שלב ב
איך הכרתי את
צה"ל
לְליוֹנְיָה אפשטיין
היכרותי הראשונה עם צה"ל
התרחשה בפברואר 1973 כשהתייצבתי בלשכת הגיוס ביפו לשירות צבאי סדיר מקוצר. שני
ביקוריי הקודמים באותה לשכת גיוס לצורך רישום ובדיקה רפואית לא נחשבים. את המושג
'שלב ב' בעגה הצבאית הכרתי רק בהמשך, אך תוכנו התבטא בבירור בהרכב קבוצת המגויסים
שבה מצאתי את עצמי. מתוך כמה עשרות זכרים שעברו את ימי הנעורים שלהם – מבני 23 ועד
בני 40 לערך – שלושה רבעים היו עולים חדשים, והשאר – מקומיים, איך לומר בעדינות? -
בעלי מעמד חברתי לא גבוה במיוחד החל מטיפוסים פליליים מובהקים ועד לדמויות בעלות
סממנים של פיגור שכלי קל. העולים החדשים היו: שני אמריקאים – שניהם מעל גיל
שלושים, והשאר – "רוסים", כלומר אלה שבאו לפני קצת יותר משנה ממקומות
שונים בברית המועצות, אז עדיין מרובת עמים ואיתנה כמו סלע. הארצות הבלטיות וּגְרוּזִיה היו
מובילות, אם כי היו נציגים גם מאוקראינה, ממולדובה, מאסיה התיכונה ואפילו ממוסקבה.
פרט לכמה, כולל אותי ושני האמריקאים שלטו רובם בעברית ברמה יום-יומית בסיסית בלבד,
כלומר לא מספיק כדי למלא טפסים או לקרוא שלטים ומודעות על קירות הבקו"ם בתל
השומר – לשם הובלנו באוטובוס מיפו, נסיעה של כחצי שעה באותם ימים טרום פקקי
התנועה. העברית של האמריקאים הייתה טובה יותר משום שהם היו בארץ כבר שלוש-ארבע
שנים ומשכו את גיוסם, ושלי – הודות לשלושה וחצי כרכים של ספרי הלימוד 'אלף מילים',
אשר למדתי בעל פה במשך שלוש שנים לפני העלייה.
האם כל המקומיים ידעו לקרוא -
אינני יודע, אבל מהם היה אפשר לדלות ביטויי סלנג צבאי ואזרחי, וכן להכיר מבטאים
אתניים, במיוחד תימני ומרוקאי שכבר כמעט לא קיימים כיום.
במחשבה שנייה: צריך להודות
שהיכרות מיוחדת כלשהי עם צה"ל הייתה אצלי עוד קודם לכן, כשנה לפני הגיוס,
כשהייתי בארץ רק חודש אחד. אז הגעתי לקורס תכנות מחשבים של שבעה חודשים, קורס שנתנה
מחלקת ההדרכה של ממר"ם בצה"ל לעולים. הלימודים התנהלו על ידי החיילים
והקצינים של אותה מחלקה. ממר"ם – מרכז המחשבים של צה"ל היה החלוץ בהטמעה
ובהפצה של הציוויליזציה הספרתית בארץ, כך שיחידות ההיי-טק המפורסמות ואחריהן חברות
הסטרט-אפ בתחום – ממנו יצאו. כמובן איכות החומר האנושי של המדריכים שלנו הייתה די
גבוהה, אבל אז, רק חצי שנה אחרי שנפרדתי מהפקולטה למתמטיקה של אוניברסיטת מוסקבה לא
כל כך שמתי לב לכך. רק אחרי תקופת-מה נזכרתי בבחינת המיון שעברנו כמתגייסים במסגרת
בדיקות רפואיות. זה היה המיון המפורסם ל'קבוצות איכות', והוא קבע את המסלול העתידי
של המגויס – מי לקורס טיס ומי לשק"ם. על פי השתלשלות האירועים כולנו –
השלב-ביתניקים נועדנו לשק"ם. אגב, כדי להתקבל לממר"ם עברו המועמדים
בחינה נוספת – Programmer Aptitude Test שהעבירה חברת IBM, שם נרדף למחשבים בימים ההם. עברתי אותה כדי להתקבל לקורס, אבל
מאחר שפורמלית היא לא נערכה במסגרת הצבאית, לא הייתה לה השפעה על הקריירה הצבאית
שלי.
