המאה היהודית בעיני ז'בוטינסקי

המאה היהודית בעיני ז'בוטינסקי[1]

 

המאמר הזה מתבסס על עבודה סמינריונית שהוגשה באוניברסיטת בר אילן. הרעיון להשוות בין תורתו של ז'בוטינסקי ל'מאה היהודית' של סלזקין הוצע על ידי פרופסור אדם פרזיגר מהחוג ליהדות בת זמננו.

 

יורי סלזקין הוא היסטוריון אמריקאי יוצא ברית המועצות. את התואר השני שלו קיבל באוניברסיטת מוסקבה, את הדוקטורט עשה באוניברסיטת טקסס באוסטין. כעת משמש פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת ברקלי.

סלזקין הוא מחבר של מאמרים רבים וכמה ספרים. מתוך ספריו החשוב והמפורסם הוא 'המאה היהודית' שראה אור ב-2004, זכה לפופולריות רבה ולהערכה מדעית, תורגם לכמה שפות, בהן עברית.

סלזקין נחשב ליוצר של 'תורת הזהות האתנית' שעליה מבוסס ספרו 'המאה היהודית'. הספר סוקר את תולדות יהודי אירופה ואמריקה החל משנות ה-80 של המאה ה-19 ועד סוף המאה ה-20 (זאת 'המאה היהודית') על רקע מחקרים רבים על אודות קבוצות אתניות מגוונות לאורך תולדות האנושות. על פי תורתו של סלזקין קבוצות אתניות שונות במהלך ההיסטוריה מבצעות שני סוגים של תפקידים במחזור הכלכלי-החברתי. האחד – הוא מכנה אותו 'אפולוני' – על פי האל היווני – הוא ייצור אמצעי קיום יסודיים – חקלאות, מלאכה, תעשייה, וכד', והשני – הוא מכנה אותו 'מרקורי' – על פי האל האחר – הוא תפקיד שקשור בשירותים המשלימים, כגון מסחר, תיווך, שירותי דת, רפואה, חיזוי וכד'. על פי סלזקין היה תפקידו וגורלו של העם היהודי דומה לאלה של קבוצות מרקוריות שונות אחרות במהלך ההיסטוריה, ובעיקרון הם לא היו שונים במיוחד, כולל מתח וחשדנות, רדיפות ואפילו טבח בידי קבוצות 'אפולוניות'.  מה ששונה לגבי היהודים על פי סלזקין הוא הצלחתם הפנומנלית של היהודים ב'מאה היהודית' בכל תחומי החיים. רוב ספרו מוקדש לסיפורים רבים מפורטים ומרתקים על ההצלחה הזאת.

הרעיון להביט על 'המאה היהודית' דרך העיניים של ז'בוטינסקי בא בגלל שאובייקט המחקר העיקרי של סלזקין – גורלו של העם היהודי – הוא גם עבור ז'בוטינסקי האובייקט העיקרי של השקפתו ומורשתו, וגם תכלית חייו ופועלו.

ואומנם בעוד שגישתו של סלזקין היא גישה "מבחוץ" – מנותקת, אובייקטיבית, מדעית – זו של ז'בוטינסקי היא גישה "מבפנים", של מעורבות אישית לוהטת, רגשית, מעשית ועכשווית, ספונטנית, אפילו מיסטית. היא גם אינה מגבילה את עצמה ל'מאה היהודית' בלבד, אלא מושקעת עמוק בעתידו של העם.

ההשוואה תיעשה לאורך מושגי יסוד עיקריים הנוגעים בגורל העם.

דגש מיוחד יושם על הנושא במורשתו של ז'בוטינסקי, שלדעתי לא זכה לתשומת לב ראויה בימינו, ואילו במחקרו של סלזקין נבחן באופן עובדתי מפורט, אם כי חלקי, הוא שאלת האקטיביזם היהודי בנֵכר – ברכה או קללה.

 

המודל ההיסטורי

המודל ההיסטורי של סלזקין – אנשי מרקוריוס לעומת אנשי אפולו – מתאר את הדינמיקה של תהליכי השינוי ההיסטורי ב'מאה היהודית' – כאינטראקציה בין 'אנשי אפולו' ו'אנשי מרקוריוס'.

המודל המקביל של ז'בוטינסקי המניע לדעתו את ההיסטוריה היהודית, ולא רק לאחרונה אלא לכל אורכה, גם הוא כלכלי ביסודו, ברור וחד. בצורה יפה הוא מפורט במאמר 'על ארבעת הבנים'.[2] המאמר מתחיל בתשובה לשאלתו של הבן החכם מההגדה של פסח:

"... ראה, בני, הפילוסופיה של יציאת מצרים כלולה בשני משפטים הכתובים בספר הנצח. שני המשפטים האלה – כמו אלפא ואומגה באל"ף-בי"ת – תחילתו וסופו של שגשוג אבות אבותיך במצרים. ועוד ניתן לדמות אותם לשני קטבים שציר עובר ביניהם, וסביב הציר הזה מסתובבת לה השאלה היהודית במצרים, ולא רק במצרים. כשתגדל ותקרא ספרים רבים יובהר לך שבכל תלאות העם שלך, בכל שלב קיימת האלפא הזאת וגם האומגה, שכל שלב מתחיל בכך, ובכך גם מסתיים, במה שהתחיל והסתיים במצרים. וגם הקטבים האלה שביניהם הגורל משליך את השבט שלך מאז התקופה השכוחה ההיא – לא השתנו ולא זזו.

מהם שני המשפטים הללו? את האחד תמצא בספר בראשית, שבו מסופר איך הציג יוסף לפרעה את אחיו ומה לפני כן הוא יעץ להם. אדם חכם וערמומי היה יוסף, בן אמיתי לאביו יעקב...

