחשיפתה לשמש תהיה קצרה ככל שאפשר. שתיית מים תכופה וניסיונות לקבע כובע על ראשה – הם חלק מהשגרה.

 

מעבר ברחובות הסואנים של הכרך הוא חוויה – לי, וכנראה גם לאביגיל, כי כשהיא ערה ובתנועה, על פי רוב היא שקטה, מתבוננת בעניין במתרחש מולה, עושה שלום ביד לאנשים שבאים ממול, והם משיבים לה בחיוך, בהנפת יד ובמילות ברכה.

עוברי אורח בעיר אמריקאית עסוקה הם מחזה מעניין – מכל הצבעים, הגילים, המקצועות, המלבושים, הלשונות והתרבויות. בעלי מלאכה בחולצות ממותגות ונעליים כבדות, אנשי רפואה בסקראבס (בגדי עבודה רפויים) בצבעים שונים, אנשי משרד עם לאנצ'בוקסז ותגים על שרוך מעל הצוואר או על דש הבגד, סטודנטים זרוקים, פה ושם – הומלסים במצבים שונים של רוח, מודעות או שפיות. לפעמים – גלבייה, סארי הודי או לבוש של נזיר טיבטי. לא מעט בורקות וחיג'אבים – על נשים שחורות, לא ערביות. אני שם לב לכמה בנות צעירות במכנסונים קצרים, בגופייה פתוחה ובחיג'אב.

שונים מאוד – כולם מצאו בארצות הברית מקום של חופש, של סובלנות, של חוק וסדר, של הזדמנות, של פרנסה, של שלווה. ואני מחפש לי רק מקום בצל. ואם אפשר, אחרי צעידה של קילומטרים ברגל עם העגלה בחום אימים – מקום בצל שאפשר בו לשבת. לא פשוט.

מזג האוויר יציב – חם ולח מאוד – יותר מ-30 מעלות צלזיוס וסביב 90% לחות, הרגשה של יותר מ-40 מעלות. לעיתים עננות וגשם מקומי שלא מרענן כלום, אך לפעמים גם סופות מקומיות פתאומיות  לכן המסלולים שלי פחות או יותר סביב הבית – כדי לסגת למקום מקלט במקרה של סופה. 

הרחובות והבתים גם הם אטרקציה לתייר המזדמן, וכנראה גם לתיירת בעגלה. רוב הבתים באזור הזה – קוטג'ים מחוברים – ברוחב של דלת כניסה ושני חלונות, שתיים-שלוש קומות וגם בייסמנט (מרתף). הכול – על קו המדרכה, כמעט אין גינות או חניות לפני הבתים. גם מרפסות אין. אך הכמיהה למקום אתנחתה בחוץ – יש ויש. עציצים על המדרכה צמוד לכניסה, משטח קטנטן מעל מדרגות הכניסה הופך למעין מרפסת (porch) – יש שדוחסים לשם כיסא אחד או שניים.

לפעמים ליד העציצים על המדרכה מציבים ספסל או כמה כיסאות ושולחן קטן, כבולים בשרשראות לקיר המבנה. בפינת הרחובות פיצווטר ו-19 הגדילה משפחה אחת לעשות: עציצים, שולחן, שני כיסאות נוח (מקוצרים – ולא – היו חוסמים את המדרכה כולה), עמוד עם מיני-כדורסל וערסל בין העץ לעמוד התאורה. ניכרת תרבות המנגלים – לעיתים על המדרכה ממש, על מדרגות הכניסה או בחצרות זעירות מאחורי הבתים או בין הבתים הצמודים.

אני מחפש רחובות צדדיים שאינם חוצים את מרכז העיר כולו. הם טיפה יותר שקטים. מוצא חן בעיניי רחוב מונטרוז, שם אני מאתר כמה בתים עם ספסל בצל, ושם לעיתים תופס לי מנוחה. אחרי השעה עשר יש שם כבר פס של צל על חצי מדרכה לערך.

                                                                           מעין מרפסת                                                                                 

גינה, כיסאות נוח, ערסל, כדורסל

שם לב לשינויים שמתרחשים באזור: שיפוצי בתים רבים, כמה אתרים של הריסות כדי לבנות מחדש. לא מעט בתים עזובים עם מכתבי הוצאה לפועל בחלונות. אני מתרשם שאין הרבה שחורים שגרים, ולא רק עובדים באזור, אף על פי שבפילדלפיה יש שוויון במספרים בין שחורים ולבנים, רואים זאת בסופי שבוע. גם זקנים כמעט ואין – כנראה פינו מקום למשפחות של צעירים שאינם מתקשים לטפס במדרגות בין המפלסים בדירה.

כשאין התרעות סופה אני מנסה להרחיב את מעגל הנדודים ומגלה דברים חדשים. סוף סוף גינה ציבורית קטנה ויפה עם כמה ספסלים, אבל אין בה צל רוב שעות היום. חנות נחמדה לבייגלז,  קייטנת ילדים מטעם ההתאחדות האסלאמית הכול אמריקאית עם ילדות בנות שבע בבורקות שחורות בחצר קטנה צמודה למגרש משחקים משוכלל, שמשום-מה סגור ונעול רוב הזמן. מגרשי משחקים ובריכות שכונתיות – הם סיפור בפני עצמו. כבר ציינתי שיש לא מעט מגרשי משחקים. גם ילדים, אני מתרשם, לא חסר. אך לעיתים קרובות המגרשים האלה פשוט נעולים. יש כמה שסגורים תמיד. אולי שייכים למוסדות פרטיים שסגורים לחופשת הקיץ? המגרש שקרוב לביתנו סגור ונעול בסופי שבוע. בבוקר עומדת מול השער הנעול קבוצה של הורים וסבים עם עגלות, תוהים למה הוא סגור. שבוע אחרי שבוע. לוּ היה קורה דבר כזה בארץ, אני חושב, כבר היו מעירים את ראש העיר והיו מדווחים בראש החדשות.