ביפו התייצבנו על פי הצו בשעה
שבע בבוקר, ובסביבות שעה תשע כבר היינו בתל השומר. בשעה תשע בערב לערך שמעתי
באקראי שנדונה השאלה אם אולי לשחרר אותנו הביתה, כדי שבבוקר למוחרת נתייצב להמשך
'הקליטה והמיון'. מה שנוגע לעצם הקליטה הזאת, אז במשך כל היום נעשו בנו שלוש
פעולות קליטה ומיון.
ראשית, מתוך כחמישים המגויסים
נשלפו וסופרו שלושה-ארבעה ארוכי שיער. נזכור: זה היה העידן של הביטלז והרולינג
סטונז עם רעמות ופאות, אך הרוב, חוץ מכמה קשוחים במיוחד הסתפרו כבר בבית. כשאני
חושב עכשיו, אז היה נדמה לי שארוכי השיער שהתייצבו 'לא ראו את עצמם בצבא' ותכננו
בסוף איכשהו להתחמק ממנו, מה שקרוב לוודאי בסוף הצליח להם... אבל בלי רעמות.
שנית, נדרשנו למלא כמה
שאלונים באיזה צריף, בחדר גדול בלי שום כיסא ועם אשנב, שלתוכו היינו צריכים למסור
את הניירות שמילאנו. אינני זוכר איך אורגן הדבר, ואם היה מאורגן בכלל...
את השאלונים נאלצנו למלא
בעמידה ליד שולחן גבוה שעמד במרכז החדר והיה מלא חתכים וְכתמֵי דיו. פרט אחד משך
את תשומת ליבי: על השולחן ועל הרצפה סביבו היו מפוזרים עותקים רבים של איזה טופס
מוזר. הוא היה בגודל 10 על 4 סנטימטרים בערך עם טקסט כלשהו מודפס ונראה כעוד שאלון
שהיינו ממלאים, חותמים ומוסרים לאשנב. הרמתי וקראתי: זה היה הנוסח של שבועת
האמונים של צבא ההגנה לישראל עם שורה נוספת לפרטים אישיים, תאריך וחתימה. בגלל
הפורמט הקטן (חכם צבאי אחד החליט לחסוך נייר) הוצאו הטפסים בחבילות, והם התפזרו
בקלות על פני השולחן והרצפה. איש לא טרח לאסוף אותם. איש גם לא שם לב לזה – ממילא
הרוב לא הבינו על מה חתמו.
המשימה השלישית והאחרונה היה
המסע לחדר האוכל לארוחת צוהריים. הלכנו
כמו שהיינו – בבגדים אזרחיים, לא בשורה, בליווי איזה סמל שנבחר באקראי
להראות לנו את המקום. בדרך שמתי לב להיתקלות בין שני סמלים או קצינים זוטרים
ולמדתי כמה ביטויים מאוצר המילים של הצבא:
- אז אתה מסרב?
- ומי אתה כדי לתת לי פקודות?
- תן לי את הפרטים שלך!
וכך הלאה.
"גם כן משמעת" –
חשבתי לעצמי. אומנם בימים ההם היעדר "משמעת חיצונית" ואי-כיבוד דרגות
בצבא הישראלי היה חלק חיובי של המיתוס שנפוץ בחו"ל אחרי ששת הימים.
כל שאר הזמן ישבנו באולם גדול
על כיסאות פלסטיק ערוכים בשורות ולא עשינו כלום. היה לי כנראה ספר כלשהו, אז
השתדלתי שלא להשתעמם.