יוסף היה חכם וערמומי, הכיר היטב את כל ענייני מצרים, ידע מה חסר למצרים, ובמיוחד הכיר את נפשם של פרעה ואנשיו, ואז נתן לאחיו שביקשו לרדת למצרים עצה: תגידו שרועי צאן אתם. והוסיף משפט שאתה, בני, שנן, כי בו כלולה החוכמה העיקרית של נדידתנו הלאומית: "כי תועבת מצרים כל רועה צאן...".

את המשפט השני תמצא בספר שמות. עברו שנים רבות, יש אומרים – 400, אחרים – פחות, בכל מקרה מתו מזמן גם יוסף ואחיו וכל אותו הדור, וגם פרעה, שידע את יוסף, מת. מלך חדש עלה לכס המלכות ומצא שצאצאי יוסף רבו יותר מדיי. ואז אמר את המשפט השני, שאותו אתה חייב לשנן, כי מאז ועד היום מסתיימת במשפט הזה כל תחנה בדרך, כל מרווח נשימה שמקבל העם שלך בדרך נדודיו, וברגע שנשמע המשפט הזה נגזר עליו לאסוף את מיטלטליו לילקוט הנדודים שלו: "הבה נתחכמה לו, פן ירבה", אמר הפרעה החדש.

ומשני המשפטים האלה, בני, מורכבת בעצם כל הפילוסופיה של הנדודים שלנו. תשאל – איך זה? למה הורה יוסף לאחיו לקרוא לעצמם רועי צאן, אם רועי צאן הם תועבה בעיני המצרים?

אז זהו כל העניין. לעסוק ברעיית צאן היה חרפה לדעתם, אבל צאן היה להם לרוב, ואת הגבינה הם אכלו בחשק. אי לכך היו זקוקים למגדלי צאן ובקר... ובכלל שמחה לא קטנה הייתה במצרים כי הינה נמצאו אנשים טובים שיעשו עבורנו משהו שאנחנו בעצמנו איננו אוהבים לעשות...

אז מה קרה במשך השנים שמפרידות בין עידן המשפט הראשון לשני? מה פתאום מאסו כל כך המצרים בצאצאי הרועים הכנעניים? ... במה העניין? אינך מבין? לו ידעת, בני, את תולדות נדודינו החדשים, היית מנחש בנקל מהי סיבת ההתקררות.

לכאורה, למדו המצרים במשך הזמן הזה לגדל צאן ובקר. תחילה התביישו ובזו, אך אחרי זה למדו מהיהודים... אחרי כן התעודדו ומצאו בעניין הזה טעם, וביום בהיר אחד ראו שכעת יש יותר מדיי יהודים, ואפשר כבר להסתדר לא רע גם בלעדיהם. לא בבת אחת, כמובן, יציאה המונית לא רצה הפּרְעה להרשות, כי אז היה עלול חלק מסוים של עדר הבהמות הלאומי להישאר ללא השגחה. אבל לאט, באורח קל, באמצעות הכחדה הדרגתית – עניין אחר... ובינתיים תשתלט האוכלוסייה המקורית על כל הענף של המשק הלאומי שנכבש בידי זרים. והינה – "הבה נתחכמה…". 

בהמשך ז'בוטינסקי מתאר את הסיפורים הדומים מההיסטוריה האירופית – על מסחר, אשראי, בנקאות, יוזמות לגילוי העולם, רפורמות פוליטיות וחברתיות עם אותה התוצאה ההיסטורית – "הבה נתחכמה לו". אגב מזכיר ז'בוטינסקי מחקרים של וורנר זומברט, שלדעתו היה ליהודים תפקיד של סוכני קִדמה בתולדות אירופה בפיתוח הקפיטליזם. גם סלזקין מזכיר את זומברט, אך לדעתו זומברט הגזים...[3].

זהו "הדין של ארץ נוכרייה" על פי ז'בוטינסקי – שהוא הסיבה והעילה למצוקות היהודים. זהו המודל הפשוט של ז'בוטינסקי, והוא גם המפתח לפתרון הבעיה היהודית – לשים קץ, לעזוב את  ארץ הנֵכר, את דינה המר ולהקים מולדת יהודית בארץ ישראל עבור העם כולו, לא רק עבור האליטה 'הנאורה'.[4] המודל הזה מוזכר ומתואר במאמרים רבים וגם במחזה הנשכח 'ארץ הנֵכר',[5] שממנו צמחה עם הזמן יצירת המופת של ז'בוטינסקי – הרומן 'חמשתם'. אבל הכי יפה, לטעמי, הוא מתואר במאמר על הפוגרומים ברוסיה בתחילת המאה ה-20[6] ובשיר שהופיע בהקדמה לתרגומו של ז'בוטינסקי לפואמה של ביאליק 'משא נמירוב':

 

בָּעִיר הַהִיא רָאִיתִי תּוֹךְ סְחִי

פִּיסָּה אַחַת מִגְּוִיל תּוֹרָה קָרוּעַ.

נֵעַרְתִּי בִּזְהִירוּת מִקְּלָף נִצְחִי

אֶת הָאָבָק שֶׁבּוֹ הָיָה זָרוּעַ;

וְשָׁם כָּתוּב: בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה 

רַק שְׁתֵּי מִלִּים מִסֵּפֶר עַם הַנֶּצַח.

בִּשְׁתֵּי מִלִּים הַלָּלוּ חֲבוּיָה

הִסְתּוֹרִיָּה שֶׁל כָּל פִּרְעוֹת הָרֶצַח.[7]

 

הלאומנות

הלאומנות היא מושג מרכזי אצל סלזקין וז'בוטנסקי כאחד, אך המשמעויות שהם מייחסים לו – מנוגדות באופן קוטבי.