הבריכה השכונתית – מטופחת, פתוחה חופשי לקהל, אבל שעות הפתיחה מוזרות בעיניי: בימי השבוע – מ-11:00 בבוקר (כלומר – אין שחיות בוקר) עד שבע בערב, אבל עד אחת – יש חוגי ילדים, כך שלמבוגרים – רק מאחת בצוהריים. בסופי השבוע – מאחת בצוהריים עד חמש בלבד. צבר כללים, מקצתם – מוזרים – השימוש במתנפחים אסור, אין לבוא עם עגלות וכיסאות. נראה לי שעל שני הכללים האחרונים לא מקפידים. לא מעודדים לשבת סביב הבריכה – טבלת במים, שחית – לך הביתה. המצילים (שניים ביחד לבריכה קטנה) סופרים גולגולות בתוך המים ולפי זה מכניסים אנשים. ביום ראשון חם אחר הצוהריים – עומד תור מול פתח הכניסה ומחכה שיתפנה מקום. פותחים ב-11:00, אבל בשמונה בבוקר יש כבר שניים-שלושה "אנשי צוות", בדרך כלל ללא תעסוקה מובהקת. לפעמים מצטרף אליהם שוטר. התלבטתי איך נוצרה מתכונת הפעלה שכזאת במתקן קהילתי. אני חושד שזו תוצאה של עבודת ועדה, כמו בבדיחה הישנה: מהו גמל? – סוס שעוצב על ידי ועדה.

בטיול של בוקר יום ראשון אחד מבחין בזוג: ג'נטלמן זקן, שחור – בחולצה לבנה, מכנסיים ואפודה שחורים, כובע שחור לראשו, כפפות שחורות ועניבת פרפר אדומה. לידו ליידי זקנה שחורה בשמלה שחורה, צעיף לבן, כובע וארנק שחורים. הגבר עם מטאטא בידיים מטאטא את המדרכה מול הבית. מתבונן – הבית – קוטג' בן שלוש קומות צר וצמוד לבתים סביבו, אך צבוע בלבן ועם שלט של כנסייה בפטיסטית עליו. כמה בלוקים מפה יש כנסייה בפטיסטית גדולה ומפוארת, ובכיוון אחר – עוד כנסייה בפטיסטית – "כנסייה בפטיסטית אפריקנית ראשונה". 'אפריקנית', לא 'אפרו-אמריקאית'. אחד הרחובות הראשיים באזור הוא רחוב 'קריסצ'יאן' – נוצרי, יש בו וסביבו הרבה כנסיות מסוגים שונים. לא ראיתי בית כנסת. יהודי בכיפה ראיתי פעם אחת.

באחד הטיולים האלה עובר כמה תחנות בניסיון למצוא מקום בצל.

נתקל בבית דירות ומשרדים גדול ומקרה נדיר – עם חצר ירוקה. בחזית הבית – פלא ממש – סככה עם ספסלים ושולחן, אך כשאני מגיע מתברר שכל השטח תחת הסככה שטוף שמש ויש גם פח אשפה גדול, מסריח להחריד. בורח משם – רואה כמה ספסלים מאחורי הבית – עצים, דשא. ספסלים די שבורים, סביבם – עזובה מופגנת: בקבוקים ופחיות ריקים, אבל צל עבה, אפילו קריר ואפשר לשבת. מתיישב. פתאום מבחין בנוכחות מוגברת של יתושים. כמה כאלה מתיישבים על אביגיל, אחרים מנסים לזמזם לי את ההמנון שלהם... בורח כל עוד נפשי בי.

הולך לכיוון צפון – פתאום רואה מולי בית גדול, חדיש עם גינה יפה סביב הכניסה. שלט – "הבית המאוחד לתפילת כל האנשים" – מעין כנסייה. כמה ספסלים – בצל! נכנס, מתיישב. כעבור רגע מגיע גבר שחור, אלגנטי, כנראה סוג של שמש. פונה אליי: עוד מעט מתחילים פה תיקון ריצוף – אתה לא יכול לשבת פה. תבוא מחר. עוזב. למוחרת לא באתי, אבל כעבור כמה ימים עברתי שם שוב: לא הבחנתי בסימני תיקון המרצפת שמלכתחילה נראתה לי בסדר גמור, אבל הגינה היפה בכניסה – נעולה.

 

בית התפילה וגנו

 

פונה וחוזר דרומה – כנסייה קתולית מרשימה מוכרת לי זה מכבר. עכשיו מגלה שבצידה עומד בניין מכובד, נראה כמו מגורי הכומר ואולי גם המשרד. גינה קטנה יפה לפני הכניסה, מדשאות, פסל המושיע במרכז וגם צל! הגינה פתוחה לנכנסים, אבל אין שום מקום לשבת. כן, יש ספסל ממול, על המדרכה מחוץ לגינה, די נדיר בסביבה. אבל כולו – בשמש.

הכנסייה הקתולית

 

גינה עם המושיע, הצל והספסל מעבר לגדר

                                                  מונטרוז 1808 (פושקין – בן 9): צל, פרחים, ספסל וויי-פיי

 

פונה משם לרחוב צדדי סמוך, והינה – זהו רחוב מונטרוז החביב עליי. אחר הצוהריים – הצד הימני כולו בצל, מגיע לספסל המוכר לי במספר 1808 (פושקין – בן תשע), מתיישב בצל. יש גם וויי-פיי!

אבל אביגיל כבר מתעוררת, צריך לחזור הביתה, לאכול ארוחת צוהריים.

  

מכבים, ספטמבר 2018

 ***