המפקדים – אם היו כאלה – לא
הבחנתי בהם, החליטו בסוף שלא לשחרר אותנו, וּכבר אחרי חצות העמיסו אותנו לתוך
משאיות מכוסות ברזנט, כמו שהיינו – בבגדים אזרחיים עם הילקוטים שהבאנו מהבית.
המשאיות, אגב, היו סובייטיות
מתוצרת מפעלי הרכב של גוֹרְקִי, מתוך השלל של ששת הימים, מהמעטות שהצליחו להחזיק
במצב עבודה. מאות כאלה – שורות על שורות של משאיות, טנקים, נושאי גייסות, עומדים
ללא תועלת – היה אפשר לראות בנסיעה על הכביש, על המגרשים הסמוכים לשדה התעופה
בלוד.
איש לא הסביר כלום. מציץ מתחת
הברזנט, על פי סימני דרך החולפים על פנינו בחושך ולפי כך שהתחלנו לעלות הסקתי
שנוסעים לכיוון ירושלים. כשיצאתי מהבית היה בוקר חמים של פברואר, כך שמעל החולצה
היה עליי רק מעילון דק. בלילה בדרך נהיה די קר. כעבור עשרים דקות התחיל לרדת גשם,
להישפך דרך הפתחים והחורים של הברזנט, כך שכעבור שעה כשהורידו אותנו באיזה מחנה
צבאי חשוך בלתי מוכר כבר רעדתי מקור, ספוג מים, ברוח. בגשם הובילו אותנו לארוחת
ערב מאולתרת בצריף של חדר האוכל עם שלוליות בוץ על הרצפה, ביצים מבושלות קרות, לחם
יבש, עלי בצל ירוק ותה קר. שמעתי מישהו אומר ברוסית: "תראה, הוא מנגב שולחנות
באותו מגב שבו ניגב בוץ על הרצפה".
אחרי ארוחת הערב הובילו אותנו
ל"מגורים" – צריף ארוך עם שלוליות על רצפת בטון, ועליהן גלים שהעיפה
הרוח החודרת דרך הסדקים בחלונות, והדלתות שלא נסגרו היטב.
בשני הצדדים של הצריף עמדו
שורות של מיטות דו-קומתיות, צרות וּקצרות עשויות מתכת מפוקפקת וצבועות בצבע כסף שנראו
בלתי בטוחות בעליל. כשמישהו עלה על העליונה היה כל המתקן מתנדנד באופן חשוד ואיים
להתפרק. בהמשך נודע לנו שבעגה הצבאית הן נקראו "מיטות סוריות" – גם הן
מהשלל. הקבלן של הצבא הסורי השיג אותן כנראה בזול והתחלק בתקציב עם המזמין.
ברגע זה הופיע קצין תורן ופנה
אלינו בנאום קצר. התנצל או שהתלונן: "לא ציפינו לכם", והסביר שאנחנו
נמצאים בבסיס המפורסם, כפי שהתברר אחר כך, להדרכת טירונים – בה"ד 4 בבית אל
ליד רמאללה, וכי עוד מעט יביאו שמיכות ויתר הקליטה תתחיל בבוקר. זה היה כבר אחרי
השעה שלוש לפנות בוקר. כעבור זמן-מה הביאו צרורות של שמיכות צמר בעלות דרגות לחות
שונות: מכאלה שהיה צורך לסחוט ועד ללחות באופן מתון. קיבלתי את ארבע השמיכות
המגיעות לי, התעטפתי בהן בצורה זו או אחרת, התמקמתי על היצוע הסורי המתנדנד בכל
תנועה וניסיתי להירדם, מה שבסוף כנראה הצליח לי. כשפקחתי את העיניים כבר לאור
הבוקר המוקדם ראיתי שכל החלונות מכוסים קרח, ובחוץ הכול לבן מהשלג העבה שירד
בלילה. התברר שבגלל השלג הכבד המחנה "מנותק משאר העולם". כדי להשיג מים
לשתייה או להכין תה אספו שלג, ומה שהלך בשירותים – עדיף לא להיזכר. הקור מתחת לאפס
לא אפשר לשלג ולקרח להפשיר. זה נמשך שבוע ימים.