אצל סלזקין ללאומנות יש תמיד קונוטציה שלילית, זה משהו מיותר ואבסורדי, כמו האף מסיפור האבסורד של גוגול, שמופיע באפיגרף לפרק 2 בספר.[8] בהתאם לתפיסה הפוסט-מודרניסטית סלזקין רואה בלאומנות דת מודרנית, מעין אופנה חולפת, לא תורמת ואף

מזיקה,[9] דעה קדומה פרימיטיבית משהו.[10] מבחינתו של סלזקין – הציונות שיחסו אליה שלילי היא "הלאומנות האקסצנטרית ביותר".[11] הנאציזם, העוול האולטימטיבי בעולם המודרני, הוא "הביטוי העקבי... ביותר של הלאומנות".[12] אפשר להבין שלפי ציפיותיו בעתיד תְאבד הלאומנות את משיכתה ותיעלם לטובת ערכים נעלים יותר.

נראה לי שהיחס השלילי למושג לאומנות נפוץ ומקובל כיום על רבים. והינה ז'בוטינסקי הוא המחבר היחיד הידוע לי שהמשמעות שהוא מקנה למושג הזה היא חיובית ללא סייג וספק. לא פעם הוא מכנה את עצמו בגאווה לאומן.[13] בעיניו מגוון העמים – כל אחד עם שפתו, תרבותו, ההיסטוריה, הנופים, קווי האופי והמזג שלו – הוא ערך גבוה מאוד, חלק חיוני של הבריאה.[14]

הוא נוהג להשוות את מגוון העמים לכלים מוזיקליים שונים שינגנו בהרמוניה מושלמת בעולם אחוות העמים העתידי.[15] בפרק 'עיתונאי' בספרו האוטוביוגרפי ז'בוטינסקי פורס בקצרה את הפילוסופיה האישית שלו. זאת הייררכייה של ישויות – אישיות מעל לכול, אחריה – לאום, ואחרי כן – אנושות.[16] מכאן שגם השתייכות ללאום היא בחירתו החופשית של אדם. והלאומנות – היא "האינדיבידואליזם של העמים".[17]  

לא פעם הוא יצא להגנת "הלאומנות" של עמים שונים באירופה המדוכאים על ידי קיסרויות

על-לאומיות כביכול – רוסית, אוסטרית, עות'מנית, ואגב, נכלם וגינה את תפקידם של יהודים רבים בדיכוי הזה.[18],[19] אז מבחינתו של ז'בוטינסקי הנאציזם, שהוא לא זכה לראות את נפילתו, הוא בעצם ההפך מהלאומנות, ולא "הלאומנות העקבית... ביותר" על פי סלזקין.

 

הציונות

עבור סלזקין הציונות היא חלק מהאופנה החולפת, הדת המודרנית – הלאומנות.[20] המפתח להבנת היחס הערכי של סלזקין לגבי הציונות טמון כבר באפיגרף לפרק הרביעי והדומיננטי של ספרו – 'שלוש ארצות מובטחות', שמוקדש לדרכי העם היהודי ב"מאה היהודית". האפיגרף הוא ארבעה חרוזים מסיפור אגדה רוסי פופולרי מהמאה ה-19 מאת הסופר יֶרְשׁוֹב, ובו מוצגות שלוש דמויות סמליות מוכרות מאגדות עַם רוסיות. אלה הם שלושה אחים. באגדות עַם הדמויות האלה מוצגות בדרך כלל בתחילת הסיפור כאשר האח הבכור מוצג – במפורש או שלא במפורש – כחכם, והצעיר כטיפש ("איוון הטיפש" לעיתים). במהלך הסיפור התפקידים מתהפכים, והאח הצעיר מתגלה כחכם אמיתי, ואילו הבכור – כטיפש או אפילו רשע.

באפיגרף של סלזקין שלוש הדמויות האלה מקבלות אפיון מפורש: אחד – חכם, השלישי – טיפש גמור והאמצעי – ככה-ככה. 

האח הגדול והחכם כביכול מייצג את אותו חלק מהעם היהודי שהלך נלהב אחרי החלום הקומוניסטי הסובייטי. האח הקטן והטיפש מייצג את בני העיירה היהודית בתחומי המושב, שבאו נֶעבֶּעכים – חייטים, רוכלים, נפחים, כמות שהם – לאמריקה.[21] בסופו של הסיפור האח הבכור והחכם הסובייטי יוצא כטיפש מושלם, ואילו האח הקטן והטיפש – הוא הוא מתגלה כחכם האולטימטיבי – כמוהו כמחבר הספר יורי סלזקין בעצמו. ואילו האח האמצעי – הוא האח הציוני, נשאר כמו שהיה 'ככה-ככה' ומטופל בסיפור 'המאה היהודית' בזלזול ובאדישות המגיעים לו.

על פי המודל ההיסטורי של סלזקין הציונות מייצגת מגמה אפולונית[22] – מעין "חזרה לאדמה", שהיא אבסורדית בשעה שכל העולם הפך ל"מרקורי" על פי סלזקין.[23]

נכון, המוטיב ה"אפולוני" נוכח בנרטיב הציוני, ואולי היה פעם נחשב לדומיננטי אצל מקצת מאבות הציונות בתחילת התנועה והמדינה, אך לא אצל ז'בוטינסקי.

סלזקין מקדיש תשומת לב רבה לתהליך חשוב מאוד בתולדות יהודי אירופה – התמסרות רגשית עמוקה אך נואשת לזהויות התרבותיות של ארצות מושבם. משום-מה אבל הפנייה הטבעית, עקב הייאוש, לזהות התרבותית היהודית לא נראית לו הגיונית, וזהו ההבדל העמוק בין גישתו לזו של ז'בוטינסקי, שעבורו החזרה לזהות היהודית הייתה לא רק הגיונית, אלא גם

בלתי נמנעת.[24]

בניגוד לז'בוטינסקי עמדו מול סלזקין עוד 60 שנה של תולדות יהדות ברית המועצות, אך הוא לא התרשם מהתהליך הזה של חזרה לזהות היהודית בקרב יהודי ברית המועצות שנתלשו בכוח ממורשתם ועמם. לא התעלם, רק לא התרשם – 'ככה-ככה'...

מה שז'בוטינסקי חזה – סלזקין לא השכיל לראות.