ארוחת הבוקר לא הייתה מעוררת
תיאבון יותר מארוחת הערב. לאחר מכן הלכנו להצטייד. מכנסיים עבורי, כאלה שהיה אפשר
לכפתר עליי עד למעלה לא נמצאו, כך שעד סוף שירותי הסדיר הסתובבתי במכנסיים
מכופתרים עד למחצה, מוחזקים בחגורה ומכוסים מטעמי צניעות על ידי חולצה בחוץ. מעיל
צבאי עבורי גם לא נמצא, אבל אחרי שפשפש במדפים וּבתיבות מצא האפסנאי עבורי שִׁינֶל
אנגלי ארוך חדש לגמרי. היו עליו שתי תוויות. על האחת צוין "Design
1939", על השנייה – "Tailored
1942"... כעבור שמונה חודשים במהלך מלחמת
יום הכיפורים בהתאמה לשינל הזה קיבלתי את הקסדה האנגלית המצוינת – שטוחה כזאת, כמו
שרואים בתמונות של מלחמת העולם הראשונה. אך לא נקדים את המאוחר.
כמו שסבלתי שם מקור באותו
השבוע הבלתי נשכח בין הרי אפרים המושלגים, לא סבלתי בשום מקום, לא לפני ולא אחרי.
המכאיב מכול היה זה שלא הייתה ישועה. נו, קר לך כשאתה בכפור, נו, שעה, שעתיים,
שלוש..., אבל אחרי כן באה הישועה – תנור לוהט, חדר מחומם, מעיל פרווה, תה חם... פה
לא הייתה ישועה – שעה אחר שעה, יום אחר יום, שבוע שלם...
במהלך קבלת הציוד התוודענו
לעוד מושג צבאי – "חבילה ערבית". להלן ההסבר: לצורך נשיאת ציוד חיילי לא
פרטי חיילי צה"ל מקבלים שק גדול וחזק עם רצועות נשיאה שנקרא קִיטְבֶּג. אך
לבזבז שקים מצוינים כאלה על שלב-ביתניקים כמונו היה חבל למפקדת האפסנאות, ולכן
הודרכנו בתרגיל הזה שהומצא על ידי גאון בלתי ידוע, כנראה עוד בימי המנדט, המלחמה
העולמית הראשונה, ואולי אף מוקדם יותר. אז ככה: על הרצפה (אדמה, חול, אבק) פורסים
שמיכה – אחת מהארבע המנופקות. עליה עורמים את כל הפריטים הצבאיים שנופקו תמורת
חתימה: קסדה, חגור, מימייה, מסטינג, תחבושת אישית, מחסניות עם כדורים, שלוש
השמיכות הנותרות וכל השאר. לעיתים קרובות מנוצלת תצוגה שכזאת על ידי אפסנאי כדי
לבדוק את שלמות הציוד ולגבות את חתימת המקבל. אחרי זה קושרים את שני הזוגות של פינות
השמיכה המנוגדות זו לזו בהצלבה, ו"החבילה הערבית" מוכנה. כעת אפשר
להעמיס אותה על הכתפיים יחד עם הרובה והילקוט שהובא מהבית, ואז יש סיכוי לא רע
להביא את הכול מהאפסנאות לאן שצריך – לקסרקטין, לאוהל, לאוטובוס המחכה, לפעמים במרחק
של קילומטר-שניים.
הנשק גם נופק לנו באותו יום.
היו אלה מה שמכונה "הרובים הצ'כיים" – "קרבינים בריחיים" גרמניים
Mauser, דגם 1889 בעלי מַטְעֵן של חמישה כדורים, שהיו בשירות הוורְמָאכְט
במלחמת העולם השנייה ונרכשו ב-1948 מצ'כוסלובקיה עבור צבא ההגנה לישראל שזה עתה
הוקם, כנראה בהסכמה שבשתיקה של סטלין. על כל אחד מהרובים האלה היה חרוט נשר נאצי,
ורק צלב הקרס בתוך הזר המוחזק בטפריו הועלם על ידי האזמל המסור של נַשָּׁק עברי.
עד מלחמת יום הכיפורים זה היה
הנשק המצוי בחיל הרגלים של צה"ל. נוסף עליו היה כמובן תת-מקלע של שודדים –
עוזי, בעיקר אצל המפקדים, וכן הרובה הבלגי החצי אוטומטי FN, שאיש לא רצה בגלל מורכבות הפירוק וההרכבה וחוסר האמינות בירי. Assault
rifles אמיתיים – M16 אמריקאיים הופיעו רק אחרי תחילת מלחמת יום הכיפורים, ולא אצל
כולם, כמובן. למפקדים המכבדים את עצמם היו רובי סער קלצ'ניקוב מרופטים, ואצלנו,
החיילים, אותם הצ'כים. אומנם פעם בסיני קיבלתי קרבין SKS גם הוא בלוי נורא. אך נחזור לפברואר...
אז באותו השבוע הקפוא ישבנו
רוב הזמן בתוך הצריף ועסקנו במקצועות פנים, כגון תקנות הצבא, פריקת נשק והרכבתו –
צ'כי, עוזי, FN, עזרה ראשונה וכיו"ב. אז הכרנו לראשונה
את המפקד ואת המדריכים שלנו. אחרי הפקידים, תורני המחנה, האפסנאים ועובדי המטבח,
שאיתם היה לנו מגע עד כה, אלה היו בחורים נורמלים סוף סוף. אחד – סגן-משנה מפקד
המחלקה, ושלושה סמלים – מ"כים – מדריכי בסיס ההדרכה. בשלושת השבועות הנותרים
הם הריצו אותנו במדרונות המסולעים של הרי אפרים – להסתער, לירות ולזחול למקומות
מסתור אם נתקלת באויב, לצעוד בשורה במגרש האימונים – רק קצת, לרוץ ולקפוץ בשיעורי
ספורט, לירות על המטרות במטווח ולזרוק רימונים. אחרי אותו החודש בטירונות, במשך
עשרים ושתיים השנים הבאות של שירותי במילואים מעולם לא נדרשנו לשמור על כללים
חיצוניים, כגון פנייה למפקד, עמידת דום, הצדעה וכד'. עם זאת, דווקא החברֶה האלה
נראו והתנהגו "נורמלית". בכל השאר, פרט לאימונים גופא – ביקור באפסנאות,
נשקייה, מרפאה, תורנות מטבח – שרר אותו הברדק שליווה את הגיוס שלנו. לדוגמה: לבוא
למחסן בשביל משהו ולחכות שעה וחצי לאפסנאי שהלך לאכול צוהריים – היה הנורמה.
חייבים להודות שהייתי זקוק
למטען ציוני לא קטן כדי לעכל את המציאות העגומה הזאת. לרוב חבריי לשירות מטען כזה
לא היה כלל, ולכן גינויים, גידופים, לעג, השמצות לגבי כל מה שהתרחש איתנו, עם
הכללות לגבי הצבא כולו, המדינה, הממשלה ועם ישראל, ברוסית בעיקר, נשמעו סביב יומם
ולילה. "המקומיים" איכשהו לא השתלבו, וּשְׁני האמריקאים – מכיוון שהיו
מבוגרים יותר ובעלי ותק בארץ – שמרו על סקפטיות בריאה כלפי כל מה שהתרחש. אחד מהם עשה כבר שירות בצבא
האמריקאי והיה אומר: צבא? Hurry
up and wait – עניין רגיל...