עבור ז'בוטינסקי הייתה הציונות דרך הכרחית לשרידותו של העם: אם הניסיונות לברוח מהזהות היהודית ולהתחבר לזהות ולתרבות של עם אחר נדונו לכישלון – אז רק הגיונית ובלתי נמנעת היא המסקנה – חיפוש אחר הזהות היהודית האותנטית, ואז – כיבוש המולדת ובנייתה. זאת גם הדרך ההגיונית היחידה להימנע מ"דינה האכזר של ארץ הנֵכר" – רדיפות, אפליה ופוגרומים. יש  שחושבים שהוא חזה את השואה המתקרבת.[25] 

לציונות של ז'בוטינסקי היה מאפיין חשוב נוסף: הוא ראה בה תוכנית הצלה ועתידו של העם היהודי כולו, ולא לעלית מובחרת, כמו שחשבו מקצת ממנהיגי הציונות. באוקטובר 1936 כך אמר בנאומו במועדון 'הרופאים והאינג'ינרים' בוורשה:

 "יש תפיסה האומרת שאין טעם בחיי היהודים בגולה. יצירות התרבות של היהודים כאן כולן בכל שטחי המדע, הפילוסופיה, הספרות – כל מה שיהודי הגולה יוצרים נזקף על חשבון האומות שבתוכן הם יושבים. לכן – הבה נבנה לנו נווה במדבר שיהא כעין מעבדה ליצירת רוחנו, וכך נראה לעולם כולו מה רבים כוחותינו וכמה רבה יכולתנו בכל השטחים, ואפילו – או אולי בעיקר – בשטח יצירת משטר סוציאלי חדש, משטר של צדק ויושר. הבה נסחט כלימון את יהדות העולם ונשקיע את העסיס שלה באותו נווה, אבל את הלימון גופו נשאיר גם להבא בגולה! תפיסה נהדרת היא זו, אבל אני לא אנקוף אצבע לשם הגשמתה. אותי מעניין בעיקר – הלימון. אותי מעניינים המוני ישראל, עם ישראל כולו! הייתה לי אפשרות טובה להסתכל באותה מצוקה שאין לה גבול ואין לה אח. כל אשר משמש מכשול בדרך להגשמת המטרה הזאת – בו אלחם, ולו יהיה זה הפרוגרס בעצמו ובכבודו – אתנגד לו, אם אראה שנכונים בגללו ייסורים לעמי".[26]

 בניגוד למנהיגים ציונים אחרים רבים האמין ז'בוטינסקי שהגולה והציונות בסופו של דבר מבטלים זה את זה, שאין עתיד לעם היהודי בגולה.

נדמה לי שבנקודה האחרונה הזאת סלזקין מסכים איתו.

 

מדינת ישראל

ז'בוטינסקי לא זכה לראות את מדינת ישראל קמה. כל מה שהיה לו זה חזון ומנהיגות. המנהיגות שלו התרסקה מול הכוח הפוליטי הדומיננטי בתנועה הציונית, אך במרוצת השנים, תוך מאבקי שלטון, עליות וירידות יושם במדינת ישראל חזונו של ז'בוטינסקי.

היחס של סלזקין למדינת ישראל כמוהו כיחסו לציונות – 'ככה-ככה', וגם הטיפול שלו בנושא מדינת ישראל שטחי ופשטני, כמשהו לא כל כך חשוב.

אנסה לסכם את יחסו למדינת ישראל – נטו, ללא הקשריו החכמים.

סלזקין מקבל את הקלישאות הידועות שמקורן בעיקר בצידה השמאלי של החשיבה הפוליטית הישראלית. אמנה את העיקריות שבהן, ואחר כך אתייחס לכל אחת בנפרד.

- ישראל היא מדינה "אפולונית" ואפילו אנטי-מרקורית על פי תפיסתו, במילים פשוטות – לקשר עם אדמה לחקלאות תפקיד מוביל בתולדות המדינה, ויש בה יחס שלילי לכל דבר "מרקורי" – מסחר, מלאכה, מדע, אומנות וכיו"ב.[27]

- ישראל היא מדינה לאומנית – לאומנית וסוציאליסטית גם יחד.[28]

- סוציאליזם היה הכוח העיקרי שבנה את המדינה.[29]

- עם השנים הפכה ישראל דומה לברית המועצות.[30]

- בישראל הפכה השואה להצדקה מרכזית לקיומה של המדינה.[31]

- ישראל היא מדינה מיליטריסטית, מחנה צבאי.[32]

- ישראל דומה לדרום אפריקה עם האפרטהייד שלה.[33]

- ישראל מבודדת בעולם.

- ישראל היא מדינת pariah.[34]

       

ובכן לאור חזונו של ז'בוטינסקי והעובדות:

נכון שבמיתוס הציוני בדורות הראשונים היה מקום נכבד להאדרת האדמה והחקלאות. בעולם בכלל מתקיים יחס מועדף, אידיאולוגי משהו לחקלאות, שמתבטא בסובסידיות ממשלתיות, מכסות ייצור, מגבלות על מסחר ויבוא וכיו"ב בתחום הזה. ואומנם גם תורת הכלכלה וגם המציאות סותרות את האנכרוניזם הזה. חלקה של החקלאות בתוצר הלאומי בעולם המערבי וגם בישראל יורד באופן קבוע.

ז'בוטינסקי לא היה שותף להאדרת החקלאות הזאת האופיינית למנהיגי ציונות רבים בדורו.  להפך – היה לו תמיד יחס מאוד חיובי לעיסוקים יהודיים מסורתיים – "מרקוריים" – כמו מסחר ובנקאות. הוא לא חשב שיש להתבייש בהם, ואף נטה לראות בהם חלקים של הקִדמה שהיהודים הביאו לאירופה.[35]

דווקא בין הציונות לסוציאליזם[36] ראה ז'בוטינסקי סתירה. היו מנהיגי ציונות שחשבו אחרת, אך מעשית התגשם חזונו של ז'בוטינסקי.