והינה הגיע היום לפני האחרון
לשהייתנו בבה"ד 4. בבוקר הודיעו שבערב יתקיים טקס הַשְבּעה. מאחר שקלטתי שאת
ההשבעה כבר כאילו "עברנו" באותו הצריף המרופט והמטונף בתל השומר גרמה לי
ההודעה הזאת לפליאה קלה. אומנם להשתתף באירוע הזה לא יצא לי – כאשר כולנו במדי
עבודה מסודרים פחות או יותר (כי למדי א' שלב-ביתניקים כמונו לא היינו זכאים), עם
נשק אחרי ניקוי, התכוננו ליציאה כדי לנסוע לאנשהו לטקס, אותי השאירו בתור 'שומר
המאהל'. אגב, זה היה נוהג קבוע – לאן שהלכה המחלקה – לחדר אוכל או לאימונים – תורן
אחד היה נשאר בתור 'שומר המאהל'.
לא יודע איפה, איך ומי ניהל
את ריטואל ההשבעה. לפי הבנתי זה לא היה יכול להיות אחד מהמקומות הידועים, כגון
הכותל, הר הרצל או מצדה, אם כי גם בסביבה בהרי אפרים לא היה מחסור בנופים מרשימים מול
השקיעה במיוחד... והינה כולם, ללא יוצא מן
הכלל, בכלל זה מחרפים ומקטרים מושבעים אנטי-ציונים חזרו המומים ונרגשים מהאירוע,
אוחזים בידיהם ביראה בספרונים שחורים של תנ"ך במהדורה צבאית. זכור לי בחור
אחד כבן ארבעים אומר נבוך כשהוא תוחב את ספר התנ"ך לילקוטו: מילא אני, אבל
הבן שלי יקרא.
למוחרת נוסף על ההכנות
הרגילות, שכללו הזדכות על הציוד, תהליך מכאיב לעיתים קרובות, הייתה גם שיחת סיכום
עם המפקדים שלנו, הראשונה שבה סיפר כל אחד משהו על עצמו ועל ניסיונו. והינה כל
המלעיזים והמתמרמרים של אתמול שיבחו בכנות מלאה, כך נראה לי, את המפקדים שלנו בקול
אחד ולא שכחו אגב לגנות את הברדק המלווה.
למשך החודשיים הנותרים של
שירותי הסדיר נקלעתי למקום מופלא. בצו ההתייצבות שלי היה כתוב: משטרת כנען. איפה
זה, ואיך מגיעים לשם, הייתי צריך לברר באופן עצמאי. התברר שפרט לכינוי של ארץ
ישראל בתורה – כנען הוא גם שמו של הר גדול בגליל העליון, ושם על מדרונו מעל הכינרת
שוכנת העיר צפת, ומעליה בדרך לביריה – הפסגה של הר כנען – נמצאת משטרת כנען -
בניין גדול – מעין מבצר הבנוי על פי הדגם של המהנדס האנגלי טֶאגַרְד. מחצית הבניין
תפוסה בידי המשטרה ובית המשפט של המחוז, ומחציתו השנייה – בידי הצבא, כולל מִפְקדת
אוגדת הגליל. לשם לפקודתו של רס"ר המחנה הגעתי והופניתי למטבח לשטיפת כלים.
נו, אז קודם כול זה היה אביב בגליל
– מהולל בשירים, מושא הכיסופים – הוא היה נהדר.
שנית, אחרי הרי אפרים הראה לי
הצבא גם את הגליל ואת הכינרת והגולן, ובדרך – את עמק יזרעאל ואת הר הכרמל. היכרותי
הראשונה עם הארץ התקיימה הודות לצבא.