בניגוד למיתוס הנפוץ לז'בוטינסקי היה ברור "מי בנה את המדינה" – הבורגנות בנתה ותבנה – תיאורטית ומעשית.[37] לדעתי – צדק. וכך כתב:

"הכסף בשביל המדינה הציונית בא בתשעים אחוזיו מכיסיהם של אנשי המעמד הבינוני שלנו. כל בתי החרושת שלנו בארץ ישראל הוקמו בידי המעמד הבינוני. את הכסף להקמתה של תל אביב הביא המעמד הבינוני. והמושבות הוותיקות – מקצתן נוסדו בכספי הזעיר בורגנים, ואחרות בכספו של בעל הון גדול. הקבוצה הבינונית (מסחה, סג'רה ואחרות) בכספי איק"א, כלומר בכספי הברון הירש. המושבות החדשות בעמק – מכספי קרן-היסוד: על כן שוב בכספי הבורגנות".[38]

נדמה לי שמהציטוט של ז'בוטינסקי אפשר להסיק שגם לקרנות הלאומיות היו מקורות פרטיים. סביר גם להניח שההשקעות הפרטיות היו יעילות יותר.

לקלישאה על הדמיון של ישראל לברית המועצות יש על מה להתבסס – עד שנות ה-70 היו כמה קווי דמיון בולטים.[39] ז'בוטינסקי לא חזה את זה, אבל קווי הדמיון האלה נעלמו לפני שנעלמה ברית המועצות.

הצדקת קיומה של ישראל: הציונות הייתה תנועה צודקת ללא סייג בעיני ז'בוטינסקי. וכך כתב:

 

"דמוקרטיה והגדרה עצמית הן עקרונות מקודשים, אך דווקא עקרונות מקודשים כשמו של אלוהים אין להעלות "לשווא" – לצורכי מרמה ולמען מטרות מכוערות ובלתי צודקות. עקרון ההגדרה העצמית אין פירושו שמי שתפס פעם חלקת אדמה יישאר בעל הבית שלה לצמיתות... הגדרה עצמית פירושה – רוויזיה – רוויזיה כזאת של חלוקת כדור הארץ בין העמים, כדי שאלה מבין העמים, שלהם יותר מדיי אדמות, ימסרו את חלקן גם לאלה העמים, שהם משוללי אדמה לגמרי: למען תינתן אפשרות לכל העמים ליהנות מזכות ההגדרה העצמית...

בהשוואה עם השטח העצום התפוס ע"י הערבים, הינה ארץ ישראל רק החלק ה-170 ממנו.[40] ואולם כשהעם היהודי מחוסר המולדת דורש לעצמו את ארץ ישראל, הרי זה בלתי מוסרי, מכיוון שהילידים מוצאים שאין הדבר נוח להם...".[41]

 

ז׳בוטינסקי אומנם חזה כנראה את השואה, אבל זו הייתה הצדקה מיותרת לגמרי – עבורו ועבורנו.

בעיני ז'בוטינסקי כל מדינה "מבוססת על אלימות" עד ש"ישתכנעו" השכנים שלא כדאי ואין להם סיכוי להתמודד איתה. הוא לא האמין שעם כלשהו יסכים לוותר "בטוב" על חלק שטח כלשהו מרצונו, והזהיר מהאשליות לגבי כך.[42] עובדתית, ולא רק מבחינת ההיגיון והצדק, האמת הייתה לצידו.

ועל ישראל ואחוות העמים כתב ז'בוטינסקי ב-1903:

 

"... הוויכוח הוא הרבה יותר עמוק. בצד אחד עומדים אלה אשר – במודע או שלא במודע – איבדו את התקווה או את הרצון לשמור על היהדות ללא פגע ומובילים להיעלמותה מהבמה, ובצד שני – אלה שלקראת יום אחוות העמים העתידית רוצים לשמור בחיים על האח ושמו ישראל, וישמרו עליו – מה שלא יהיה".[43]

 

ומעבר למענה הקלישאות הנ"ל היו בחזונו ובפועלו של ז'בוטינסקי גם: עקרונות החופש, הליברליזם והמבנה הפוליטי של המדינה, הכלכלה שלה, ההגנה והצבא ומעל לכול, לדעתו, התרבות והשפה העברית.[44]

 

אקטיביזם יהודי – ברכה או קללה?

מימי נעוריו היה ז'בוטינסקי מודאג, לא – מוטרד ממש מהשתתפותם הלא פרופורציונלית של יהודים בענייני ציבור לא יהודיים. נראה לי שלא נתקלתי בדאגה כזאת מצד שום מחבר או פעיל יהודי אחר, ציוני או לא ציוני.

נכון, סוג של דאגה כזאת אופייני לאנטישמים דווקא, ופעמים רבות – היא מקוממת. אין זה אומר שהנושא אינו ראוי לבחינה.

דאגתו זו של ז'בוטינסקי מובאת בכתבים רבים שלו. היא עוברת כמה שלבים וכדאי לציין אחד-אחד:

א. דאגה קלה או תמיהה בשל הבחנתו ב'תופעה מוזרה': ככל שהיהודים מגלים השתתפות ערה מדיי במפעל ציבורי כלשהו, המשתתפים הרוסים – אנשים ישרים והגונים ברובם – מתחילים איכשהו לאבד בו עניין, ומפסיקים בשקט להשתתף בו – פשוט מפסיקים לבוא.[45]

 

ב. דאגה שהיהודים משקיעים באופן לא פרופורציונלי במאבק צודק של ציבור גדול, כגון  המאבק נגד דיכוי מצד שלטונות רוסיה הצארית. זהו מאבק צודק, כלל ארצי הכרוך בסיכון, ולכן יש להשקיע בו באופן שווה. היהודים נוטים להשקיע, להסתכן ולהינזק יותר ממשתתפים אחרים.[46]

 

ג. יותר מודאג, אפילו מוטרד היה ז'בוטינסקי כאשר השתתפותם של יהודים בפעילויות מחאה הייתה הופכת לגדולה מדיי, אפילו דומיננטית, והציבור הלא יהודי, בהבחנתו בכך ש"זרים" בולטים מדיי במחאה היה עלול לנטוש את קו המחאה הלגיטימי ולהפנות את האנרגייה שלה לכיוון הרסני, כגון פרעות שיכורים ואפילו פוגרום. בתופעה הזאת הוא צפה בימי המהפכה הרוסית של 1905 באודסה.[47], [48]

במחזה הכמעט נשכח שלו 'ארץ הנֵכר' משנת 1908 בין הדמויות – 3 רוסים ו-25 יהודים –

זאת החלוקה של רשימת המשתתפים במחזה. ולכל אורך ההצגה היהודים מנהלים תעמולה

מהפכנית נמרצת ונלעגת ע"י המחבר כלפי הגויים הנענים בעצלתיים. המחזה מסתיים

בדיווחים על התפרעות המונית רצחנית בעקבות התעמולה של היהודים. אפשר לנחש

שהיהודים יהיו גם הקורבן הגדול של הפורענות.[49]

 

ד. אך מעל לכול היה ז'בוטינסקי מוטרד ואף נכלם מהשתתפותם הבולטת עד הדומיננטית ואף הבלעדית בתנועות או בפעילויות לא הוגנות ולא צודקות, כמו החדרת תרבותו של הלאום השולט של האימפריה בקרב עמים אחרים המדוכאים על ידיה. הוא צפה בתופעות האלה בשלוש הקיסרויות הגדולות של ימיו – באימפריה הרוסית – כלפי אוקראינים, בלורוסים וליטאים, באימפריה האוסטרית – כלפי צ'כים, פולנים, סרבים ואחרים, ובאימפריה העות'מנית – כלפי יוונים, סלבים וערבים.[50], [51]

לא מצאתי אם הוא הספיק להגיב להשתתפותם הלא פרופורציונלית של היהודים במנגנוני דיכוי בולשביקים במלחמת האזרחים של רוסיה ובברית המועצות. מאמרו 'עריקים ואדוניהם' משנת 1909 כולל נבואה כואבת ומאיימת על התוצאות של האקטיביזם היהודי המופרז.[52]

 

והינה אקטיביזם פוליטי יהודי – זהו אחד הנושאים העיקריים בספרו ובמחקרו של סלזקין. אומנם סלזקין אינו מטפל בו בנפרד – אין אפילו מילה כזאת ברשימת המפתחות. אקטיביזם הוא חלק של התיאור הכולל והמקיף של פועלם והצלחתם של היהודים בכל הענפים "המרקוריים" ב"מאה היהודית" – עסקים, השכלה, מדע, אומנות, וגם – פוליטיקה, עסקנות ופעילות ציבורית.

נראה שנושא האקטיביזם היהודי העסיק את ז'בוטינסקי לפני שנות ה-20, בזמן שהוא חי ופעל בקיסרויות הרוסית, האוסטרית והעות'מנית. דברים אחרים וקשים העסיקו אותו אחרי זה. סלזקין מקיף במחקרו גם את האזורים האלה ומתמקד באירופה וגרמניה, ארה"ב ובריה"מ לכל אורכה של "המאה היהודית". בעיקר בריה"מ וארה"ב מעסיקות אותו כזירות של שתיים מתוך שלוש ההגירות הגדולות של יהודי העולם במאה היהודית. ארץ ישראל – הזירה השלישית, כאמור, לא ממש מעניינת אותו. סלזקין מביא מספר עצום של נתונים סטטיסטיים, סוציולוגיים ואחרים, מלווים בסיפורים ובציטוטים ספרותיים לרוב, והם מוכיחים את הצלחותיהם היוצאות מן הכלל של היהודים בכל תחומי החיים במאה ה-20, למרות השואה והיעלמותה למעשה של יהדות ברית המועצות.

השאלה שהטרידה את ז'בוטינסקי – האם האקטיביזם היהודי הוא ברכה או קללה – עבור היהודים עצמם ועבור ארצות הנֵכר שבהן הם חיו – את סלזקין לא עניינה. אבל לגבי כמה תחומים אפשר לנחש את התשובה המשתמעת ממחקרו:

לגבי האקטיביזם היהודי באירופה לפני מלחמת העולם השנייה התשובה אינה חד-משמעית: מצד אחד, היה לו תפקיד בעליית הנאציזם והשואה, אבל לא משמעות מכרעת, לדעתו.

לגבי האקטיביזם היהודי ברוסיה הצארית הוא כן נותן תשובה ברורה, לדעתי, אבל מטושטשת – אולי בכוונה. בסיומו של פרק 3 – 'אהבתו הראשונה של באבל', שבעיקרו עוסק ביהדות רוסיה עד סוף המהפכה, הוא מצטט את הפרשנות שנתן הסופר הסובייטי קוּנְיָאיֵב לפואמה של אדוארד בגריצקי משנת 1929. בסיפור הזה בחור יהודי בן העיר בתחום המושב שמאוהב בנערה רוסייה ונדחה על ידיה, בעודו מעז להתקרב אליה, חוזר לעיר במהלך מלחמת האזרחים כמפקד כוח צבאי קומוניסטי שנלחם במתנגדי המהפכה ובפשיעה. שם הוא פוגש את הנערה הזאת בבית בושת, שבו התמקמה כנופיית הפושעים שעליה הם פושטים, ושם הוא אונס אותה.

סלזקין כותב תוך שהוא מצטט את קוּנְיָאיֵב: "לפי סְטַנִיסְלָב קוּנְיָאיֵב זה האונס של רוסיה, שעליו חוגג 'משורר הציונות הרומנטית והאידיאליסטית באופן גלוי, אשר לא רואה הבדל בין רעיונות משיחיוּת לבין אכזריות פרגמטית'." יש לתת שני הסברים לקורא העברי:

א. סטניסלב קוניאיב – סופר ידוע, עורך כתבי עת ספרותיים חשובים – הוא אנטישמי מובהק

    וותיק עם קבלות.

ב. המשורר אדוארד בגריצקי – מחבר הפואמה 'פברואר' – הוא אומנם יהודי, אבל איננו ציוני

    כלל וכלל. בהקשרים אחרים סלזקין מצטט אותו בהרחבה דווקא כעדות לשאיפתו של

    הדור שלו להתנתק ולברוח מיהדותם. השימוש בתואר 'ציוני' על ידי קוניאיב פה הוא

    כמוהו כביטוי 'יהודי מלוכלך'.

נרתע מהמשמעות הנוראה של הפרשנות הזאת סלזקין מביא בו במקום פרשנות ספרותית נוספת, רכה יותר, אבל אני חושש שדווקא הראשונה נראית לו האמיתית. לא סתם הוא אינו חושף את הרקורד האנטישמי של קוניאיב, לא פה ולא בשום מקום בספר.

 

אותי מסקרנת מאוד השאלה הזאת לגבי שני סיפורים אחרים של אקטיביזם יהודי, שז'בוטינסקי לא זכה לראות, וסלזקין מתאר בשקדנות ובפרטים רבים: אקטיביזם יהודי בתנועת המחאה בארצות הברית בשנות ה-60 ובתנועת המחאה (הדיסידנטית) בברית המועצות בתקופה המקבילה ומעבר לה בשנות ה-70 וה-80.[53], [54] אכן היו יהודים דומיננטיים בשתיהן על פי סלזקין. אגב, אני רואה קווים מנחים דומים בשתי התנועות האלה.

 

ברכה או קללה? – קטונתי.

 

לסיכום

 המשך קיומו של העם היהודי אינו מעניין את סלזקין. המאה היהודית מבחינתו נגמרה בסיום מזהיר. שיעור נישואי התערובת בארצות הברית מבשר כמעט על היעלמות התפוצה הזאת בדורות הקרובים. הספר מסתיים בתהייה – בעקבות טוביה החולב – האם יש משמעות לקיום העם היהודי הנפרד משאר העמים? – אפשר לנחש את תשובתו: אחרי שהעולם כולו הפך ל"מרקורי" – אין.

במהלך המאה הזאת "המדינה הכי יהודית מאז הבית השני נעלמה מעל פני האדמה" – כתב סלזקין בשנינותו, אך לא הבחין ב-2004 שהינה כבר קמה עוד אחת כזאת. לא ציפה זאת מהאח 'ככה-ככה'. אדישות.

עבור זאב ז'בוטינסקי היה המשך קיומו של האח ישראל לקראת אחוות העמים העתידית תכלית חייו ופועלו.  

בפרק הסיום הנפלא של 'מגילת הגדוד' – זיכרונות הגדוד העברי – ז'בוטינסקי מספר על גויים רבים שלא נשארו אדישים לרעיון הציוני, תמכו וסייעו בכל כוחם. ובהקשר הזה חוזר על אמרתו של הרצל: "העולם אינו עולם שודדים, עולם צדק הוא" –

Die Welt ist keine Räuber Welt, die Welt ist eine Richter welt.

 

כשאני מביט על גל האנטישמיות נגד ישראל השוטף את העולם, את האוניברסיטאות, כולל אוניברסיטת ברקלי של סלזקין, העולם שגם אחרי מאה שנה והשואה אינו מקבל את "המוסר של קיר הברזל" – אני תוהה אם שניהם טעו.

 

אחרית דבר

 'על ארבעה בנים' כתב ז'בוטינסקי:

... הבן השני – רשע חצוף – יושב בנחת, רגל על רגל, חושף שיניים בלעג ושואל: – מה זה המנהגים המצחיקים והזיכרונות לכם?

ספר לו בתשובה ללעג, שהיו כבר כמוהו, גם במצרים העתיקה. על אחד מהם נשמר זכר גם בתנ"ך. הנער משה הגן על יהודי שהוכה בידי מצרי, והרג את המצרי ההוא. ויהודי אחר ראה זאת והתרעם על משה: להרים יד על בעל הבית? ולמוחרת עוד מישהו מהזן הזה חשף שיניו למשה. "מי שמך מנהל ודיין עלינו?" ואחרי זה עוד אחד מהזן הזה הלשין לפרעה, כי הופיע מפנטז מסוכן שכזה ומחנך מחדש את רצון היהודים... לוּ זה היה בימינו, היה כאדם הגון בוחר בדרכים אחרות להשחיר את משה – לא בפני פרעה אישית, אלא בפני פרעה קולקטיבי – בפני הקהל הנאור של מצרים... למה אדם כמשה מבזבז את כוחו על האמנציפציה של חופן רועי צאן במקום לפעול למען התמורה וההתחדשות של מצרים כולה? ולאן הוא קורא להם?

האם לא חֵטְא הוא לנטוש את הארץ העשירה הזאת, שיש בה שפע רב – לחם, וסירי בשר, גם בצל, גם שום, ופפירוסים רבים, מכוסים כתבי חרטומים חכמים, בעוד שהקרובים של משה – עניים, נטולי נכסים ותרבות? "איזה מין המצאות יש לכם?" שאל בלעג אותו אדם את משה ואהרן, יושב בנחת, רגל על רגל, חושף שיניים.

"הקהה את שיניו" – מציע לגבי הבן הזה מנהג סדר פסח. אך אני מסופק שאפשר להקהות את שיניו, הלא הוא חמוש היטב, כי אין דבר בלתי מנוצח יותר מהאדישות...

  

רשימת המקורות:

1. Yuri Slezkine , The Jewish Century , Princeton University Press, 2004.

2. זאב ז'בוטיסקי, אבטוביוגרפיה: סיפור ימי, מגילת הגדוד, מבצר עכו, ערי ז'בוטינסקי, ירושלים, תש"ז.

3. בדרך למדינה (מאמרים), ערי ז'בוטינסקי, ירושלים, תשי"ג.

4. זאב ז'בוטינסקי, שירים, ערי ז'בוטינסקי, ירושלים, תשי"ז.

5. זאב ז'בוטינסקי, מאמרים ברוסית – קישור לאינטרנט:

https://ru.wikisource.org/wiki/%D0%92%D0%BB%D0%B0%D0%B4%D0%B8%D0%BC%D0%B8%D1%80_%D0%95%D0%B2%D0%B3%D0%B5%D0%BD%D1%8C%D0%B5%D0%B2%D0%B8%D1%87_%D0%96%D0%B0%D0%B1%D0%BE%D1%82%D0%B8%D0%BD%D1%81%D0%BA%D0%B8%D0%B9

6. “Selma Stern “The Court Jew, The Jewish Publication Society of America,

    Philadelphia, 1950

7. DUMMY

8. זאב ז'בוטינסקי, ארץ הנֵכר (רוסית) «Чужбина» – מחזה, הוצאת זלצמן, ברלין, 1922.

9. ז'בו, ביוגרפיה של זאב ז'בוטינקי, שמואל כץ, דביר, 1993.

10. פרויקט בן-יהודה – זאב ז'בוטינסקי, https://benyehuda.org/author/62

11. ד"ר דניאל גלילי: "מניע המלכות" – משנתו הכלכלית של זאב ז'בוטינסקי, דוקטורט

      בפקולטה להיסטוריה ויחסים בינלאומיים, אוניברסיטת יורק.

12. דן מירון, "הגביש הממקד, פרקים על זאב ז'בוטינסקי – המספר והמשורר", מוסד ביאליק, ירושלים, 2011.

 

מכבים, אפריל 2020.

 

***

---

[1]  פורסם באתר 'יקום תרבות' ב-31 באוקטובר 2020:

https://www.yekum.org/2020/10/%D7%94%D7%9E%D7%90%D7%94-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99%D7%AA-%D7%91%D7%A2%D7%99%D7%A0%D7%99-%D7%96%D7%B3%D7%91%D7%95%D7%98%D7%99%D7%A0%D7%A1%D7%A7%D7%99-%D7%A2%D7%93%D7%9B%D7%95%D7%9F/

 

[2]  (5) המאמר 'על ארבעה בנים', 1911 – «Четыре сына».

[3]  (1) עמ' 42, 45

[4]  (10) סיפור על דימוי הלימון מתוך ההרצאות של ז'בוטינסקי בוורשה, בתרגום של משה עטר, 1936, פרויקט

          בן-יהודה.

[5]  (8) 

[6]  (5) המאמר 'בימי אבל', 1903 «В траурные дни».

[7]  (4) עמ' רלד

[8]  (1) עמ' 40

[9]  (1) עמ' 2-1

[10]  (1) עמ' 44-43

[11]  (1) עמ' 2

[12]  (1) עמ' 2, 365

[13]  (5) על הלאומנות.

[14]  (5) ביקורת הציונות, 1903, «Критика сионизма».

[15]  (5) על הלאומנות, 1903, «О национализме».

[16]  (2) עמ' 43-34

[17]  (5) על הלאומנות, 1903, «О национализме».

[18]  (5) לקח היובל של שבצ'נקו, «Урок юбилея Шевченко»1911, זיוף בית ספר, 1910,

         «Фальсификация школы».  

[19]  (2) פרק 'קושטא', עמ' 76-75.

[20]  (1) עמ' 2, 102, 364 ועוד.

[21]  (1) עמ' 210

[22]  (1) עמ' 149, 208, 212, 269

[23]  'העידן של מרקוריוס' הוא שמו של הספר של סלזקין בתרגומו לרוסית.

[24]  (5) על מה הוויכוח, 1903, «О чем спор».

[25]  (9) עמ' 1157-1156

[26]  (10) על תוכנית האֶבאַקוּאַציה: הרצאה במועדון הרופאים והאינג’ינרים, ורשה, אוקטובר 1936.

[27]  (1) עמ' 328, 367

[28]  (1) עמ' 327

[29]  (1) עמ' 209

[30]  (1) עמ' 367

[31]  (1) עמ' 370

[32]  (1) עמ' 328-327, 365

[33]  (1) עמ' 328

[34]  (1) עמ' 366

[35]  למשל (5) על ארבעה בנים.

[36]  (3) ציון וקומוניזם, עמ' 59.

[37]  (11) מאמרו של ז'בוטינסקי 'אנו הבורגנים', בנספח לדוקטורט.

[38]  (3) ציון וקומוניזם, עמ' 65.

[39]  עדות אישית.

[40]  בחישוב הזה לקח ז'בוטינסקי את שטחה של כל א"י המנדטורית.

[41]  (3) עמ' 266-263 מתוך 'המוסר של קיר הברזל', 1933. הבאתי חלק קטן מתוך טקסט של ארבעה

         עמודים. שווה קריאה במלואו.

[42]  (3) 'על קיר הברזל', עמ' 260-253.

[43]  (5) על מה הוויכוח, 1903, «О чем спор».

[44]  (12) מחקרו של דן מירון על תרומתו של ז'בוטינסקי לספרות ולשפה העברית.

[45]  (5) המאמר 'תופעה מוזרה', 1911, «Странное явление».

[46]  (5) המאמר 'מרדנות יהודית', 1906, «Еврейская крамола».

[47]  (5) שם

[48]  אין מנוס מלהיזכר בתופעה הזאת לנוכח הידיעות על מחאות אזרחיות בארה"ב בימים האחרונים, מחאות

      הגולשות לפרעות ולביזה.

[49]  (8)

[50]  (5) 'זיוף בית הספר', 1910, «Фальсификация школы».

[51]  (5) 'בנתיב השקר', 1912, «На ложном пути».

[52]  (5) מופיע תחת הכותרת 'ארבעה מאמרים על מקרה צ'ריקובר', «Четыре статьи о чириковском  

         инциденте », «Дезертиры и хозяева».

[53]  (1) עמ' 349

[54]  (1) עמ' 342