שלישית, הניסיון לשרת
בתפקידים הכי נטולי יוקרה התברר כמעניין ומועיל. עֶמְדתי הייתה במטבח בשטיפת כלים,
מה שמכונה ב"צוללת" – בשני חדרונים – נִישׁוֹת במטבח – בשרית וחלבית, שם
התרחש תהליך השטיפה. "צוללת" כנראה משום ששם אתה כל הזמן רטוב. חדר אוכל
למאתיים איש, ארוחות בוקר, צוהריים וערב, ונוסף על כך – "שירות מיוחד"
כמו ארוחה
מאולתרת בלילה לעשרה חברֶה שזה עתה חזרו מלבנון. לפעמים אין מספיק מקום בחדר האוכל ועורכים משמרת שנייה... לשטוף הכול, כולל סירים ענקיים, מחבתות, מיקסרים מדגמים תעשייתיים... מים חמים לא היו, אז היה צריך לחמם אותם על האש בסירים אימתניים... שם קיבלתי את הניסיון הראשון של מה שנקרא 'עבודת צוות', והוא היה מועיל מאוד בשבילי בהמשך במקצוע האזרחי שלי.
התברר שהמטבח וחדר האוכל
בבסיס הזה היו הכי נקיים, הכי איכותיים ומשוכללים מבחינה קולינרית ומסודרים מכל מה
שיצא לי לראות במשך 22 השנים הבאות של שירות המילואים בצבא. המצב הזה הושג באמצעות
בדיקות ומסדרים תכופים ומאוד קפדניים בכל הרמות: מחלקתי ואחריו פלוגתי, חטיבתי,
מחוזי... וכך קרה שלפחות פעם בשבוע במשך חצי לילה ניקינו, קרצפנו ושטפנו את
התנורים, הכיריים, המקררים, הארונות והכלים. שום דבר דומה לא פגשתי יותר בחדרי
אוכל צבאיים. עם זאת, זה היה לפי הבנתי עסק די מושחת החל מכך שבצוות הקבוע שלו היו
לפחות פי שניים אנשים ממה שהיה צריך, ובעקבות כך בילה כל חבר צוות קבוע מחצית הזמן
בבית. אנחנו, הגַאסְט-אַרְבַּייטֶרִים, כמובן לא נכללנו בסידור המצוין הזה.
אירוע בולט בִּזְמן השירות
שלי בבסיס הזה היה כך: פעם, בשעה תשע בערב לערך, התפרץ למגורים של שוטפי הכלים
העייפים רס"ר המחנה: "אתה, אתה, אתה ואתה – תעלו על המדים ואחריי
לקומנדקר!" עלינו, הקומנדקר הוביל אותנו בכביש מזרחה, עבר את ראש פינה והתחיל
לעלות על הגולן. איפה שהוא באמצע הרמה בחסות החושך נעצרנו – נוף ירח מפואר על
הכינרת, הרי הגליל, אורות טבריה, צפת, יישובי עמק הירדן והגליל העליון... יצאנו
בחושך, התחלנו לדשדש בסבך של עשבים שוטים ושיחים קוצניים. כעבור כמה עשרות מטרים
נתקלנו בחפירה מוסתרת על ידי שיחי בר ובתוכה מרגמת 120 מילימטר סובייטית – מטרת
המסע שלנו. הרמנו אותה בהנהגת הרס"ר, סחבנו והעמסנו אותה על הקומנדקר. בדרך
חזרה עשינו עצירה קצרה בראש פינה – אספרסו לא רע בבית קפה לילי עם ביליארד...
כשחזרנו לבסיס וארבעתנו התחלנו להוריד את המרגמה הזאת התפרק הבסיס הכבד שלה פתאום
מהקנה, נחת על האדמה ובנס לא ריסק לאיש מאיתנו את הרגליים. בבוקר התגלתה המטרה של
המבצע הלילי הזה: המרגמה הועמדה על המגרש הקטן למסדרים מול הכניסה לחדר האוכל ליד
התורן עם הדגל, צבועה בצבע כסף – בתור קישוט. אף על פי שהיא הייתה זרוקה בשדה ללא
השגחה או תועלת היה עליה מספר חרוט על ידי חוליית השלל הישראלית... נשאר לי הרושם
שפשוט גנבנו אותה בפשיטה הלילית הזאת.
השתחררתי מהצבא
באמצע מאי. עד מלחמת יום הכיפורים שפוצצה את הכול והציגה למשפט הציבור את כל
העוולות של הצבא והאומה, שלא עמדו במבחן הניצחון, נשארו חמישה חודשים. התברר שמה
שראינו בעולם המיקרו של הניסיון האישי היה חמור וממאיר הרבה יותר בעולם המקרו.
פעם נוספת נפגשתי עם הצבא
חודש אחד בלבד לפני אותו יום כיפורים גורלי. כבר במילואים נקראתי לשלושה ימי אימון
בסביבת החורבה של מבצר הצלבנים מגדל צדק. שלושה ימים באוהלים עם התרוצצויות וירי
על המדרונות של אותם הרי אפרים. בהתאם ל"קבוצת האיכות" הלא גבוהה
שהוענקה לנו לשירות המילואים הוצבנו ביחידות הכי לא שוות – חק"ש – "חיל
קשישים" בעגה הצבאית. אלה היחידות שייעודן בדרך כלל הוא שמירה של מתקנים
יבשתיים. תפקיד השדה שלנו היה לשמור על מתקני חיל האוויר: שדות תעופה, מחסנים
וסוללות טילים נגד מטוסים. רוב "הקשישים" היו בגילי (25), אחדים הגיעו
עד ארבעים ומשהו. ביומו השני של האימון נערך "מסדר הכוחות" מול מפקד
הגדוד. בתהליך של הכאה על חטא וביקורת עצמית שהתחיל אחרי יום הכיפורים בגינוי
מיוחד זכו גינוני היוהרה שאומצו על ידי קצינים בכירים רבים בשיכרון הצהלה מהניצחון
בששת הימים. אז במסדר הזה הציג לפנינו מפקד גדוד החק"ש שלנו, סגן-אלוף כבן
חמישים, את כל הגינונים שעוד מעט יזכו לגינוי – את כולם יחד. כניסתו הטקסית לרחבת
המסדר נערכה בג'יפ פתוח, יושב במשקפיים כהים על יד הנהג, ועל המושב האחורי –
בלונדינית מרשימה, ולידה – כלב רועה גרמני חמוד. כשהמג"ד קפץ ממדרגת הג'יפ
היה תחת זרועו סְטֶק בסגנון הקצינים הבריטיים מתקופת המנדט.
כאן הייתה לי ההזדמנות לראות
איך משקמים את הצבא. הפלוגה שלנו שצוותה מחדש קיבלה מ"פ וסמ"ך מ"פ
חדשים – רב-סרן וסגן. שניהם היו בעלי השכלה אקדמית וניסיון קרבי רציני.
זה היה צבא אחר.
היו אירועים רבים ושונים במשך
עשרים ושתיים השנים של השירות שלי במילואים. הצבא המשיך לדאוג ולהכיר לי את הארץ
וסביבתה: סיני, אלמוגים ודגים צבעוניים בשרם א-שיח', הגולן, עמק הירדן, אגם קרעון ונבטיה
– בלבנון. בצבא פגשתי את עם ישראל – חברֶה מכל הקבוצות והשכבות החברתיות, האתניות,
הדתיות והמקצועיות.
היחס האישי שלי לצבא נשאר כמו
שהיה בתחילה – אותו קלטתי מאבא שלי והעברתי לבת שלי – רב-סרן במילואים: הצבא – זה
חרא, וכשהוא לא – זה מזל יוצא דופן, תיהנה.
כבר יותר מעשרים וחמש שנה
שאינני משרת במילואים, ואני מגבש דעות לפי שמועה.
מקשיב לדעתם של קצינים בכירים
אחדים בדימוס שמודאגים מתהליכים מסוימים שמתרחשים בצבא בשנים האחרונות.
***
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה